שיעור בבודהיזם

בימים האחרונים אני מסתכלת בהשתאות על העולם שסביבי. לפעמים אני דואגת. לרוב אני מתפעלת. ומי שממש מתקרב אלי, שומע אותי ממלמלת: "הדלאי למה צדק".
כי מה שאני רואה סביבי, זה שיעור בבודהיזם.
קודם כל, התלות ההדדית, שהיא אולי הנחת היסוד הכי בסיסית בבודהיזם. "רק נדמה לכם שאתם כאן לבד בעולם", אמר הבודהה (בניסוח חופשי שלי). "ורק נדמה לכם שאתם יכולים להסתדר לבד". כל אחד מאיתנו תלוי באחרים כמעט בכל דבר – מישהו בונה לנו את הבית ומגדל לנו את האוכל. מישהו צובע לנו את השיער (טוב, לזה הבודהה בטח לא התייחס) ומישהו מחנך לנו את הילדים, מישהו משנע את המזון לסופרמרקטים ומישהו פורס לנו שם את הגבינה.
ואם ביומיום אנחנו יכולים לשכוח את זה, עכשיו, בימי משבר – כשפתאום אין בית ספר ומספרות וקניונים ואפילו בסופרים נגמר מדי פעם האוכל – פתאום אנחנו מבינים. עוצמת התלות ההדדית משתקפת ברצף ההדבקה – כולם מדביקים את כולם, בלי הבדל מין, גזע, גיל ולאום. פתאום ברור לנו שערבות הדדית היא המפתח לחיים ביחד. שאי אפשר בלי לערוב לשכנים שלנו, ובלי שהם יערבו לנו. פתאום ישראל יודעת לדבר עם חמאס – ולהעביר להם ערכות בדיקה ומסכות. כי כמו שאמרו בזמני בצבא – כולנו מבינים שנהיה תלויים זה בזה או תלויים זה לצד זה.
***
ומכאן לשיעור הקשה יותר – השיעור בהיאחזות.
היאחזות, אמר הבודהה, היא כל דבר שאנחנו מגזימים בחשיבות שלו, כל דבר שנדמה לנו שלא נוכל בלעדיו.
כולנו נאחזים: נאחזים באוכל המדוייק שאנחנו אוהבים. בסגנון חיים. בסדר יום. בתפקידים החברתיים שלנו. בעבודה. בהורות. נדמה לנו שבלי זה אנחנו לא יכולים.
והנה מגיעה הקורונה ומראה לנו שאפשר גם בלי.
פתאום סדר היום שלנו מתרוקן. אין סימונים ביומן. אין בנו צורך. אין בתי קפה וקניונים ושאר מקומות לעשות בהם סידורים. פתאום לא ברור אם תהיה מחר נגישות לכל הצרכים האקסצנטריים הקטנים שעליהם אנחנו מבססים את נחת הרוח שלנו: ללחם כוסמין, לשייק ירוק, לביקור בחדר הכושר (למי שחוגג), לסיבוב לים (לבעלי שיחיה). נשארנו בלי.
אמנם מעצר בתנאי לוקסוס, אך עדיין מעצר.
ועל זה אומרים בבודהיזם – כאב תמיד יהיה, אבל סבל לא חייב להיות.
כאב תמיד יהיה – כי אנחנו יצורים שבריריים בעולם שברירי. תמיד יהיו מחלות ומגפות וצונאמי ומכות ברק.
השאלה היא רק אם נוסיף גם סבל –שנוצר תמיד מההתנגדות שלנו למה שקורה.
כי אם הכאב הוא כמו חומה שמופיעה בדרכנו לאנשהו, אף פעם לא בזמן המתאים – סבל זה לעמוד ולבעוט בחומה: "למה דווקא עכשיו? למה דווקא אני?". התוצאה היא שהחומה נשארת, אבל גם הרגל שלנו כואבת.
התקופה הנוכחית – כמו כל תקופה שבה קורה משהו שלא מתאים לנו בכלל – קוראת לנו להבחין בין כאב לסבל. להפסיק להתנגד למה שקורה. לזרום איתו בנינוחות, מתוך צניעות (כן, אנחנו נזר הבריאה, ובכל זאת וירוס משאיר אותנו בבית ומבטל באחת את כל מנהגי העולם שיצרנו). לא לכעוס. לא להילחץ. ליהנות ממה שהזמן הזה כן נותן – אופציה למנוחה, לעזרה הדדית, להורדת סטנדרטים, לתרגול של הנאה ממה שיש.
***
ולבסוף, ארעיות.
העיקרון החשוב ביותר בבודהיזם: הכל משתנה, כל הזמן. גם מה שנראה יציב ושריר וקיים וברור, יכול להשתנות מחר. לפני חודשיים הקורונה הייתה וירוס מוזר בארץ רחוקה. לפני שבועיים עוד התעסקנו בבחירות. לפני שבוע עוד התלוננו על ביטול מסיבות פורים והפחתה בעבודה. ועכשיו? עכשיו כל בוקר אנחנו קמים לעולם חדש, לפי ההנחיות האחרונות.
ולכן, אני מזכירה לעצמי: ארעיות היא העיקרון המכונן. שום דבר לא יציב. הכל נוזל ומשתנה. ולכן אני יודעת שגם זה יעבור. גם הקורונה, גם מה שהיא מביאה איתה.
הכל יעבור.
השאלה מה יישאר איתנו אחר כך.
ואם מה שיישאר זו הידיעה שאנחנו תלויים זה בזה, שאנחנו לא לבד, שאנחנו יכולים להסתדר עם פחות – שיחקנו אותה.

פורסם בקטגוריה בודהיזם, התפתחות אישית | עם התגים | סגור לתגובות על שיעור בבודהיזם

איך מלטפים קיפוד?

(פוסט שנכתב כדי לחגוג חודשיים – וכמעט 6000 חברות – בקבוצת הפייסבוק "אפשר להוציא את הבחורה מהקיבוץ")

"אז איך קרה שפתחת את הקבוצה הזאת?"
כל העולם שאל אותי את השאלה הזאת בחודשיים האחרונים.
אמא שלי ואבא שלי ואח שלי. חברות שלי. עיתונאיות שראיינו אותי. וגם אנשים ששמעו, שקראו, שהופתעו.
אז איך זה קרה, הדבר הזה? איך זה קרה?
בערך עשרים פעמים ביום, כשאני נכנסת לבדוק מה קורה בקבוצה, אני משתנקת מגודל הפלא: ממה שתכננתי מול מה שקרה, ומהאופן הפלאי שבו המציאות תמיד מגיעה בפורמט עוד יותר טוב מזה שדמיינתי.

במשך עשרים ושמונה שנים הייתי קיבוצניקית לשעבר במלוא מובן המילה.
לא נהגתי כמו אשת לוט שבתמונה ישנה של סבא שלי, מהאלבום של בית הערבה.
יצאתי מהקיבוץ בלי להביט אחורה.
במשך 28 שנים עשיתי לא מעט כדי להיגמל מכל מה שקשר אותי לקיבוץ. התחתנתי עם אשקלוני ערס (ערס פואטי, אבל ערס). למדתי לבשל אוכל חריף. גידלתי את הילדים בתוך המיטה שלי עד שהם צעקו הצילו. אפילו ויתרתי על שם המשפחה הקודם שלי, שקישר אותי למי שהייתי, למי שכבר לא רציתי להיות.
נכון, בניתי את ביתי לא רחוק מכברי, הקיבוץ שלי (עד היום, בסוף זה "הקיבוץ שלי"). אבל לא הייתי מעורבת. לא רציתי לזכור. רציתי להקים את עצמי החדשה מלמטה. מהיסודות. לא מתלבשת כמו קיבוצניקית. לא מדברת כמו קיבוצניקית. לא קיבוצניקית. לא.

ואז, לפני שנתיים, התחלתי ללכת לטיפול.
החלטתי – בהתגברות נועזת על דפוסים ישנים – שמגיע גם לי. שאני לא יכולה לטפל ולטפל בלי להיות מטופלת. שאני צריכה להסכים להיות גם בתפקיד השני, המלחיץ כל כך, של זו שמקבלת עזרה ולא זו שנותנת אותה.
ולמרות שלא התכוונתי, שלא חשבתי, שלא תכננתי – מצאתי את עצמי מדברת עוד ועוד על הקיבוץ. על הלינה המשותפת. על הילדות המורכבת והנעורים המרדניים שלי.
והתחלתי לכתוב.
סיפור שלא ידעתי עליו כלום, זולת העובדה שלגיבורה שלו קוראים נוגה והיא קיבוצניקית לשעבר שבאה לעשות קלוז'ר רגשי עם הקיבוץ.
ובמשך שנתיים כתבתי וכתבתי כאחוזת דיבוק. על קורס מד"צים ועל חברת הנעורים, על המתנדבים ועל השנת שירות, על להיות קיבוצניקית בצבא ולהיות זו שעזבה את המשק. על קשר עם הורים שקיים ולא קיים. על טראומות נעורים ופגיעות מיניות ואהבות ראשונות. הכל יצא מתוכי כמו נחשול שלא יכולתי, לא רציתי, לעמוד בפניו.

כשסיימתי את הרומן ושלחתי אותו להוצאות ספרים לפני כמה חודשים, הרגשתי שאני חייבת עוד.
רציתי לדבר עם מישהו – או מישהי – על כל הדברים האלה שעלו מתוכי. לא יכולתי להישאר איתם לבד בתוך השקט הפתאומי.
רציתי לדבר עם אנשים (כלומר, נשים) שמבינות אותי. שאני יכולה לשאול אותן איך זה מרגיש. איך זה נזכר. איך זה נטמע. איך זה נצרב בעור, בחיתוך הדיבור ובנפש.
אז פתחתי קבוצה בפייסבוק. וקראתי לה "אפשר להוציא את הבחורה מהקיבוץ". והזמנתי אליה חברות פייסבוק שלי, חכמות ומקסימות, שידעתי שהן קיבוצניקיות לשעבר.
קיוויתי שיהיו בה בסוף איזה 150-200 חברות.
כל השאר היסטוריה.
והמון דמעות בעיניים, בכל פעם שאני קולטת שאני לא לבד,
לא לבד,
לא לבד.

כבר חודשיים שאני בסוג של הלם קבוע. קוראת ובוכה וצוחקת וקוראת שוב חלק מהפוסטים כדי להיות בטוחה שלא אני כתבתי את זה בלי ששמתי לב.
נפעמת ונרגשת מלהיות חלק מהדבר הזה – אני באמת לא מוצאת מילים מתאימות – שהוא גדול מכל אחת מאיתנו.
יש כאן התעוררות.
יש כאן אומץ.
יש כאן שבט.
יש כאן זיכרון קולקטיבי מפרק יוצא דופן בתולדות התרבות האנושית כולה. מילים שחייבות להיאמר. זכרונות שחייבים להיזכר.
יש כאן נשים (נגיד, אני) שמגלות לראשונה שיש עוד כמוהן. ממש אותו דבר. ומשום מה הדמיון בתחושות הפעם לא מוחק את הזהות האישית, אלא מעשיר אותה. כאילו אנחנו קליידוסקופ של חרוזים ייחודיים, שיוצר יחד תמונה משתנה ויפהפיה.

לרומן שכתבתי בשנתיים האלו קראתי "איך ללטף קיפוד".
כי איך להיות קיפוד כל קיבוצניקית יודעת.
אבל איך ללטף קיפוד?
בחיי שזה מה שאנחנו עושות פה, זו לזו.
תודה.

(נ.ב. הרומן עוד לא יצא לאור. אין לי מושג מתי הוא כן – בטח בטיימינג המדוייק לו – אבל בשבילי הוא כבר עשה את העבודה: הוא הביא לי את השבט הזה).

וזה השיר שמבחינתי מסמל את המורשת הקיבוצית, במהות הכי בסיסית שלה. הוא מוקדש לצוות המנהלות המדהים של הקבוצה – דלית רביב, חן גל דלעי, נעמה כספי ושירה כהן פלד. אלופות אחת אחת)

פורסם בקטגוריה כללי | 4 תגובות

אפשר הרבה יותר

"אז מה, נגמר האוכל?" הגבר שהתחתנתי איתו, שבא מתפוצה מסויימת שדוגלת בשפע, מביט בייאוש בקרקעית הסיר הנוצצת. "אני לא מבין למה את לא מבשלת כמות קצת יותר גדולה. מכסימום נזרוק, מה קרה".
אני מסתכלת בו באשמה. אני יודעת שזה חשוב לו, אבל פשוט לא מסוגלת. אין מצב בעולם שאבשל יותר מדי. עם כל שנות האימהות הבשלנית שלי, לעולם השולחן שלי לא ייראה כמו השולחן של אחותו: מלא סלטים ודג ועוף ובשר, עמוס מאכלים שאיש לא יצליח לגמור.
אני מבשלת מעט.
מדוייק.
מידתי.
"די כבר עם המידתיות הזאת", הוא כאילו אומר לי בכל מבט שלו. "תתפרעי קצת. תגזימי. מה יקרה?"
ולכי תסבירי לו שלהגזים זה הפחד הכי גדול שלך.
***
"את לא לבד פה".
"אין מספיק לכולם".
"זה ספור".
"קודם מי שלא קיבל".
אני יושבת בישיבה מזרחית בין עשרים נשים נוספות. העיניים שלנו עצומות. המורה לתטא הילינג מדברת בקול חרישי, מזמינה אותנו להעלות בזיכרון את כל המשפטים שעולים לנו מהילדות בנושא שפע.
וכל מה שאני מצליחה להעלות בזכרוני אלה המשפטים האלה, מילדותי בקיבוץ, שאומרים וחוזרים ואומרים: "שפע? פחחחחח. בעולם הזה אף פעם אין מספיק".
***
אחרי הצבא, אחרי ה"שנה במשק", אני יוצאת מהקיבוץ לעיר הגדולה עם מיטה מהנגריה של הקיבוץ, שני סטים של מצעים ומגבות שמסומנים במכבסה, וזהו בערך. אין לי רכוש, חוץ מכמה ארגזי ספרים שאני סוחבת איתי מדירה שכורה ריקה אחת למשניה.
אני מנקה בתים במרץ. אני לומדת הרבה ומבלה מעט. אני חיה כמו שלמדתי במשק: מצומצם. מדויק. מידתי. אני לא מתפרעת, לא מרשה לעצמי דבר מיותר (חוץ משמלות צבעוניות, יפהפיות, בחנות שגיליתי במושבה הגרמנית. שמולן אני לא מסוגלת להתאפק). אני עוד לא יודעת את זה, אבל בסוף הלימודים אני עתידה לגלות שצברתי חיסכון מכובד ומפתיע בבנק. ואולי לא מפתיע: שהרי הרגלי הבזבוז שלי לא מפותחים. למדתי תמיד שאין מספיק.
באוניברסיטה, בקורס "כלכלה ללא כלכלנים", אני מקשיבה בחצי אוזן למרצה, ופתאום שומעת מושג שפוקח לי את האוזניים בתדהמה: "משחק סכום אפס".
"משחק סכום אפס הוא מצב שבו כמות המשאבים מוגבלת", מסביר המרצה. "ובמצב כזה, כל פרוסה מהעוגה שהאחד לוקח, באה על חשבון האחר".
המושג הזה עושה לי צמרמורת בגוף. פתאום אני מבינה – ככה גדלתי כל השנים בקיבוץ. בתפיסה של משחק סכום אפס. פלא שאני עסוקה בלדאוג שאני לא לוקחת יותר מדי מהעוגה? שאני משאירה מספיק לאחרים?
אני קולטת שאני מאמינה שככה העולם: עוגה ענקית אחת, שמתחלקת לכולם. שורשי ילדותי מזמרים לי עדיין בשקט: "אם תקחי יותר מדי לעצמך, את אגואיסטית". "אם תיהני מישהו אחר עלול לסבול". "אם תדאגי לעצמך, את אדם רע". ככה זה כשהעולם בשבילך הוא משחק סכום אפס.
***
אבל אז נכנס לחיי גבר מסוים מתפוצה מסוימת שדוגלת בשפע, ומראה לי שאפשר לחיות גם אחרת. שלא חייבים לתכנן כל דבר. שאפשר להתפרע. לחיות מחוץ לגבולות. לחיות מחוץ לתקציב. הוא לא מתייסר יותר מדי. הוא רוצה ועושה. הוא בטוח שהדברים יסתדרו בסוף, והוא בדרך כלל צודק. הוא סומך על העולם, ובעיקר סומך על עצמו.
אני לעומתו תקועה כל הזמן בתחושת ה"אין מספיק".
זה מלחיץ אותי, כמובן. מלחיץ אותי לחיות עם מינוס בבנק. מלחיץ אותי לקחת סיכונים. אני רוצה קטן. וודאי. מידתי.
אנחנו בונים בית, אבל אני מתעקשת שהוא לא יחרוג מהתקציב. גם אם ברור לי מראש שחסר חדר. "כשיהיה – נבנה", אני עומדת על הרגליים האחוריות, מקצצת בהוצאות. זו אחת התקופות המתוחות בחיי: יש לי שני ילדים קטנים ואחד בבטן, ואני לא מבינה מאיפה נשיג כסף כדי לשלם את כל החריגות. לפעמים אני חולמת בלילה על ההוצאות הבלתי צפויות, ומרגישה כמו בסיוט שלי מימי הלינה המשותפת: אני שוליית הקוסם, עומדת עם דלי קטן ביד מול נחשולי מים שלא מפסיקים לעלות, לא מצליחה לרוקן את החדר.
הגבר שאיתי לא נכנע רוב הזמן לפחדים שלי. הוא טיפוס שבונה ומשפץ ומוסיף ומגדיל. לעצמו הוא צריך ממש מעט – בעיקר ים וחופש – אבל במהותו הוא טיפוס של שפע: הוא אוסף חפצים. בונה רהיטים. מגדל עציצים שצומחים לכל עבר תחת אצבעותיו הירוקות. הוא בחוץ, אני בפנים. הוא אוסף, אני זורקת. הוא חולם, אני עוצרת.
אני מכנה את הדפוס הזה ביני לבין עצמי "אדון גז וגברת ברקס".
מדי פעם, אני מודה בפני עצמי שכבר כואב לי בעקב של הרגל שדורכת על הברקס. כואב לי בעקב אכילס.
***
נדרש לי הרבה זמן וקצת סרטן להבין שגדלתי על קרקע של אמונות תפלות.
בחברה שהאמינה במשחק סכום אפס,
חברה שחשבה שאפשר רק או-או, ואי אפשר גם וגם.
חברה שהאמינה שהגדילה ברוח חייבת להיות על חשבון הגדילה בחומר.
חברה שהאמינה שהמשאבים מוגבלים וקבועים, והשאלה היחידה היא שאלת החלוקה.
לא עלה בדעתם שהמפעל שלהם עצמם הוא ההוכחה להיפך מזה:
כשהם עצמם הגיעו לארץ, הם לא ביקשו נתח ממשאבי הארץ: הם יצרו את המשאבים בעצמם.
יש מאין.
סיקלו ונטעו ובנו והגדילו את העוגה עוד ועוד.
נדרש לי מסע רוחני של עשר שנים כדי להבין שמה שלימדו אותי לא נכון: אין משחק סכום אפס. אין עוגה אחת. יש טריליוני עוגות, שכל אחד מאיתנו אופה בעצמו עבור עצמו.
ההזדמנויות זמינות לכולנו – לא תמיד באופן שבו היינו רוצים שיגיעו, אבל זמינות. פתוחות ואפשריות. כל אחד מתפתח וגדל בדרכו. זה יורש וזה בונה בעצמו, זו מרוויחה במפעל הפיס וזו כותבת שירים.
ואין משחק סכום אפס.
אם אני מרוויחה יותר זה לא בא על חשבון אף אחד.
אם אני משמיעה את קולי ברמה זה לא אומר שמישהו אחר צריך לשתוק.
אם אני משגשגת, זה לא אומר שמישהו אחר אמור לקמול.
בדיוק כמו שאם אני שופעת בריאות, זה לא אומר שמישהו צריך לקחת את החלק שלי במחלות העולם.
***
היה נחמד עבור בעלי, מאותה תפוצת שפע ידועה, אם התובנות האלו היו גורמות לי לבלות יותר במטבח.
אבל האמת היא שהן גורמות לי לבלות פחות.
כי אני מבינה היום יותר את הקשר בין מה שאני שמה בתנור, לבין מה שיוצא לי.
אני לא בונה על עוגות של אחרים שיתחלקו איתי, ולא מבקשת ביס מאף אחד.
אני אופה את העוגה שלי בסבלנות, בהתלהבות, באהבה.
לא מכניסה בה כמעט בכלל "צריכים". מכניסה בה כמה שיותר "רוצה".
יודעת שהיא תגדל… בדיוק כמה שאגדיל אותה.
יודעת שאפשר יותר. הרבה יותר.
וזה לא על חשבון אף אחד אחר.

נ.ב. 1: ואם הגיע זמנכם להתרחב ולגדול ולעוף בלי פחד, אשמח ללוות אתכם בדרך. באמצעות תטא הילינג וכלים אחרים. מוזמנים לקבוע פגישת טיפול.

נ.ב. 2: עכשיו אני לומדת לעוף.

פורסם בקטגוריה בריאות, בריאת מציאות, התפתחות אישית, תטא הילינג | עם התגים , | סגור לתגובות על אפשר הרבה יותר

הכל משתבש לטובה

(או: מה עושים כשהתכניות שלנו הולכות לעזאזל)

לפני כמעט שלושים שנה, עמדתי ממררת בבכי במשרד קבלת התלמידים באוניברסיטת תל אביב.
רגע לפני כן עוד הייתי בדרך לחלום שלי: ללמוד בעיר הגדולה. לחיות חיים סטודנטיאליים מלהיבים. להכיר סוף סוף את העיר שפינטזתי עליה.
כל מה שהפריד ביני לבין החלום שלי הייתה עובדה קטנה אחת: איחרתי להגיע ביום אחד. רק יום אחד.
ההרשמה נסגרה.
***
הבכי לא עזר. חזרתי לקיבוץ אבלה וחפויית ראש.
שבוע אחרי כן נרשמתי ללימודים באוניברסיטה העברית.
ביום הראשון ללימודים ראיתי בחור מחוייך ונוטף כריזמה שעון על מעקה, עם כוס קפה ביד ומעגל של סטודנטיות מוקסמות מסביבו.
באוגוסט האחרון, הבחור הזה ואני חגגנו 23 שנות נישואים.
***
את הסיפור הזה אני מספרת הרבה, לעצמי ולילדים שלי, בכל פעם שהתכניות שלנו משתבשות. בכל פעם שאנחנו כל כך רוצים משהו אחד, וקורה משהו אחר.
"אם לא הייתי מאחרת ביום להירשם לאוניברסיטת תל אביב", אני אומרת לילדים שלי, "אתם לא הייתם".
איזה מזל שהשתבשו לי התכניות לפני כמעט 30 שנה.
***
זה לא קל לי, להתמודד עם שינוי תכניות. ייקית נולדתי וייקית כנראה אמות, וכל כך יותר נוח לי בתוך מסגרת של ציפיות וודאות.
אבל אני כבר יודעת שאין כזה דבר, וודאות. לא באמת. אני חלק מיקום מורכב ורב משתנים, שכולם כרוכים זה בזה וכולם משפיעים זה על זה. וכן, זה גורע מתחושת השליטה שלי – אבל זה כל כך מוסיף לתחושת השייכות.
ונכון שאם אני מסתכלת על הטווח הקצר, אז כשתכניות משתבשות זה מתסכל נורא. לפעמים ממש כואב. הרי היה יכול להיות כל כך טוב אם רק…
אבל אם אני מרשה לעצמי מבט ארוך טווח, מבט ממבט הציפור – אני זוכרת את הכלל שאומר: "הכל משתבש לטובה".
כל דבר שקורה לנו מוביל אותנו הלאה.
כל דבר שלא קורה לנו, ככל הנראה לא היה צריך לקרות. זה לא היה הזמן שלו, או התנאים שמסביב לא התאימו.
כדי שצמח יפרח, אני מזכירה לעצמי, לא די בהטמנת הזרע: צריך תנאים תומכים. אדמה, מים, שמש. לפעמים גם אהבה.
ורק כשהכל יתאים בדיוק, יקרה מה שרצינו שיקרה.
אולי באופן אחר, מפתיע, ממקור בלתי צפוי,
אבל יקרה.
ועד אז? עד אז אני זוכרת: הכל משתבש לטובה. ויודעת: עוד כמה שבועות, חודשים או שנים, אגיד לעצמי: "את רואה? אם התכניות לא היו משתבשות, כל הדבר המופלא הזה, שהוא החיים שלך, היה נראה אחרת לגמרי".

נ.ב. 1: ואם גם לכם השתבשו תכניות, וקשה לכם כרגע לראות איך זה לטובה – מוזמנים אלי לפגישת טיפול. יחד נסתכל על הדברים בעיניים אחרות, נעבוד על האומץ לקבל ועל היכולת לשחרר את מה שלא קרה – כדי לפתוח מקום לדברים טובים הרבה יותר.

נ.ב. 2: שיר. מזכיר לנו שהכל יכול להשתנות כל רגע, והוא בהחלט יכול להיות טוב יותר

פורסם בקטגוריה בודהיזם, התפתחות אישית | סגור לתגובות על הכל משתבש לטובה

לסמוך עליה

בקיץ לפני 18 שנים הפקדתי אותה בידיה הגרומות של מטפלת שלא הכרתי.
והלכתי מהפעוטון, בקושי מצליחה לסגור את השער לפני שהדמעות פרצו.
"איך אני אדע אם יהיה לה טוב?" בכיתי לחברתי י'. "איך היא תסתדר שם? היא הכי צעירה. היא עוד לא הולכת אפילו. איך אני יכולה לחזור הביתה ולהשאיר אותה ככה?"
"היא תהיה בסדר", ענתה חברתי י' בהיגיון. "את תראי, היא תהיה בסדר".
בצהריים, כשחזרתי לקחת אותה מהפעוטון, מצאתי אותה בחצר, מחזיקה בעוז בהגה של מכונית-צעצוע גדולה, מחייכת בשפע גומות. "היא זחלה לשם מהר מהר", מחייכת אלי גם המטפלת עם הידיים הגרומות, שעכשיו אני רואה שיש לה גם עיניים טובות וחיוך מתוק. "הגיעה ראשונה והתיישבה".

***
בקיץ הזה, לפני שבוע, אנחנו עומדים איתה בפתחו של מוזיאון חיל הים בחיפה.
היא בת 19 עכשיו. יפה וגבוהה וחכמה ומהממת בכל אופן אפשרי, ועוד כמה בלתי אפשריים בעליל (היא האדם היחיד שאני מכירה שיש לו ארבע גומות חן, למשל). היא בשלה ומוכנה לגיוס, אחרי שנת מכינה מרהיבה ומסלול מואץ לבגרות ומעורבות.
אנחנו מחכים שהיא תעלה לאוטובוס שייקח אותה לבקו"ם. היא עולה ומחייכת את חיוך ארבע הגומות שלה.
אני מסתובבת מהר, למרות שממילא היא רחוקה מכדי לראות את הדמעות שפרצו.
אני לא מחכה שהאוטובוס ייסע כדי לנופף לו. זהו, נפרדתי.
אני יודעת שהיא תסתדר שם. אני יודעת שהיא תהיה בסדר. סביר להניח שיותר מבסדר.
אז למה זה אמא – כלומר אני – למה בוכות הדמעות מעצמן?
***
כשאני מגיעה הביתה אני נתקפת פתאום פאניקה קלה. "היא לא לקחה נעלי ספורט", אני אומרת בדאגה לחברתי נ'. "מה יהיה לה למד"סים?"
"את בטוחה שהיא לא לקחה?" אני מעבירה בראש את כל תכולת התיק שעזרתי לה לארוז אתמול. לא זוכרת נעלי ספורט. ממש לא.
לפתע אני מרגישה כמו האמא שהייתי, ששלחה עם הילדה טנא לא מספק בעליל בשבועות. או זו ששלחה אותה עם חולצה אדומה במקום לבנה. אני מרגישה אשמה מהולה בחרדה ומועקה. אין לי מה לעשות כדי לעזור. אני לא יכולה להקפיץ לה לצבא נעלי ספורט.
המועקה נוכחת עד שכמה שעות אחר כך אני מתבוננת שוב, בפעם המאה, בתמונה שהעליתי בפייסבוק. סוקרת אותה מלמעלה למטה.
מהחיוך הקורן, דרך היד המנופפת לשלום והתרמיל הגדול, האדום,
עד לרגליים… שנעולות נעלי ספורט.

נ.ב. 1: זה לא פשוט, השלב הזה, שבו הילדים יוצאים מהבית. זה לא פשוט לתת להם ללכת בשמחה ובאמון. זה לא פשוט לסמוך. זה לא פשוט לתת להם להחליט על עצמם במקום לעזור להם (קלות, לפחות) בהחלטה. אם גם אתם בשלב הזה של החיים, ואתם רוצים לתת למתבגרים שלכם פוש של אמון והתפעלות וביטחון – מוזמנים אלי להדרכת הורים, בקליניקה במצפה הילה או במפגשים טלפוניים.

נ.ב. 2: שיר, בהקדשה אישית. חברי ק. סטיבנס כתב שקשה להסתדר בעולם רק בעזרת חיוך. אבל אם יש מישהי שיכולה, זו את, טול. שתהיה לך דרך צלחה, מותק שלי

פורסם בקטגוריה כללי | סגור לתגובות על לסמוך עליה

שלב הגולם

או: איך התחילה לי פתאום יצירה מתוך העצירה

אני מתנסה עכשיו בעצירה.
מאז שחזרתי מהודו, לפני חודש, החיים שלי פה קיבלו קצב של הודו.
דברים לא קורים במהירות שאני רגילה.
אני לא פועלת במהירות שאני רגילה.
אני צריכה שקט. המון שקט. הרבה פחות צמאה למגע אנושי,
הרבה יותר צמאה לזמן בהייה וחלימה בהקיץ.
ועד כמה שקשה לי לקבל את הקצב האיטי שבו מתרחשים הדברים, עד כמה שאני מתוסכלת ממנו לעיתים,
אין לי אלא להודות בפני עצמי:
הקצב הזה טוב לי.
***
כי לראשונה בחיי אני חווה התבטלות בלי תירוצים.
הפעם האחרונה הרשיתי לעצמי לנוח ככה הייתה כשהייתי חולה, אבל הי, הייתי אז חולה. היה לי תירוץ.
ועכשיו?
עכשיו אני פשוט נחה. המון. ועובדת מעט. וקוראת שוב ספרים שעוררו בי השראה בעבר, ומוצאת בהם פנים חדשים. וישנה. וחושבת. לבד. בשקט.
והגוף שלי מגיב למנוחה הזאת, שכבר נמשכת בעצם חודשיים, כמו אל השקיה במים צלולים.
אני ממש מרגישה אותו נע ומתמתח וטועם את התחושה, ואומר לעצמו בפליאה: "אה, וואלה. אז ככה מרגישה נחת".
וגם אם הקולות הקטנים שצועקים עלי מאז ומתמיד – אותם קלגסים מהקיבוץ שלא מסוגלים לראות אותי יושבת – עדיין נשמעים באוזן הפנימית שלי מדי פעם, אני מקשיבה להם, אבל לא שומעת בקולם.
כי אני מרגישה שלראשונה בחיי, בגיל חמישים, נדרש ממני משהו אחר.
משהו מתמסר.
משהו נח.
משהו נוכח.
***
חזרתי בשבועות האחרונים לסדרת הספרים הנפלאה של סאנאיה רומן, "החיים על פני האדמה", שאני פותחת בהם כמו שפותחים בקלפים. מחפשת את המסר היומי, המדויק.
ומצאתי שם טקסט שמדבר על מה שאני עוברת עכשיו: היא קוראת לזה "לעבור דרך הריק".
לעבור דרך השלב הזה, שבין זרם אוויר תחתי לזה הגבוה יותר, שאין בו וודאות ואין בו ביטחון. דרך הדף הלבן, שאני כל כך חרדה ממנו. דרך המקום שעוד בין בו מקום, התנועה שעוד אין בה כיוון.
ולהקשיב לאותות העדינים, הכמוסים, שמרמזים לי לאן הפעם.
בלי להכריח את עצמי.
בלי להתעקש.
להקשיב.
ולהרשות לעצמי עוד קצת להיות בשלב הגולם.
***
ומתוך ההקשבה הזו, מתוך העצירה – אני רואה איך בוקעת פתאום יצירה.
אחרת.
מכונסת יותר בעצמה.
מדויקת וחדה יותר.
אני לא מתפזרת.
אני עושה מעט, אבל למה שאני עושה יש אפקט הרבה יותר גדול מזה שהיה תמיד.
בדרך כלל, האפקט הזה בלתי צפוי; מגיע ממקומות שאליהם כלל לא כיוונתי.
דווקא מתוך העצירה, בוקעים רעיונות חדשים כמו זחלים קטנים שתכף יהפכו לפרפרים.
רק יסיימו את שלב הגולם.
ואני מלווה אותם בעדינות.
לא דוחפת.
עוד מעט הם יפרשו כנפיים.
וגם אני.
נ.ב. 1: אם גם אתם נמצאים בשלב הזה של הריק בחייכם, מוזמנים לבחון אותו בעדינות, ביחד. דרך תטא הילינג וכלים נוספים. אני פה, בקליניקה במצפה הילה או בפגישה טלפונית.
נ.ב. 2: שיר. קלישאה, אבל הכרחית.
מוקדש לשירלי, שירלי, מירב (ועומר!), הלא הן "חבורות אלו-גובי".

פורסם בקטגוריה התפתחות אישית, כללי | סגור לתגובות על שלב הגולם

סימני דרך

לפעמים אני רואה סימנים.
צירופי מקרים: שם של רחוב שזהה לשם של ספר שחשבתי עליו. חבר שעלה בזיכרוני ופתאום פוסע מולי במעבר חצייה בתל אביב. חברה שמצלצלת בדיוק כשחשבתי להתקשר אליה.
מסר במילים: שיר ברדיו שמדבר בדיוק על מה שאני עסוקה בו; משפט מקרי בשיחה שעונה בדיוק על מה ששאלתי את עצמי רגע קודם.
חיזיון חולף: עדת חסידות בשמים. ענן בצורה מיוחדת. עלה שמצביע לכיוון הנכון.
תחושה בגוף: דחף רגעי לפנות לכיוון זה או אחר, מחשבה עיקשת על משהו או מישהו.

 

 

 

 

***
ואני מקשיבה.
כלומר, בדרך כלל. כשאני לא שקועה במחשבות על "צריך" ו"חייבים ל".
כשאני יוצאת לרגע מתוך הראש שלי, ושמה לב. פשוט שמה לב.
וכשאני עושה את זה – כלומר, באמת שמה את הלב שלי במקום נגיש, פתוח, קולט –
העולם מדבר אלי, כל הזמן.
הוא משוחח איתי בציוץ הציפורים, במשב הרוח בעלים, בעדת החסידות שבשמיים.
בדייוויד בואי או הביטלס ברדיו.
באנשים שאני פוגשת, במילים שאני שומעת.
***
וכשזה קורה, אני כל כך אסירת תודה.
אני מרגישה מחוברת, נתמכת, מוחזקת בידיה הרחומות של בריאה רואה.
אני מרגישה חלק,
אני מרגישה שייכות.
ולא פחות מזה, אני מרגישה משפיעה:
פתאום מתברר לי שהמחשבות שלי מניעות תהליכים, גורמות לתנועה להתחיל להתגלגל.
אני הפרפר שמשק כנפיו מזיז עולמות: אני קטנה, אמנם. קטנה מאד. ועדינה ושברירית. אבל גם משפיעה. בדיוק כמו כל חלקיק אחר סביבי בקוסמוס.
***
וכל מה שנדרש ממני הוא לשים לב.
***
וכשאני עושה את זה, אני מבינה שכל מה שקורה סביבי הוא סימני דרך. סימנים לכך שאני בדרך הנכונה עבורי; בדרך שמהדהדת עם הלב שלי, עם המחשבות שלי, עם החשקים שלי. אני רוקדת עם הבריאה,
כי סוף סוף – סוף סוף! אני שומעת את המוזיקה שלה.

נ.ב. מוזמנים לרקוד איתי
נ.ב. 2 לפעמים כשאת מרגישה שמישהו מסתכל עלייך, זה בגלל שבאמת מישהו מסתכל עלייך

פורסם בקטגוריה בריאת מציאות, התפתחות אישית, כללי | עם התגים , | 3 תגובות

לרכוב על גב החשק

ובמילים אחרות: ללמוד להקשיב למה בא לי ומה לא

אף פעם לא גלשתי בים (את האמת? אפילו סאפ לא עשיתי). אבל ככה אני מדמיינת את התחושה: לאתר גל, לרכוב עליו, למעלה למעלה, בקצף וברסס, עד שהוא מסתיים, ליפול איתו בחזרה, ואז לחפש אחד חדש, ושוב הכל מהתחלה, צוהל ופראי ומלוח.

אף פעם לא הייתי ציפור, אבל ככה אני מדמיינת את התחושה: לאתר זרם אוויר חמים. לרכוב עליו בכנפיים פרושות. לגלוש איתו לאן שהוא לוקח. וכשהוא מתפוגג, להניע את הכנפיים ולחפש לי אחד חדש, עדין ויציב ופתוח.
***
והנה משהו שכן עשיתי: בארבעה חודשים כתבתי טיוטה ראשונה של רומן. בלהיטות. בבולמוס. באומץ. כתבתי בבוקר ובלילה ובין פגישה לפגישה וברכבת ואפילו בלימודים. כל מה שהתחשק לי זה לשבת ולכתוב. אם ביום מסוים לא הספקתי שלושה עמודים או יותר, אמרתי לדייג שייזהר. עוד לא כתבתי את המנה שלי היום.
אחרי שסיימתי את הטיוטה הראשונה הלכתי להתייעץ עם בעלת מקצוע בתחום – סופרת שאני אוהבת ומלווה תהליכי כתיבה – וקיבלתי ממנה הערות מצוינות. חזרתי מלאת מוטיבציה וחשק לנסות טכניקות אחרות של כתיבה. לראות מה הן יוציאו ממני.
וככה כתבתי מחדש שלושה פרקים ראשונים: לא באותו קצב. בכלל לא באותו קצב. הטון שלי היה אחר, והמקצב שבו המילים פעמו החוצה היה איטי יותר, סגור יותר.
ואחרי כמה זמן החשק פשוט נעלם.
לא התחשק לי יותר לכתוב.
***
מור שלפני כמה שנים לא הייתה מתרשמת מזה בכלל. "חשק? למי איכפת חשק?" היא הייתה שואלת בזלזול. "לא כותבים כשיש חשק. כותבים כשיש אפשרות". מור של אז הייתה מתהדרת במשמעת העצמית המפורסמת שלה, שעוקרת הרים ומטיחה אותם זה בזה לארוחת צהריים, ואז מוסיפה איזה פוסט חדש לקינוח. "צריך – אז עושים". זאת הייתה הסיסמה הלא מדוברת שעליה גדלתי, שממנה ינקתי כוח רצון ולהוריד את הראש ולשעוט קדימה, בא לך או לא בא לך. ואני לא מזלזלת בזה, חס וחלילה: המשמעת העצמית הביאה לי פירות לרוב, שאם הייתי מחכה בשבילם לבוא החשק, מן הסתם הייתי עדיין מחכה.

לא להכריח

אבל מי שאני היום מרגישה אחרת. ובעיקר, מרשה לעצמה להרגיש אחרת.
מי שאני היום לומדת להרגיש את החשק כמו שגולש מרגיש את הגל. כמו שציפור מרגישה את התרמיקה.
אני משתדלת לחוש אותו, ובעיקר לחוש כשהוא איננו, ולא להכריח. לא לאנוס אותי, לא להפעיל עלי שום לחץ, אפילו לא עדין שבזהירים.
כי היום אני רוצה לפעול מתוך חשק. לפעול כך בכל דבר ודבר.
וזה לא פשוט, כי מייד עולה הפחד: "אז מתי תעשי את הדברים שאת צריכה לעשות?"
ואז אני מזכירה לעצמי שאת הדברים שאני צריכה לעשות, בחרתי לעשות. ובחרתי אותם מפני שבשלב כלשהו היה לי חשק אליהם.
ואם אקשיב בשקט, החשקים האלו יבואו בזמנם. לא לפי התכנון ולא לפי הסדר, אבל יבואו.
הניסיון שלי מראה שככה זה עובד: אם אני מאפשרת, פותחת את עצמי בעדינות לחשקים, הם מגיעים. פתאום בא לי לכתוב פוסט חדש, אחרי שחודשים לא בא לי. פתאום בא לי לכתוב עבודה ללימודים ב"אדלר". פתאום בא לי – שורו, הביטו וראו – לכתוב הצעת מחיר (!) לסדנת הורים למתבגרים שבא לי עליה מספיק כדי שיבוא לי לכתוב עליה. לעיתים אפילו פתאום בא לי לתייק (לא לזמן ארוך, אבל לזמן מספיק שבו בא לי לסדר משהו).
לכל הדברים האלה, מתברר, יש עת. הרגע העדין הזה, שבו הם צפים על פני השטח וקוראים לי: "בואי, עשי אותי".

הבעיה היא הפחד

הבעיה היא רק הפחד, כמובן. הפחד שלוחש לי באוזן: "אם תחכי שיבוא לך, את תחכי לנצח וזה לא יבוא אף פעם. לא ייצא לך פה לא פוסט, ולא רומן ולא נעליים. תקשיבי, מותק, בעולם הזה יש צריך. אל תתפנקי לי עכשיו. שבי לעבוד. אז מה אם לא בא לך. יבוא לך, בובה".
אבל אז אני שומעת בקול הזה את קולו של הכופה. זה שמטריף אותי לרוץ קדימה, בלי סבלנות, בלי קשב. שאומר לי מה אני צריכה ומתי אני צריכה, גם אם אני לא רוצה בכלל, או סתם לא רוצה כרגע.

אל תתני לזה להטריד אותך

אז אני מכריזה על קמפיין Me_Too של עצמי. קמפיין שאומר: מותר לך שלא יבוא לך, ואל תתני לזה להטריד אותך. את לא חייבת לעשות משהו רק בגלל שמישהו בראש שלך צועק עלייך וכועס עלייך ולוחץ עלייך.
לא זה לא.
גם בינך לבינך.
חכי בסבלנות, אני אומרת לעצמי בשקט. חכי בסבלנות. בקשב. בלי לחץ.
יבוא לך, מותק. בסוף יבוא לך. ברגע המדויק יבוא לך.
ואז, כמה מפוארת תהיה הגלישה שלך על גל החשק.

נ.ב. 1: סדנה להורי מתבגרים שבא לי עליה בטילים תיפתח בעזרת השם ומתנ"ס כפר ורדים (לא בהכרח בסדר הזה) בספטמבר, במרכז למשפחה-כפר ורדים. מוזמנים לשמור לעצמכם מקום.

נ.ב. 2. כי כשמתחשק לי משהו, זה כמו ללכת על המים

פורסם בקטגוריה בריאת מציאות, הורות וילדים, התפתחות אישית | עם התגים , | סגור לתגובות על לרכוב על גב החשק

יותר טוב ככה

פוסט יום הולדת, אלא מה

זו הייתה אחת השנים העצובות ביותר בחיים שלי.
ואחת הטובות ביותר.
זו הייתה שנה של סערה אחת נמשכת.
שנה שבה הייתי חשופה לצער גדול.
אנשים סביבי חלו. חלקם החלימו. חלקם לא.
שנה שבה ראיתי אנשים סביבי עושים את הכל עבור אלה שהם אוהבים. שנה שבה ראיתי אנשים בגדולתם בעת צערם ופחדם.
שנה שבה איבדתי את תחושת המטרה שלי, את ההתבוננות העקבית לעתיד, והסכמתי להרגיש את מה שאני מרגישה כאן ועכשיו, לעשות רק את מה שנראה לי מתאים כאן ועכשיו. השארתי את העתיד בחוץ כמו שבחיים לא השארתי אותו.
שנה שממנה אני יוצאת עם תובנה אחת ברורה: אם החיים האלה כל כך מלאים עצב, לפחות מזל שאני מעבירה אותם בחברה ממש טובה.
***
לפני כמה שנים ביום ההולדת שלי כתבתי פוסט על כמה הכל טוב. ביקשתי שלא ייגעו לי בגבינה. שלא יזיזו לי כלום. רק שהכל יישאר ככה.
כמובן שקצת אחר כך הגיע הסרטן וטרף את הכל, וכשהחלמתי, החיים המשיכו להשתנות. החיים שלי, החיים של האהובים עלי מסביב.
הגבינה זזה. למען האמת, היא זזה ביג-טיים. למען האמת, אולי היא כבר אפילו לא גבינה (לא, אין כאן רמז לטבעונות בת השלוש שלי. בעצם, אולי כן).

אחרת, אבל ממש טוב

ולא מזמן קלטתי שעדיין הכל טוב. טוב אחרת, אבל ממש טוב.
אני עושה דברים שלא חשבתי שאעשה (התחלתי לכתוב רומן רומנטי, למשל. וכשאני אומרת "התחלתי", אני מתכוונת שאני בעמוד 203).
הייתי במקומות שלא חשבתי שבאמת אגיע אליהם (יפן, למשל. הודו, שימי לב, את על הכוונת. יום הולדת 50, עוד שנה, נראה לי עיתוי סמלי).
עזבתי עבודה שאהבתי כדי לבטא את עצמי יותר בדרכים שאינן כתיבה. להרצות, לטפל, להדריך.
הנישואים שלי השתנו. מערכות היחסים שלי עם הילדים השתנו. מערכות היחסים עם ההורים שלי השתנו. לא בהרבה, כמובן, אבל מספיק כדי שהחיים שלי יהיו היום הרבה יותר טובים מכפי שהם היו רגע לפני שביקשתי לעצור את העולם, שרק לא יזוז.

דווקא בגלל ההרס

ובמפתיע, כשאני חושבת על זה, החיים שלי טובים היום יותר לא מפני שאני מדחיקה את האפשרות לשינוי והרס של כל מה שמשמח אותי היום, אלא דווקא מפני שאני ערה לאפשרות הזאת.
נלקח ממני הביטחון התמים שהיה לי קודם – הביטחון שאם אהיה ילדה מספיק טובה, אשה מספיק טובה, אם רק אזהר ואשמר ולא אעשה בעיות – הדברים יישארו יציבים, כמו שהם.
היום אני יודעת – יודעת בגוף – עד כמה הכל שברירי. עד כמה כל מה שנראה לי מובן מאליו הוא לא. עד כמה הכל מועד להתקלקל מעצם טיבו. וכן, זו קלישאה מטורפת, אבל הידיעה של השבריריות הופכת אותי ליותר מוצקה.

עולם בלי חוקים

כי בעולם הזה אין חוקים, חוץ מהחוקים שאותם אני לוקחת על עצמי. אין הבטחות, חוץ מאלה שאני מוכנה להבטיח לעצמי. אין עונג, חוץ מזה שאני מוכנה לחוות. אין סבל חוץ מכך שאני לא מקבלת את מה שקורה, כמו שהוא קורה.
(כאב יש הרבה. כאב יש בכל מקום, מעצם היותנו מי שאנחנו, יצורים שבריריים ועדינים. אבל הסבל – אמר ג'ק קורנפילד ב"הלב הנבון" – נובע רק מההתנגדות למה שקורה. מהכאב אי אפשר להימלט. מהסבל אפשר לנסות. אני מנסה).

להיטלטל עוד 100 פעם

העולם שלי עתיד להיטלטל עוד מאה פעם. שלוש-מאות פעם. אלף פעם. והידיעה הזו הופכת כל רגע מתוק למתוק יותר. הוא הופך את הרגע הזה (שבת בבוקר, כוס תה לידי, המילים קולחות מבפנים החוצה בקלות ובטבעיות) לקסום וחד-פעמי. לא תמיד יהיה לי זמן לכתוב. לא תמיד יבואו המילים. בוודאי יהיו ימים שבהם המוח שלי יהיה פחות פורה, פחות שמח. בטוח שיהיו ימים שבהם הגוף שלי יקשה עלי אפילו את הפעולה הפשוטה של כתיבה.
ויכול להיות – סביר להניח, אפילו – שיהיו זמנים שבהם עומס הצער יכריע אותי כל כך שאף מילה לא תעזור.
אני לא מאחלת את זה לעצמי, כמובן. אבל מהתבוננות בעולם שבחוץ, אני מבינה שקשה להאמין שדווקא אני אהיה היחידה בעולם שלא תחווה כאב וצער.
***
אז הכל טוב עכשיו.
הכל טוב ושברירי, טוב ורעוע, טוב ויפה להפליא.
אני מוצאת את עצמי מוקסמת ממוזיקה, מוקסמת ממילים, מוקסמת מצבעים.
כולן חולפות. רגע אחד הן פה, ורגע אחר כך כבר לא.
ואני לומדת להקשיב, ולראות, ולהרגיש, ולחוש.
לומדת להיות בתוך היופי הזה, בלי לנסות להחזיק בו, לתפוס אותו, לייצב אותו.
אני פה.
בינתיים.

נ.ב.: ככה זה בעולם. הרוח פראית. אבל כמה טוב לאהוב ברוח פראית.

פורסם בקטגוריה בודהיזם, בריאות, בריאת מציאות, התפתחות אישית | עם התגים , | סגור לתגובות על יותר טוב ככה

"יותר מדי כישרונות"

סיפורים מהכורסה: פוסט חדש

היא באה אלי, לפני כמה שנים, עם תלונה משונה: "יש לי יותר מדי כישרונות".
"יותר מדי כישרונות? יש דבר כזה?"
"כן", היא ענתה. "יותר מדי כישרונות קטנים, אבל אף אחד גדול".
היא באמת הייתה אדם מוכשר: היא ידעה לכתוב וידעה לנגן ולשיר, היא לא הייתה ממש טובה בציור אבל הייתה לה עין לעיצוב. היא ידעה לדבר מול קהל, לארגן ולהפיק אירועים במשפחה ובקהילה שלה.
ויותר מכל, התברר לי כששאלתי, היא אדם של אנשים: יודעת להקשיב, יודעת להשפיע, יודעת למשוך אחריה נשים נוספות, להלהיב אנשים, לחבר אנשים זה לזה, להכיר את האדם הנכון לאשה הנכונה.
"אבל זה ברור", היא אמרה כשדיברנו על זה (למרבה הפלא, כל התכונות שחזקות אצלנו נראות לנו מובנות מאליהן). "אני מבינה שאני אדם מוכשר וחברותי. אבל הייתי רוצה להיות מוכשרת באמת. הייתי רוצה שיהיה לי כישרון גדול, גדול ממש, אחד לפחות".

מתמחים מול מקשרים

אז עליתי לתטא, ושם ראיתי בפעם הראשונה את החלוקה שנראתה לי מאז כל כך בסיסית, שלא הבנתי איך לא עליתי עליה קודם: החלוקה למתמחים ולמקשרים.
המתמחים הם אלה שיודעים לעשות מצוין דבר אחד (או אשכול של דברים) ספציפי. לרוב, הם האנשים שאנחנו מכנים "בעלי הכישרון הגדול": הם יכולים להיות שחקני כדורגל כוכבים, זמרים, שחקנים או רקדנים – אבל הם גם יכולים להיות מתמטיקאים מצוינים, או מעולים בארגון וסדר, בנאים או שיפוצניקים עם ידי זהב שחבל על הזמן. הם יכולים להיות מעצבים מעולים, או בעלי כישרון עסקי שאין כדוגמתו. כך או כך, הם מתמחים: במילים אחרות, הם מתעניינים כמעט רק בתחום שלהם, בפרוייקט הנוכחי שעליו הם עובדים.
למתמחים יש עומק אדיר בתחום מצומצם. בעבודה, נמצא אותם מבצעים תפקידי מומחה: הם אלה שיודעים הכל על הצ'ופצ'יק של הקומקום בתחום עיסוקם. הם אלה שכולם ישאלו בעצתם כשמדובר בנושא הספציפי הזה. הם גם אלה שישטפו את כל הכלים אבל יתעלמו מהברדק במטבח. את המשימה שלהם הם עשו, וכמו שצריך. את השאר הם משאירים למישהו אחר.

אנשי הקשר והמכלול

ומולם – או נכון יותר ביניהם – נמצאים המקשרים.
המקשרים הם אותם אנשים שיש להם לא מעט כישרונות קטנים. הם יודעים על זה ועל ההוא. יש להם ידע עולם רחב, אבל פחות עמוק. הם היו יכולים ללמוד משהו ממש לעומק – לפעמים הם גם עושים את זה – אבל זה פחות מעניין אותם. הם מעדיפים את התמונה הגדולה על פני הפרטים.
יותר מכל, המקשרים נמשכים לקשרים שבין הדברים. לאופן שבו דברים מתייחסים זה לזה. לקשר בין מילים ללחן, בין בעל מקצוע אחד למשנהו, לאופן שבו רעיונות מתחום אחד רלבנטיים לתחום שני.
אולי בגלל זה רוב המקשרים הם אנשים של בני אדם, של מערכות יחסים. הם אלה שיודעים מי מתעניין במה ואיך אפשר לחבר בין בעלי תחומים משיקים; מי מתאים למי כדי ליצור זוגיות או שיתוף פעולה עסקי, למי צריך להתקשר כדי לקבל מידע על ההוא; ובגדול – איך הצ'ופצ'יק ההוא והצ'ופצ'יק הזה ייצרו ביחד משהו חדש, גדול יותר, שלם יותר.
הם גם אלה ש(לטענת המתמחים) לא עושים שום דבר עד הסוף: קל להם יותר לזוז הלאה, לדבר הבא, מאשר להמשיך להשקיע אנרגיה במשהו שכבר לא מעניין אותם.

אבל כך או כך, אי אפשר בלי המתמחים, ואי אפשר בלי המקשרים. המתמחים נחוצים בשביל העומק. המקשרים – בשביל הרוחב.

מאדים ונוגה

"אז אני מקשרת", היא אמרה, כמעט טועמת את המילה. "כן, זה מתאים לי. אני באמת אדם של התמונה הגדולה. עכשיו רק תסבירי את זה לבעלי, שתמיד בא אלי בטענות שאני שוכחת את הפרטים".
זה באמת ככה: בהרבה קשרים זוגיים, אחד מבני הזוג הוא מתמחה, והאחר – מקשר. המקשר הוא המוחצן יותר, המתערבב יותר, זה שעושה שיתופי פעולה מכל הסוגים (החל בארוחות ערב משותפות וכלה בעסקים משותפים. לא פעם המתמחה הוא זה ש"מחזיק את הבית", בעוד המקשר אחראי על חיבורים החוצה.
"אבל גם בעלי אוהב אנשים", היא ציינה. "כשאני מזמינה אלי הביתה, הוא אוהב את זה. פשוט הוא זה שידאג למוזיקה, ואני לכל השאר".

נעים על הספקטרום

וזה נכון: אנחנו לא רק מתמחים או רק מקשרים. רובנו נעים על הספקטרום שבין התמחות לקישור. גם למקשרים יש תחומים שבהם הם עסוקים במשהו צר וספציפי, לעומק, וגם למתמחים יש רגעים שבהם הם נדרשים לקשר בין תחומים. אבל לכולנו יש את המקום הנוח שלנו, שבו אנחנו מרגישים טוב.
ואם במקרה נדחפנו בעבודה שלנו להיות מה שאנחנו לא? שם יש סיכון והזדמנות: סיכון שניאלץ לעבוד הרחק מאזור היכולת הטבעית שלנו. והזדמנות? הזדמנות לעבוד הרחק מאזור היכולת הטבעית שלנו.
וכך או כך, הזכרתי לה, הסיפור הוא לא איזה כישרונות יש לנו או אין לנו: השאלה היא מה אנחנו עושים עם אלה שיש.
האם אנחנו מתרעמים עליהם, טוענים שהם לא מספיק טובים?
או שאנחנו עפים עליהם, גאים בהם, משאירים בעזרתם את העולם טיפה יותר טוב משהוא היה לפנינו?
מתמחה או מקשרת, אני מזכירה לה, כולנו הגענו לכדור הכחול עם קלפים מסוימים.
ואיכשהו, תמיד טוב יותר לשחק עם הקלפים שיש לנו, מאשר עם אלה שאין.

נ.ב. 1: כאילו משהו אחר, אבל בעצם אותו דבר: מוזמנים להרצאה "הילד המאתגר שלי", שתתקיים בקיבוץ עברון, במרכז "השביל להורות", ב-18.2 בשעה 20:30. נלמד איך לעזור לילד שלנו לשחק עם הקלפים שלו, לעוף על הכשרונות שלו, לבטא את עצמו בעולם בצורה שלמה יותר.
נ.ב. 2: כה אמר ט':
The grass is always greener on the other side
The neighbor's got a new car that you want to drive
And when time is running out you want to stay alive

פורסם בקטגוריה בחירת מקצוע, התפתחות אישית, זוגיות | עם התגים , | סגור לתגובות על "יותר מדי כישרונות"