"איך ללטף קיפוד": שלושה פרקים ראשונים במתנה!

אשה עומדת בערב על הרציף ומחכה.
הרכבת שלה מאחרת.
ממש מתחתיה, על הפסים, רכבת זרה עומדת לנסוע למקום אחר.
העיניים שלה משוטטות על החלונות של הרכבת: הן רגילות לשוטט בלי שרואים.
קומה עליונה, אנשים, אנשים. קומה תחתונה. פנים זרות.
היא נותנת למחשבות שלה לנדוד בזמן שהרכבת מתחילה לנוע מתחתיה.
היא חושבת על בגדי הקראטה של הבת שלה, שנשארו במכונת הכביסה והיא חייבת לתלות לייבוש לקראת האימון של מחר. על החיוך שהיא לא תקבל ממנה גם כשתניח אותם, מקופלים, על המיטה שלה.
היא חושבת על אימון הכדורסל של הבן שלה ותוהה איך הלך לו הפעם; האם הוא נלחם להיכנס למשחק או שוב ויתר ונשאר בצד. על האכזבה שלו, התמידית, מעצמו.
היא חושבת על כך שעוד לא ענתה בווטסאפּ לבעלה מתי היא מגיעה הביתה, ושהוא יכעס, או ידאג, או שניהם.
היא חושבת – והבטן שלה מתכווצת מיד – על התקלה שקרתה לה בסטודיו, ושהיא צריכה להתקשר להודיע. הכוסות שהתפוצצו בשריפה בתנור היו דווקא של התלמידה שהיא הכי חוששת ממנה. היא יודעת שהיא צריכה להתקשר אבל אין לה מושג איך להתנצל, אז האצבעות שלה, שכבר מגששות בתיק אחרי הטלפון, מרפות מהמכשיר.
ואז העיניים שלה קולטות משהו, עוד לפני שהמוח מספיק לפרש אותו.
למטה, בקרון הרכבת שיוצאת עכשיו מהרציף, יש פנים מוכרות. מישהו יושב שם, מקשיב לאוזניות שמחוברות לטלפון, מהמהם עצמו שיר כלשהו בעיניים עצומות.
היא לא יכולה לשמוע איזה שיר, כי היא בחוץ, על הרציף, והוא בפנים, ברכבת שמתחילה עכשיו להתרחק ממנה.
אבל את הפרופיל הזה היא מכירה מבעד לכל חלון שבעולם: המצח הגבוה. האף – קצת נשרי. הסנטר שיש בו רמז בלבד לנטייה קדימה. ובאמצע, בין הסנטר לאף, שפתיים שמחביאות חיוך.
כלומר, אם זה באמת הוא: כל כך הרבה שנים יכולות לשנות כל אחד. בטח כשמספיקים לראות אותו לשבריר שנייה מבעד לחלון רכבת מתרחקת.
הכרוז של הרכבת מבקש לזוז משפת הרציף בדיוק כשהיא מוצאת את עצמה מתקרבת לפס הצהוב, ניגשת בהיסוס אל החלון. היא לא באמת שומעת את הכרוז כי דפיקות הלב שלה מחרישות לה את האוזניים.
יכול להיות שזה הוא? יכול להיות?
ואז הרכבת נוסעת, והיא נשארת עם דפיקות הלב וההיסוסים.
יכול להיות שזה אוהד?

היא פגשה אותו לראשונה בחופש הגדול שלפני כיתה י'. אולי מוגזם לומר "פגשה", ו"ראתה" זה קצת מינורי מדי. איך קוראים למצב שבו את פוגשת מישהו רק לרגע, אבל הוא נרשם לך בלב כמו חותם? כמו עדות? כמו הבטחה?

זה היה בקורס מד"צים. אחת ההזדמנויות היחידות לצאת מהקיבוץ הקטן שלה בצפון. אחת ההזדמנויות היחידות להיות לרגע מחוץ למערה ולראות מי מטיל שם צלליות. 

חודש לפני כן, כשהיא הודיעה שהיא מתכוונת לצאת לקורס, הפנים של אמא שלה אורו. שני כתמים אדומים של סומק פרחו בלחיי השיש של דפנה מורג. 

"סוף־סוף," היא אמרה. "אני אתקשר למיכה מאגף הנוער בתק"ם. הוא אחראי שם על הקורס. שיידע מי את."

"שיידע מי אני, או שיידע שהבת של דפנה מורג מאגף התרבות בתנועה יוצאת להדרכה?" היא חשבה לעצמה, אבל לא באמת העזה להגיד. עד שאמא שלה מתרגשת ממשהו שקשור אליה, היא לא התכוונה להרוס את הרגע. 

אבל ההתרגשות של אמא שלה הייתה הרבה יותר מוצקה מששיערה. מספיק מוצקה כדי שתגיע עד אליה, לחדר שלה במגורי הנעורים, לביקור בלתי צפוי ערב היציאה לקורס. 

זו הייתה הפעם הראשונה שאמא שלה הגיעה אליה לחדר מאז שעברה לגור עם אפרת. זה לא היה נהוג בקיבוץ, שהורים יבואו לבקר במגורי הנוער, בטח לא בלי הזמנה, ואמא שלה ממילא הייתה עסוקה מדי בפרויקטים התרבותיים שלה מכדי לבקר בחדרים של אחרים, עם הזמנה או בלעדיה.

כך שהיא קצת נבהלה כשאמא שלה פסעה לתוך החדר בצעדים מהירים ובוטחים: חששה שתבחין בבגדים הזרוקים על המזרן בפינה, במאפרה הגדושה בדלים של 'נובלס', בבקבוקי הבירה מאתמול. 

אבל המבט של אמא שלה ריחף מעל האותות המחשידים ונתקע ישירות בפוסטר הממוסגר שהיה תלוי על הקיר. "איזו תמונה יפה של מאטיס," אמא שלה אמרה, מטה את צווארה הארוך הצידה.

"את קנית לי אותה," היא חייכה חיוך קצת חמוץ, בזמן שאפרת ניצלה את הזמן להשליך החוצה את המאפרה והבקבוקים. "לא זוכרת? בביקור שלך במוזיאון בירושלים. אמרת שאני צריכה ללמוד לעשות שימוש נרחב יותר בצבע."

"באמת? ככה אמרתי?" המבט של אמא שלה חזר לסקור את החדר, והתעכב הפעם על מדף הספרים. "'מאה שנים של בדידות'," היא אמרה בסיפוק. "סתם דאגתי, ילדה'לה." 

"דאגת ממה?" היא שאלה. 

"נו, שתהיי כמו אבא שלך. עסוקה רק בדברים הלא חשובים בחיים." 

"אין לך מה לדאוג, דפנה." אפרת, השותפה שלה לחדר, גיחכה מתחת לנמשים שלה. "הבת שלך ממשיכה בדרכך. ערכים, תרבות, כל מה שרצית."

"יש לך מספיק חולצות כחולות?" דפנה כיוונה את המבט הנוקב שלה אל נוגה.

"יש לי. אל תדאגי."

"ממתי אני דואגת לך?" אמא שלה חייכה ונגעה לה ברפרוף בשיער. "אני פשוט מתרגשת בשבילך. לצאת מהקיבוץ, לפגוש מאות בני נוער חדשים, להשפיע…" הלחיים שלה הוורידו כשהיא הודתה: "אני עוד זוכרת את קורס המד"צים שלי. את הפעולה הראשונה שהעברתי לקבוצה שלי. שם ידעתי בפעם הראשונה שזה מה שאני צריכה לעשות."

"לפגוש מאות בני נוער?" אפרת שאלה בקונדסות, מטלטלת תלתלים, אבל דפנה צחקה ואמרה: "לא. לעשות דברים עם משמעות. עם תוכן." ואז היא שלחה יד ונגעה בכתף של נוגה, כמו רמז לחיבוק שלא התממש. "אני לא דואגת. רק אומרת לך שתתייחסי ברצינות למה שאת לומדת שם."

את אבא שלה, לעומת זאת, לא עניינו החולצות  הכחולות. אבל הוא כן הגיע מאוחר יותר לחדר, כמו שתמיד עשה לפני כל טיול או נסיעה של הכיתה שלה, לתת לה חיבוק ארוך ספוג ניקוטין ולשאול אם היא צריכה משהו: תיק יותר גדול מזה שחילקו להם, או חבל, או פטיש, משהו להקים מאהל. 

"אני אסתדר," היא אמרה לו בקלילות. "כולם מסתדרים, לא?"

והוא חייך, ליטף בכף יד מחוספסת את לחיה ואמר במבטא המצחיק שלו: "בשבילי אין כולם, נוגה'לה. בשבילי יש רק את."

והיא יצאה לקורס, והסתדרה כמו כולם.

אבל האמת היא שלא ממש עניין אותה להמשיך את דרכה של אמא שלה או הערכים או ההדרכה או להשפיע. מה שעניין אותה היה להכיר בנים חדשים. 

ומהיום השני עניין אותה רק דבר אחד: להכיר אותו.

רוב הסיכויים שהיא בכלל לא הייתה שמה לב אליו. הוא לא היה הכי חתיך, או הכי יפה, או הכי פופולרי. הוא היה רגיל, כמוה, והיא עוד לא הבחינה כמה העיניים שלו טובות, וכמה האף שלו אמנם נשרי וקצת ארוך מדי אבל יפה, ואיך הוא מחייך אפילו כשהוא רציני.

היא לא הייתה מבחינה בו אלמלא הכלבה המטונפת, הכחושה, שהסתובבה כל היום סביב המחנה, מחפשת הזדמנויות לגנוב את האוכל הגרוע שחילקו להם שם, נענית ב"קישטה!" או בהנפת יד מאיימת או אפילו באבן מושלכת שהבריחה אותה בזנב מקופל בין הרגליים. והיא ריחמה על הכלבה, אבל גם קצת נגעלה ממנה, וניסתה להכריח את עצמה להתעלם, כדי לא להיות שונה מכולם.

אבל בערב השני, כשהיא התגנבה מסביב למחנה אל המקלחות באמצע פעילות, בתקווה להתרחץ סוף־סוף בפרטיות, היא הבחינה במישהו, ממש מעבר לגדר. 

היא עצרה והתבוננה. 

מעבר לגדר ישב נער. קרוב אליו ישבה הכלבה. הוא ליטף בעדינות את הפס הלבן שנמתח ממצחה לחוטמה, והגיש לה פיסות גבינה צהובה. 

כשהיא המשיכה להסתכל, היא ראתה שהכלבה מיניקה שלושה גורים.

בלי לחשוב היא עברה את הגדר. אחר כך היא לא הבינה איך זה קרה, אבל באותו רגע היה ברור לה לגמרי שזה מה שצריך לעשות. אז היא טיפסה, נזהרת מהברזלים בין הרגליים, קפצה מהצד השני ונעמדה לידו במבוכה. הוא הרים את העיניים אליה וחייך, והיא הבחינה בפעם הראשונה בעיניים שלו, שהיו חמות ומכווצות ומשועשעות. 

"באת לעזור?"

"אתה צריך עזרה?" הלחיים שלה התלהטו והיא שמחה שכבר היה כמעט חושך. 

"האמת שאני מסתדר," הוא אמר וליטף את הכלבה בעדינות, והעיניים שלה נמשכו אחרי האצבעות שלו, שהיו שחומות ורבועות בקצה. "אבל את מוזמנת להביא לה משהו טעים מחר."

זה אמנם לא היה גירוש, אבל גם ממש לא הזמנה. בתור קיבוצניקית היא ידעה לזהות את הניואנסים בעל־פה, קוראת בנימות קול כמו שמכשפות קוראות בקלפים. ולכן היא אמרה רק "טוב, אז ביי," והיססה והביטה בו שוב, ואמרה: "זה מאוד יפה מצדך." והוא חייך שוב, ואמר: "תודה, זה יפה מצדךְ שאת אומרת לי את זה." והיא חייכה אליו בחזרה, והפעם הלכה מסביב, לעקוף את הגדר, כי הביך אותה מדי לקפוץ שוב בצורה מגושמת כזו מצד לצד.

למחרת, כשהיא הלכה בדיוק באותה שעה לאותו מקום עם כמה פרוסות גבינה צהובה שגנבה מארוחת הערב, הוא לא היה שם. וגם לא ביום שאחרי, ובזה שאחריו. אבל הכלבה נראתה לה מיום ליום מרוצה יותר, חשדנית פחות, כך שהיא שיערה שהוא פשוט מאכיל אותה לפי לוח זמנים פרטי משלו, שהיא לא הצליחה לפענח.

היא קיוותה שאולי הוא יבוא עם כולם למחנה של הקבוצה שלה להתפעל מהקריקטורה המעולה שהיא ציירה, של מיכה מאגף הנוער בתנועה, אבל זה לא קרה. ובסוף הסמינר, כשכולם החליפו כתובות, היא מיהרה אל האוטובוס של בית הספר ההוא בשרון, שידעה שהוא עומד לעלות עליו, אבל לא הספיקה להגיע לפני שהוא נבלע בפנים, ולא העזה לטפס ולחפש. היא רק ידעה את השם שלו: אוהד. 

"אז מה, איך היה במד"צים?" שאל אותה עמוס, אחיה הגדול, מעל הצלחת העמוסה שלו בארוחת שישי בחדר האוכל. "היו בנים חמודים? הכרת מישהו?"

היא הסמיקה, אבל לפני שהספיקה לענות אמא שלה אמרה: "אוי, באמת, עמוס. אתה והשטויות שלך. לא בשביל זה נוגה הלכה לקורס. היא הלכה בשביל ההדרכה."

ואבא שלה הביט בה במבט הפרטי שלהם, זה שהוא שמר להתקפות של אמא שלה עליו או עליה, ואחז בכף ידה לרגע באצבעותיו המחוספסות, המוכתמות מניקוטין, ואמר בשקט: "גם זה טוב וגם זה טוב." 

אחר כך, כשהיא ועמוס יצאו מחדר האוכל והלכו יחד, היא למגורי הנוער והוא למגורי החיילים – הרחק מההורים שחזרו לבית שלהם – היא הודתה בפניו שכן, שהיא פגשה מישהו, אבל היא לא יודעת איך ליצור איתו קשר. 

"אולי הוא יחפש אותך," עמוס חייך אליה. "או שיעבור הזמן ותשכחי אותו בסוף."

אבל הזמן עבר והוא לא חיפש. והיא לא שכחה.

בפעם השנייה היא פגשה אותו בחופש הגדול שלפני י"ב, באפעל, בכנס שארגנו שם לכל אלה שתכננו ללכת לשנת שירות בתנועה. וכשהם נפגשו, לגמרי במקרה, היא רק קיוותה שלא שכח אותה כליל.

היא ראתה אותו לפני שהוא ראה אותה, ברגע שנכנסה לחדר המוזנח, המכוסה בפלקטים מפעולות ישנות של תנועת הנוער העובד והלומד. ומאותו רגע שבו היא הבחינה בו, הכול נשמע לה כמו המהום או זמזום. היא הורידה את הראש, מנסה לחשוב איך לומר ומה לומר, עד שסבב ההיכרות הגיע אליה, וכבר לא הייתה לה ברירה אלא להרים עיניים ולומר: "נוגה מורג." אחר כך היא ניסתה להוריד מיד את המבט, אבל משהו משך אותה בחוט בלתי נראה להשאיר אותו למעלה ולסובב אותו טיפ־טיפה ימינה, ושם הן היו: עיני השוקולד. עם המון קמטי חיוך בצדדים, כמו שתי שמשות קטנות וזוהרות. וממש מתחת היו שפתיים שהעיניים שלה נצמדו אליהן כאילו אין שום דבר אחר בעולם להביט בו, שפתיים שעיצבו בטבעיות, בחיוך, בלחש, שתי מילים: "הי, נוגה."

עד סוף הסבב היא ניסתה להריץ לעצמה בראש תסריטים: איך היא תיגש, מה היא תגיד ומה יגרום לו לחשוב שהיא מקורית ומעניינת. ובאותה נשימה, חלק אחר במוח שלה היה מוטרד נואשות בשאלה איך לגרום לו להבחין בפס של החזייה החדשה שלה, בצבע בורדו (היא בדקה בחשאי אם אפשר לגרום למחשוף הגזור של הסווטשירט לזלוג בטבעיות. אחרי כמה תנועות עדינות זה עבד). 

ואז בהפסקה הוא פשוט ניגש אליה, הושיט לה יד ואמר: "הי נוגה, אני אוהד. היינו ביחד במד"צים."

שנים אחר כך היא תיזכר במילים הראשונות האלה. בהתייחסות השלמה, המיידית, אל שניהם כזוג. כאילו יש להם היסטוריה משותפת מעצם הימצאותם על אותו כוכב, באותו גלגול. 

שנים אחר כך הם יהיו רחוקים כל כך, עד שהיא תשאל את עצמה, עומדת על הרציף, מביטה ברכבת מתרחקת, איך יכול להיות שהיה זמן שבו הם היו על אותו כוכב, באותו גלגול.

כשהיא נכנסת לרכבת היא עדיין קצת לא יציבה, קצת מעורערת. היא כמעט מאבדת את שיווי המשקל כשהרכבת מתחילה לנסוע. חייל צעיר קם ממושבו ותופס לה את היד, לייצב אותה. "גברת, את בסדר?" היא חוטפת ממנו את היד שלה: "כן, סליחה. אני בסדר," ותוהה אם זו אמת. פתאום היא מרגישה כאילו כל השנים האלו, של השתדלות להיות בסדר, להיות יציבה, להיות אסופה – נעלמו ברגע.
החייל עוצם את העיניים, שוקע בחזרה באוזניות שלו. "מעניין לְמה הוא הקשיב, מי שאולי היה אוהד," היא חושבת לעצמה, ותוהה אם הוא שמע אהוד בנאי. המחשבה הזאת מלוּוה בצביטה ספק מתוקה ספק מרה, ממש מתחת ללב שלה, בנקודה שתמיד מתכווצת כשמפלצת הפחד תוקפת אותה. ומי בכלל אמר שזה אוהד. הרי הוא בטח השתנה. ממש כמוה.
המראות החולפים בחלון הרכבת החשוך מהדהדים קרעי זיכרונות: תלתלים. קפה. חיוך. דמעות. ובין לבין דמותה המשתקפת בחלון – אשה מבוגרת, כבר לא ילדה.
ובכל זאת, מכיוון שבזגוגית העמומה לא רואים פרטים כמו קמטים, שיערות לבנות או פחדנות רבת שנים, מצטברת, אפשר לחשוב לרגע שהאשה הקטנה הזאת, בג'ינס וטריקו מוכתם, היא בכלל נערה. הנערה ההיא, שהיא טרחה כל כך להדחיק. זו שנגעה בשמיים והתרסקה כמו איקרוס עלוב, חסר תקנה.

כשהיא חונה ברוורס ליד הבית היא דופקת את הטמבון. איכשהו זה תמיד קורה לה, האובדן הקטן הזה של הריכוז ברגע הלא נכון. היא עוצרת לבחון את הנזק לפני שהיא נכנסת הביתה: שריטה קטנה, ממש מתחת לפנס. יש סיכוי שברק לא יבחין. שלא תהיה על פניו הארשת ההיא, המוכרת כל כך, של האכזבה שלו ממנה.
היא עוצרת רגע לפני הדלת, לפני השלט שמכריז באותיות ברזל: "נוגה וברק צור". לוקחת נשימה. מתוך הרגל. מתוך הגנה עצמית.
"איחרת, אמא."
צליל נועצת בה מבט זועף מעל השיעורים של שי שפרושים מתחתיה, על שולחן האוכל. ברטה, הכלבה שיושבת לצדה של צליל, זוקפת ראש במבט מודאג.
"זה בסדר, אמא, צליל הזכירה לי על השיעורים," שי מרים אליה חיוך.
"כמו תמיד," צליל חורצת. "איפה היית?"
"בעבודה, כרגיל, פשוט הרכבת איחרה…" היא מתנצלת. "תודה ש…"
"לא משנה. תסיימי איתו את. יש לי עוד את השיעורים שלי," צליל קוטעת אותה בעייפות. "בואי, כלבה טובה," היא קוראת לברטה ונבלעת בחדר שלה בלי חיוך. נוגה נשארת במקומה. המבט שלה חולף על השטיח שמישהו בעט לפינה; על ברטה שמתלבטת לרגע והולכת בעקבות צליל; על ערימת המחברות המבולגנת שנשפכת מהתיק של שי.
"איך היה לך היום, אמא?" שי שואל, אוסף את המחברות, מנסה להכניס אותן בחזרה לתיק.
"היה בסדר," היא מחייכת אליו. הקול שלו מתחלף בקצוות. גיל ההתבגרות מתחיל להתפשט אצלו בגוף, כובש בכל פעם חלק אחר מהילד שפעם היא היניקה ועירסלה. כמו סוג של מחלה נדירה, שהופכת אותו למישהו אחר, סנטימטר אחרי סנטימטר.
"את לא נשמעת סבבה בכלל," הוא מתעקש. הקמט בין העיניים שלו, זה שמעמיק בכל פעם שהוא מנסה ולא מצליח משהו, מוצלל קלות באור המנורה הכתומה שמעל שולחן האוכל.
"כי כלים של תלמידה שלי התפוצצו בשריפה היום," היא מודה. "כלים שהיא עבדה עליהם ממש הרבה."
"מה לעשות, אמא, דברים קורים," הוא אומר בקול סמכותי, ומניח יד ילדית במחווה של גבר על שיפולי גבה. "לא תמיד מצליח לנו הכול."
היא מהנהנת כשהיא נזכרת באחר הצהריים שלו: "האימון?"
הוא מושך בכתפיו.
"חיבוק?" היא שואלת והוא מהנהן, מחייך אליה באחוות מובסים. כשהם נפרדים, היא מבחינה פתאום:
"שי, איפה המשקפיים?"
הוא נוגע בראשו במבוכה. "אופס. נראה לי נשארו במגרש."
"עוד פעם…?" היא לא מצליחה לסנן את הייאוש מהקול שלה.
"מה את חושבת, שאני עושה בכוונה?"
"אני יודעת שלא," היא עומדת מולו. הוא כבר כמעט בגובה שלה. "אבל מותק…"
"מה הבעיה, שפשוט ילך להביא אותם," צליל יוצאת מהחדר שלה, ידיה עמוסות מדים לבנים מלוכלכים שהיא מגישה לנוגה.
"אפשר מחר?" שי תולה בנוגה עיניים.
"שי, באמת…"
"אבל את יודעת שאני לא יכול ללכת לבד בחושך."
"את יודעת שאני לא יכול ללכת לבד בחושך," צליל מחקה את שי בבוז. נוגה רואה איך הוא מתכווץ תחת המבט המקטין של אחותו הגדולה. "אתה עוד מעט בן שלוש־עשרה! לך וזהו."
"אני אקפיץ אותך," נוגה נאנחת.
"אבל הבטחת שיהיה לי אוכל אחרי האימון," צליל מזכירה לה. "ועד עכשיו לא הכנת כלום."
"אני רק אקפיץ אותו למגרש ואחזור להכין לך אוכל," היא מבטיחה לצליל.
"תעזבי. אני אלך איתו." צליל פוסקת. "בוא, תינוק," היא זורקת לשי. "ותיקח את ברטה. כבר נעשה לה טיול על הדרך."

כשברק נכנס היא בדיוק חותכת סלט קטן־קטן, כמו שצליל אוהבת. היא יודעת שזה ברק לפי פתיחת הדלת – נמרצת, חד־משמעית – עוד לפני שהיא שומעת את הקריאה הקבועה: "ילדים, אני בבית!"
היא שומעת את הצעדים שלו קרבים. הוא הולך ישר אליה, וכמו תמיד מנשק את מצחה. "הי מאמי, מה נשמע? איך היה בעבודה?" הוא שואל.
"היה בסדר," היא אומרת וממשיכה לחתוך.
"בטוח?" הוא סוקר את פניה.
"כן," היא מורחת חיוך. לא מתחשק לה לדבר שוב על הכוסות שהתנפצו בתנור.
"יופי," הוא אומר, אבל תשומת ליבו כבר פונה הלאה: הוא מסתובב וקולט בזרועותיו את שי שקופץ עליו מאחור. הם גולשים לתוך ריקוד מורכב של לפיתות והתנשפויות.
"גדלת, גבר," היא נהנית לשמוע את ההערכה בקול של ברק. "עוד מעט אתה תפיל אותי."
"כן, די עוד מעט," שי זורח.
"תראה איזה חזק נהיית," ברק צובט את השריר שהתחיל לצוץ בזרוע של שי. "שיחקת אותה בכדורסל היום?"
שי קופא. המבט שלו פוגש את שלה, מתחמק מזה של ברק.
"מה?" ברק מתעקש.
"היה סבבה," שי אומר בשקט.
היא רואה את הפנים של ברק מתקדרות. "הבנתי," הוא אומר ומרפה מהזרוע של שי. "עוד פעם רצת כל האימון מסביב למגרש?"
שי מגייס חיוך, אבל בקצוות החיוך שלו יש בושה. ואשמה.
"נגעת בכדור בכלל?"
"אני מנסה. לא כל כך מוסרים לי."
"אז אולי אתה צריך לנסות יותר חזק," צליל נכנסת למטבח, ברטה לצדה, תולה בה עיניים מעריצות. "לא בהכול יעזרו לך, אתה יודע."
ברק פונה אליה. "ושלום גם לך, נסיכה."
צליל ניגשת אל ברק לחיבוק. נוגה חושבת, לא בלי קנאה, שצליל לא ניגשה אליה ככה כבר המון זמן. ושוב היא תוהה מה היא עשתה לא נכון. איפה זה חמק לה בדרך. או שאולי מלכתחילה לא היה להן סיכוי. אשה כמוה, שגדלה כמו שהיא גדלה, שנהייתה מה שנהייתה, אילו כישורים אימהיים כבר יש לה להציע.
"איך הולך?" ברק שואל את צליל כשהם נפרדים. העיניים שלו מלאות גאווה כשהיא עונה: "נראה לי שטוב. אני כבר די שולטת, אבל אתה יודע…"
"אין אבל," ברק טופח על שכמה. "בעוד שבוע יש לך חגורה שחורה.
אני בחיים שלי למדתי משהו אחד: מי שרוצה מספיק חזק – משיג. ואת, את כמוני. את תמיד רצית הכי חזק."
צליל מושכת בכתפיים, אבל מחייכת. "סבבה, אז עכשיו אני הכי רוצה אוכל. אמא, תהיה פה ארוחת ערב מתישהו?"
"הי, דברי בנימוס לאמא שלך." הקול של ברק חד לא פחות משל צליל. היא רואה את צליל נרתעת, ועולה בה צורך פתאומי לגונן על הילדה הקשה הזאת שלה.
"זה בסדר," היא אומרת. "הכול כבר מוכן."
"לא, זה לא בסדר," ברק אומר ומסתובב אל צליל. הוא מרכך את קולו כשהוא רואה את העמידה הנזופה שלה. "אבל את מוזמנת לעזור לי להכין פנקייקים. שיהיה לנו לקינוח."
צליל מחייכת, ותוך רגע הם שניהם עומדים ליד השיש, שולחים ידיים מתחתיה ומעליה. הם מדברים על המבחן המתקרב לחגורה השחורה בקולות נמוכים, פסקניים. היא שומעת מילים ביפנית, שמות של קאטות. הוא מסביר. היא מקשיבה. ואז היא מסבירה, והוא מקשיב. המבטים ביניהם פרטיים. מוציאים אותה החוצה מתוך המעגל.
"את רוצה לעזור?" צליל שואלת, מעיפה אליה מבט מלוכסן.
והיא כמעט מספיקה לענות שכן, אבל ברק כבר מחייך אליה מאחורי כתפו, ואומר: "צליל, תניחי לאמא. היא הכינה פה את כל השאר. אנחנו מסתדרים פה, נוגה. תכף נסיים."
אחרי ארוחת הערב, כשהיא מדיחה את הכלים, היא קולטת תנועה בחוץ. זה ברק, נע במעגלים, הלוך וחזור, ליד האוטו שלו. הטלפון כרגיל צמוד לו לאוזן. לפי תנועות הידיים שלו הוא מדבר בלהט. לפי הטון הנמוך והמילים שנבלעות באוויר לפני שהן מספיקות לעבור דרך חלון המטבח, הוא שומר על קור רוח. להט וקור רוח: זה ברק. זה הבעל שלה.
למרות שהיא מקציפה בפעם השנייה את המחבת בכיור, השמן לא יורד. העיניים שלה נמשכות שוב אל ברק שבחוץ. הוא נראה טרוד. לחוץ. מתאפק לא להתפרץ. היא יודעת שהוא יצליח: ברק לא נותן למציאות לפרק אותו. הוא לא כמוה. "תגידי תודה," היא אומרת לעצמה, "תגידי תודה שיש לילדים שלך לפחות הורה אחד כמו שצריך."
היא שוטפת את המחבת באנחה ושולחת מבט אחרון אל ברק. הוא התרפה, היא מבחינה. עכשיו הוא נשען על האוטו, הרגליים הארוכות שלו שלוחות לפנים, הגב עדיין כפוף אבל תנועות הגוף נינוחות יותר, איטיות יותר, ורגעי ההקשבה ארוכים יותר. הוא מעסה בלי משים את השכם השמאלית שלו, איפה שתמיד כואב לו. כשהוא מנתק את השיחה, היא מחזירה את המבט מהר למטה, לכיור, מרגישה אשמה פתאום, כאילו ראתה משהו שלא הייתה אמורה לראות.
"להחליף אותך?" הוא שואל כשהוא נכנס, נמרץ כולו, כאילו לא בילה את רבע השעה האחרונה בדיון קדחתני.
"זה בסדר, בדיוק סיימתי," היא אומרת.
"אה." היא מבחינה שהוא נראה נבוך, כאילו עשה משהו אסור.
"הכול בסדר?" היא שואלת, קצת בחשש.
"הכול מצוין, מאמי," הוא טופח לה בחיבה על הכתף ומתרחק משם. "כשתסיימי לנעול תבואי? אני רוצה לדבר איתך על משהו."
היא מתכווצת מההצהרה שלו, אבל מהנהנת. היא תבוא. כמו תמיד, היא תבוא. אבל עוד מעט. עוד לא.

כשהיא יוצאת החוצה עם הסל המלא בכביסה לחה, עולה בה שוב זיכרון הפרופיל של אוהד. הפרופיל הזה, שהיא הייתה מלטפת באצבע אחת מלמעלה למטה, מהמצח הגבוה עד הסנטר המזדקר רק טיפה קדימה, דרך האף הנשרי והשפתיים המחייכות, לאט־לאט, ובחזרה מהסנטר למצח. אוהד, הנער הזה שהיא אהבה פעם, בחיים אחרים.
היא מסיימת לתלות את מדי הקראטה הרטובים של צליל, ואז שולחת את היד למחבוא. שם, בתוך קופסה ריקה של אבקת כביסה, מונח האוצר שלה: קופסת הסיגריות והמצית. היא משתופפת בפינה הקבועה שלה ושואפת את העשן. אף אחד בבית לא יודע שהיא מעשנת. זה הסוד הפרטי שלה: אולי הקטן שבהם, אבל עדיין שלה. ושוב אוהד עולה בה. הילד שהוא היה. הילדה שהיא הייתה. פתאום היא קולטת שכשהם הכירו היא הייתה בסך הכול בגיל של צליל.
היא קוברת את בדל הסיגריה באדמת העציץ הגדול, הסגול. בכל פעם היא בוחרת עציץ אחר, שלא יצטברו הבדלים ויחשפו אותה. אחת לכמה זמן היא אוספת אותם, שמה את השקית בתיק וזורקת בפח שליד הסטודיו של רמה. על הסמים והאלכוהול היא ויתרה לפני שנים. על הסיגריות היא לא מסוגלת. לא לגמרי. אבל המחשבה על המבט הנוזף בעיניים של ברק – אם הוא יידע – מכווצת אותה מספיק כדי לחזור כל ערב מחדש על הטקס של קבורת הבדלים.
היא חוזרת פנימה עם הסל הריק וממהרת לצחצח שיניים, שאף אחד לא יריח. ומזל שככה, כי ברגע שהיא נכנסת שי ניגש אליה ומחבק אותה. הוא מניח את הראש שלו על הכתף שלה ואומר בשקט: "אל תיעלבי מצליל, אמא. היא לא מתכוונת. היא פשוט במתח בגלל המבחן."
"אני יודעת," היא אומרת, למרות שהיא לא לגמרי בטוחה. זה מרגיש כאילו צליל מתכוונת לגמרי. אבל היא לא רוצה לצער את שי, או את עצמה. קל יותר להסכים.
כשהיא מחבקת אותו היא שוב שמה לב לכך שהם באותו גובה, וצביטת צער פתאומית אוחזת בה. ברור שהיא רוצה שהוא יגדל. איזו אמא לא רוצה שהבן שלה יגדל? אבל היא כבר מתגעגעת לתום שלו שתכף ייעלם, לרכות שבה הוא מניח עליה ראש.
היא לא רוצה להיפרד מהתינוק שהוא היה, מהרכות העגלגלה שהולכת ומשתנה לכפיסיות הארוכה של גיל ההתבגרות. היא רוצה אותו עוד קצת קטן. רוצה עוד רגע להיות בסימביוזה המתוקה הזאת, שלה ושלו, של הילד המתמסר שבא אחרי הילדה הדרמטית ושל האמא העייפה שקיבלה אותו בפליאה. היא רוצה לנוח איתו ביחד.
"אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון?" היא מסתובבת אליו ומחבקת אותו חזק־חזק. "נכון שאתה יודע?"
והם מתחבקים, ולרגע אחד הכול טוב. לרגע אחד היא שוכחת שעוד מחכות לה עבודות לכסות וכריכים להכין ודלתות לנעול; שמחכה לה במיטה גבר מלא רצונות שאין לה כוחות להגשים. לרגע אחד, כמו שהייתה לפני שנים, היא כולה אהבה.

לפני הפגישה השנייה שלה עם אוהד, אמא שלה לא הגיעה לבדוק אם יש לה מספיק חולצות כחולות. היא נסעה שבוע קודם לוושינגטון די.סי במשלחת של רכזי תרבות מהקיבוצים, ואבא שלה היה זה שבא – כמו תמיד – לעזור לה לארוז. הוא לא אמר מילה על הסיגריות או הבירות או הבלגן, ובחיבוק החם שלו לא היה רמז לעמידה במבחן או לציפיות. הוא רק הזכיר לה, כמו תמיד, לקחת דברים חמים, "שלא תתקררי לי שם, נוגה'לה."
וככה יצא שהיא נסעה עם פנס ושק שינה מחמם במיוחד, אבל בלי אף חולצה כחולה. ושבמקום חולצת תנועה תקנית היא לבשה את הסווטשירט הגזור שלה, זה שהיא שמרה לאירועים מיוחדים.
וככה אירע שהמבט שלו נח על הכתף שלה, ואז על העיניים שלה, ואז שוב על הכתף שלה.
ואחרי שהמבט עזב, הסומק הגיע. ואחריו המילים: "הי נוגה, אני אוהד. היינו ביחד במד"צים."
ומאותו רגע שהוא הסתכל ובא וניגש ואמר, הם היו כל הזמן יחד. כל סוף השבוע. רק הוא והיא, כמו אי בתוך כולם. ורוב הזמן היא רצתה לצבוט את עצמה, איך יכול להיות שזה אפילו יותר טוב מהחלומות שהיו לה עליו כל השנתיים האלה.
בלילה לקחו אותם לפעולה של "אני, אתה והתנועה", מחוץ לאפעל, באיזה שדה נטוש, וכשהם ישבו יחד ליד המדורה, וכולם דיברו על הכיבוש ועל האם מדינת ישראל היא אפיזודה חולפת בשמי ההיסטוריה, היא הרגישה פתאום שהיד שלו אוחזת בכף היד שלה. חמה, רגועה. והמגע הזה בער לה ביד והתפשט בגוף וחימם אותה עד שעברה בה צמרמורת.
"קר לך?" הוא שאל בלחש, באוזן, והמילים שלו העבירו בה צמרמורת מתוקה עוד יותר. "את רועדת."
"אני רועדת מחום," היא צחקקה, ונבוכה שצחקקה. והוא אחז ביד שלה עוד יותר בעוצמה, ואצבע אחת שלו התחילה לצייר לה על כף היד, ואחר כך על האמה, קווים עדינים ומתפתלים, מעביר בה עוד צמרמורות, כמו רכבת הרים פעוטה שמשתוללת לה בגוף.
"וזה נעים לך?" הוא התעניין ברצינות, עדיין בלחש, והיא התרגשה מזה כי הלחישה סימנה אותם כנפרדים מכל המעגל. "כי אם לא, אנחנו יכולים לזוז קצת מהמדורה. שלא יהיה לך חם מדי."
"לא חם לי. טוב לי," היא אמרה והתכוונה לכל מילה. לא היה לה טוב ככה אף פעם: רק לשבת לידו, ליד המדורה, כשכף היד שלה אחוזה בכף היד שלו, מעבירה בה צמרורים של עונג.

כשכולם חזרו אל האולם הגדול להתכונן לשינה הוא נעמד בכניסה, והיא נעמדה לידו, לא רוצה להיפרד וגם לא יודעת מה לומר כדי להישאר איתו יחד.
והוא חייך, השמשות המלטפות בזוויות עיניו מתכווצות, הושיט לה יד ואמר: "טוב, נוגה, אז לילה טוב, נראה לי."
"איפה אתה ישן?" היא העזה לשאול, מקווה שהוא לא חושב שהיא נדחפת.
"בחוץ," הוא ענה.
"בחוץ?" היא התפלאה, מופתעת מהרעיון לישון לא איפה שכולם ישנים.
"בין העצים. את מכירה מקום יותר טוב לישון?" הוא חייך שוב, משיט את מבטו על שקי השינה הפזורים בצפיפות באולם, כבר מתחיל להתקדם לכיוון היציאה. "לא נראה לי."
"טוב, אז לילה טוב," היא גמגמה, מבכּה לשנייה קצרה את הלילה בלעדיו, ואז גמלה בה ההחלטה שהפעם היא לא מוותרת. "חכה," היא הרימה את התיק ואת שק השינה ודילגה מעל הנערים שהתארגנו לשינה. "חכה, אוהד, אני באה איתך."
"באמת?" הוא נעצר וחייך.
"באמת." ואז היא נשמה עמוק, ולקחה את היד שלו ביד שלה. "תראה לי איפה."

ה"איפה" היה עץ לא גדול מאחורי הבניין. היו לו ענפים ארוכים מוצללים בעלים שיצרו חופה של פרטיות מוחלטת. כשהיא התפעלה מהעץ, הוא אמר: "תות בכות. מכירה?" והיא הכירה מהקיבוץ אבל עשתה את עצמה שלא, כדי לא להרוס לו את ההתלהבות, והוא אמר: "טוב, אז תכירו. תות בכות – נוגה, נוגה – תות בכות," והיא צחקה, והיה שם שקט פתאומי אחרי ההמולה של האולם, באוויר החמים־צונן של סוף הקיץ, והוא הצביע למעלה ואמר: "תראי, רואים דרך הענפים של התות את הכוכבים."
ושניהם הסתכלו למעלה בבת אחת, וכשהחזירו את המבט למטה המבטים שלהם הצטלבו. וכנראה זה הביך אותו, כי הוא התכופף ופרש ברוב עסק את שני שקי השינה שלהם, זה לצד זה. "רוצה לשבת?"
והיא נבוכה ובאה בכל זאת, והתיישבה. והוא הצטחק ואמר: "זה בסדר, אם לא בא לך לישון פה איתי את תמיד יכולה להתחרט. אני רק מזכיר לך שכזה מלון מיליון כוכבים אין בשום מקום."
"לא, בא לי, בטח שבא לי," היא מחתה, והוא הרים בעדינות את היד והסיט חצי תלתל שלה מאחורי האוזן. והיא הפסיקה לנשום לרגע והרימה את הראש כדי לראות שהוא מסתכל בה ברצינות כזאתי מחויכת, והייתה בטוחה שהוא עומד לנשק אותה, אבל בסוף הוא לא.
בשלב מסוים הם נכנסו לתוך שקי השינה. בשיא הטבעיות, זה לצד זו, כאילו הם מכירים שנים, ולא יום בקושי, אחרי שנתיים של פנטזיות. ובזמן שהצרצרים ניגנו להם, והכוכבים זהרו להם בין הענפים של התות, הם שכבו פנים אל פנים, על הצד, מופרדים רק בשקי השינה, כמו תאומים, כל אחד עטוף בשק השִליה שלו, ודיברו על ההורים שלו שהחליטו פתאום – אולי בגלל איזה משבר ביניהם – לעזוב את הקיבוץ, והפכו אותו לעירניק בלי לשאול אותו אפילו. ועל כך שהם עברו לנתניה ומצאו את עצמם מחדש, רק שהוא לא מוצא את עצמו שם. ועל אמא שלה, שכבר שנים עובדת בתל־אביב, ושרק העבודה שלה בתק"ם מעניינת אותה. ועל אבא שלה, ששותק לאמא שלה על כל העלבונות שהיא מאכילה אותו, שמעריץ אותה רק בגלל שהיא בת משק והוא עולה חדש־ישן. ועל עמוס, האח שלה שבצבא עכשיו, ושאפילו כשהוא בא לחופשות הוא מעדיף לא ללכת לחדר של ההורים, ובצדק, עם כל ההערות של אמא שלה. ושתכל'ס הם המשפחה היחידה בקיבוץ שבה אפילו ארוחת ארבע לא אוכלים יחד, אלא כל אחד בפינה שלו.
ועל מה שהם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים: היא רצתה אולי להיות ציירת. או פסלת. הוא רצה משהו שקשור בטבע: להיות וטרינר, אולי. או משהו עם צמחים, אולי אגרונום.
ועל איך זה לחיות בקיבוץ. היא סיפרה כמה נמאס לה מהצפיפות, מכך שתמיד יש מישהו איתה באותו חלל. והוא התגעגע לקיבוץ שלו כמו שמתגעגע רק מי שעקרו אותו בכוח מסביבת הגידול שלו בלי התראה מוקדמת, שתאפשר לשורשים להיפרד בעדינות מהאחיזה בקרקע.
ואיכשהו, מרוב דיבורים מלוחששים, הם לא שמו לב שאורות הפנסים כבו ושאפילו הצרצרים השתתקו.
"יו, תקשיב, אנחנו האחרונים שנשארנו ערים," היא לחשה לו כשהבחינה בזה.
"איתך אני מוכן תמיד להישאר אחרון," הוא חייך אליה, ושלח יד מתוך שק השינה שלו, והיא הושיטה את שלה מתוך השק שלה, ועצמה עיניים.
כשהיא התעוררה בבוקר, הידיים שלהם עדיין היו אחוזות.