אפשר הרבה יותר

"אז מה, נגמר האוכל?" הגבר שהתחתנתי איתו, שבא מתפוצה מסויימת שדוגלת בשפע, מביט בייאוש בקרקעית הסיר הנוצצת. "אני לא מבין למה את לא מבשלת כמות קצת יותר גדולה. מכסימום נזרוק, מה קרה".
אני מסתכלת בו באשמה. אני יודעת שזה חשוב לו, אבל פשוט לא מסוגלת. אין מצב בעולם שאבשל יותר מדי. עם כל שנות האימהות הבשלנית שלי, לעולם השולחן שלי לא ייראה כמו השולחן של אחותו: מלא סלטים ודג ועוף ובשר, עמוס מאכלים שאיש לא יצליח לגמור.
אני מבשלת מעט.
מדוייק.
מידתי.
"די כבר עם המידתיות הזאת", הוא כאילו אומר לי בכל מבט שלו. "תתפרעי קצת. תגזימי. מה יקרה?"
ולכי תסבירי לו שלהגזים זה הפחד הכי גדול שלך.
***
"את לא לבד פה".
"אין מספיק לכולם".
"זה ספור".
"קודם מי שלא קיבל".
אני יושבת בישיבה מזרחית בין עשרים נשים נוספות. העיניים שלנו עצומות. המורה לתטא הילינג מדברת בקול חרישי, מזמינה אותנו להעלות בזיכרון את כל המשפטים שעולים לנו מהילדות בנושא שפע.
וכל מה שאני מצליחה להעלות בזכרוני אלה המשפטים האלה, מילדותי בקיבוץ, שאומרים וחוזרים ואומרים: "שפע? פחחחחח. בעולם הזה אף פעם אין מספיק".
***
אחרי הצבא, אחרי ה"שנה במשק", אני יוצאת מהקיבוץ לעיר הגדולה עם מיטה מהנגריה של הקיבוץ, שני סטים של מצעים ומגבות שמסומנים במכבסה, וזהו בערך. אין לי רכוש, חוץ מכמה ארגזי ספרים שאני סוחבת איתי מדירה שכורה ריקה אחת למשניה.
אני מנקה בתים במרץ. אני לומדת הרבה ומבלה מעט. אני חיה כמו שלמדתי במשק: מצומצם. מדויק. מידתי. אני לא מתפרעת, לא מרשה לעצמי דבר מיותר (חוץ משמלות צבעוניות, יפהפיות, בחנות שגיליתי במושבה הגרמנית. שמולן אני לא מסוגלת להתאפק). אני עוד לא יודעת את זה, אבל בסוף הלימודים אני עתידה לגלות שצברתי חיסכון מכובד ומפתיע בבנק. ואולי לא מפתיע: שהרי הרגלי הבזבוז שלי לא מפותחים. למדתי תמיד שאין מספיק.
באוניברסיטה, בקורס "כלכלה ללא כלכלנים", אני מקשיבה בחצי אוזן למרצה, ופתאום שומעת מושג שפוקח לי את האוזניים בתדהמה: "משחק סכום אפס".
"משחק סכום אפס הוא מצב שבו כמות המשאבים מוגבלת", מסביר המרצה. "ובמצב כזה, כל פרוסה מהעוגה שהאחד לוקח, באה על חשבון האחר".
המושג הזה עושה לי צמרמורת בגוף. פתאום אני מבינה – ככה גדלתי כל השנים בקיבוץ. בתפיסה של משחק סכום אפס. פלא שאני עסוקה בלדאוג שאני לא לוקחת יותר מדי מהעוגה? שאני משאירה מספיק לאחרים?
אני קולטת שאני מאמינה שככה העולם: עוגה ענקית אחת, שמתחלקת לכולם. שורשי ילדותי מזמרים לי עדיין בשקט: "אם תקחי יותר מדי לעצמך, את אגואיסטית". "אם תיהני מישהו אחר עלול לסבול". "אם תדאגי לעצמך, את אדם רע". ככה זה כשהעולם בשבילך הוא משחק סכום אפס.
***
אבל אז נכנס לחיי גבר מסוים מתפוצה מסוימת שדוגלת בשפע, ומראה לי שאפשר לחיות גם אחרת. שלא חייבים לתכנן כל דבר. שאפשר להתפרע. לחיות מחוץ לגבולות. לחיות מחוץ לתקציב. הוא לא מתייסר יותר מדי. הוא רוצה ועושה. הוא בטוח שהדברים יסתדרו בסוף, והוא בדרך כלל צודק. הוא סומך על העולם, ובעיקר סומך על עצמו.
אני לעומתו תקועה כל הזמן בתחושת ה"אין מספיק".
זה מלחיץ אותי, כמובן. מלחיץ אותי לחיות עם מינוס בבנק. מלחיץ אותי לקחת סיכונים. אני רוצה קטן. וודאי. מידתי.
אנחנו בונים בית, אבל אני מתעקשת שהוא לא יחרוג מהתקציב. גם אם ברור לי מראש שחסר חדר. "כשיהיה – נבנה", אני עומדת על הרגליים האחוריות, מקצצת בהוצאות. זו אחת התקופות המתוחות בחיי: יש לי שני ילדים קטנים ואחד בבטן, ואני לא מבינה מאיפה נשיג כסף כדי לשלם את כל החריגות. לפעמים אני חולמת בלילה על ההוצאות הבלתי צפויות, ומרגישה כמו בסיוט שלי מימי הלינה המשותפת: אני שוליית הקוסם, עומדת עם דלי קטן ביד מול נחשולי מים שלא מפסיקים לעלות, לא מצליחה לרוקן את החדר.
הגבר שאיתי לא נכנע רוב הזמן לפחדים שלי. הוא טיפוס שבונה ומשפץ ומוסיף ומגדיל. לעצמו הוא צריך ממש מעט – בעיקר ים וחופש – אבל במהותו הוא טיפוס של שפע: הוא אוסף חפצים. בונה רהיטים. מגדל עציצים שצומחים לכל עבר תחת אצבעותיו הירוקות. הוא בחוץ, אני בפנים. הוא אוסף, אני זורקת. הוא חולם, אני עוצרת.
אני מכנה את הדפוס הזה ביני לבין עצמי "אדון גז וגברת ברקס".
מדי פעם, אני מודה בפני עצמי שכבר כואב לי בעקב של הרגל שדורכת על הברקס. כואב לי בעקב אכילס.
***
נדרש לי הרבה זמן וקצת סרטן להבין שגדלתי על קרקע של אמונות תפלות.
בחברה שהאמינה במשחק סכום אפס,
חברה שחשבה שאפשר רק או-או, ואי אפשר גם וגם.
חברה שהאמינה שהגדילה ברוח חייבת להיות על חשבון הגדילה בחומר.
חברה שהאמינה שהמשאבים מוגבלים וקבועים, והשאלה היחידה היא שאלת החלוקה.
לא עלה בדעתם שהמפעל שלהם עצמם הוא ההוכחה להיפך מזה:
כשהם עצמם הגיעו לארץ, הם לא ביקשו נתח ממשאבי הארץ: הם יצרו את המשאבים בעצמם.
יש מאין.
סיקלו ונטעו ובנו והגדילו את העוגה עוד ועוד.
נדרש לי מסע רוחני של עשר שנים כדי להבין שמה שלימדו אותי לא נכון: אין משחק סכום אפס. אין עוגה אחת. יש טריליוני עוגות, שכל אחד מאיתנו אופה בעצמו עבור עצמו.
ההזדמנויות זמינות לכולנו – לא תמיד באופן שבו היינו רוצים שיגיעו, אבל זמינות. פתוחות ואפשריות. כל אחד מתפתח וגדל בדרכו. זה יורש וזה בונה בעצמו, זו מרוויחה במפעל הפיס וזו כותבת שירים.
ואין משחק סכום אפס.
אם אני מרוויחה יותר זה לא בא על חשבון אף אחד.
אם אני משמיעה את קולי ברמה זה לא אומר שמישהו אחר צריך לשתוק.
אם אני משגשגת, זה לא אומר שמישהו אחר אמור לקמול.
בדיוק כמו שאם אני שופעת בריאות, זה לא אומר שמישהו צריך לקחת את החלק שלי במחלות העולם.
***
היה נחמד עבור בעלי, מאותה תפוצת שפע ידועה, אם התובנות האלו היו גורמות לי לבלות יותר במטבח.
אבל האמת היא שהן גורמות לי לבלות פחות.
כי אני מבינה היום יותר את הקשר בין מה שאני שמה בתנור, לבין מה שיוצא לי.
אני לא בונה על עוגות של אחרים שיתחלקו איתי, ולא מבקשת ביס מאף אחד.
אני אופה את העוגה שלי בסבלנות, בהתלהבות, באהבה.
לא מכניסה בה כמעט בכלל "צריכים". מכניסה בה כמה שיותר "רוצה".
יודעת שהיא תגדל… בדיוק כמה שאגדיל אותה.
יודעת שאפשר יותר. הרבה יותר.
וזה לא על חשבון אף אחד אחר.

נ.ב. 1: ואם הגיע זמנכם להתרחב ולגדול ולעוף בלי פחד, אשמח ללוות אתכם בדרך. באמצעות תטא הילינג וכלים אחרים. מוזמנים לקבוע פגישת טיפול.

נ.ב. 2: עכשיו אני לומדת לעוף.

פורסם בקטגוריה בריאות, בריאת מציאות, התפתחות אישית, תטא הילינג | עם התגים , | כתיבת תגובה

הכל משתבש לטובה

(או: מה עושים כשהתכניות שלנו הולכות לעזאזל)

לפני כמעט שלושים שנה, עמדתי ממררת בבכי במשרד קבלת התלמידים באוניברסיטת תל אביב.
רגע לפני כן עוד הייתי בדרך לחלום שלי: ללמוד בעיר הגדולה. לחיות חיים סטודנטיאליים מלהיבים. להכיר סוף סוף את העיר שפינטזתי עליה.
כל מה שהפריד ביני לבין החלום שלי הייתה עובדה קטנה אחת: איחרתי להגיע ביום אחד. רק יום אחד.
ההרשמה נסגרה.
***
הבכי לא עזר. חזרתי לקיבוץ אבלה וחפויית ראש.
שבוע אחרי כן נרשמתי ללימודים באוניברסיטה העברית.
ביום הראשון ללימודים ראיתי בחור מחוייך ונוטף כריזמה שעון על מעקה, עם כוס קפה ביד ומעגל של סטודנטיות מוקסמות מסביבו.
באוגוסט האחרון, הבחור הזה ואני חגגנו 23 שנות נישואים.
***
את הסיפור הזה אני מספרת הרבה, לעצמי ולילדים שלי, בכל פעם שהתכניות שלנו משתבשות. בכל פעם שאנחנו כל כך רוצים משהו אחד, וקורה משהו אחר.
"אם לא הייתי מאחרת ביום להירשם לאוניברסיטת תל אביב", אני אומרת לילדים שלי, "אתם לא הייתם".
איזה מזל שהשתבשו לי התכניות לפני כמעט 30 שנה.
***
זה לא קל לי, להתמודד עם שינוי תכניות. ייקית נולדתי וייקית כנראה אמות, וכל כך יותר נוח לי בתוך מסגרת של ציפיות וודאות.
אבל אני כבר יודעת שאין כזה דבר, וודאות. לא באמת. אני חלק מיקום מורכב ורב משתנים, שכולם כרוכים זה בזה וכולם משפיעים זה על זה. וכן, זה גורע מתחושת השליטה שלי – אבל זה כל כך מוסיף לתחושת השייכות.
ונכון שאם אני מסתכלת על הטווח הקצר, אז כשתכניות משתבשות זה מתסכל נורא. לפעמים ממש כואב. הרי היה יכול להיות כל כך טוב אם רק…
אבל אם אני מרשה לעצמי מבט ארוך טווח, מבט ממבט הציפור – אני זוכרת את הכלל שאומר: "הכל משתבש לטובה".
כל דבר שקורה לנו מוביל אותנו הלאה.
כל דבר שלא קורה לנו, ככל הנראה לא היה צריך לקרות. זה לא היה הזמן שלו, או התנאים שמסביב לא התאימו.
כדי שצמח יפרח, אני מזכירה לעצמי, לא די בהטמנת הזרע: צריך תנאים תומכים. אדמה, מים, שמש. לפעמים גם אהבה.
ורק כשהכל יתאים בדיוק, יקרה מה שרצינו שיקרה.
אולי באופן אחר, מפתיע, ממקור בלתי צפוי,
אבל יקרה.
ועד אז? עד אז אני זוכרת: הכל משתבש לטובה. ויודעת: עוד כמה שבועות, חודשים או שנים, אגיד לעצמי: "את רואה? אם התכניות לא היו משתבשות, כל הדבר המופלא הזה, שהוא החיים שלך, היה נראה אחרת לגמרי".

נ.ב. 1: ואם גם לכם השתבשו תכניות, וקשה לכם כרגע לראות איך זה לטובה – מוזמנים אלי לפגישת טיפול. יחד נסתכל על הדברים בעיניים אחרות, נעבוד על האומץ לקבל ועל היכולת לשחרר את מה שלא קרה – כדי לפתוח מקום לדברים טובים הרבה יותר.

נ.ב. 2: שיר. מזכיר לנו שהכל יכול להשתנות כל רגע, והוא בהחלט יכול להיות טוב יותר

פורסם בקטגוריה בודהיזם, התפתחות אישית | סגור לתגובות על הכל משתבש לטובה

לסמוך עליה

בקיץ לפני 18 שנים הפקדתי אותה בידיה הגרומות של מטפלת שלא הכרתי.
והלכתי מהפעוטון, בקושי מצליחה לסגור את השער לפני שהדמעות פרצו.
"איך אני אדע אם יהיה לה טוב?" בכיתי לחברתי י'. "איך היא תסתדר שם? היא הכי צעירה. היא עוד לא הולכת אפילו. איך אני יכולה לחזור הביתה ולהשאיר אותה ככה?"
"היא תהיה בסדר", ענתה חברתי י' בהיגיון. "את תראי, היא תהיה בסדר".
בצהריים, כשחזרתי לקחת אותה מהפעוטון, מצאתי אותה בחצר, מחזיקה בעוז בהגה של מכונית-צעצוע גדולה, מחייכת בשפע גומות. "היא זחלה לשם מהר מהר", מחייכת אלי גם המטפלת עם הידיים הגרומות, שעכשיו אני רואה שיש לה גם עיניים טובות וחיוך מתוק. "הגיעה ראשונה והתיישבה".

***
בקיץ הזה, לפני שבוע, אנחנו עומדים איתה בפתחו של מוזיאון חיל הים בחיפה.
היא בת 19 עכשיו. יפה וגבוהה וחכמה ומהממת בכל אופן אפשרי, ועוד כמה בלתי אפשריים בעליל (היא האדם היחיד שאני מכירה שיש לו ארבע גומות חן, למשל). היא בשלה ומוכנה לגיוס, אחרי שנת מכינה מרהיבה ומסלול מואץ לבגרות ומעורבות.
אנחנו מחכים שהיא תעלה לאוטובוס שייקח אותה לבקו"ם. היא עולה ומחייכת את חיוך ארבע הגומות שלה.
אני מסתובבת מהר, למרות שממילא היא רחוקה מכדי לראות את הדמעות שפרצו.
אני לא מחכה שהאוטובוס ייסע כדי לנופף לו. זהו, נפרדתי.
אני יודעת שהיא תסתדר שם. אני יודעת שהיא תהיה בסדר. סביר להניח שיותר מבסדר.
אז למה זה אמא – כלומר אני – למה בוכות הדמעות מעצמן?
***
כשאני מגיעה הביתה אני נתקפת פתאום פאניקה קלה. "היא לא לקחה נעלי ספורט", אני אומרת בדאגה לחברתי נ'. "מה יהיה לה למד"סים?"
"את בטוחה שהיא לא לקחה?" אני מעבירה בראש את כל תכולת התיק שעזרתי לה לארוז אתמול. לא זוכרת נעלי ספורט. ממש לא.
לפתע אני מרגישה כמו האמא שהייתי, ששלחה עם הילדה טנא לא מספק בעליל בשבועות. או זו ששלחה אותה עם חולצה אדומה במקום לבנה. אני מרגישה אשמה מהולה בחרדה ומועקה. אין לי מה לעשות כדי לעזור. אני לא יכולה להקפיץ לה לצבא נעלי ספורט.
המועקה נוכחת עד שכמה שעות אחר כך אני מתבוננת שוב, בפעם המאה, בתמונה שהעליתי בפייסבוק. סוקרת אותה מלמעלה למטה.
מהחיוך הקורן, דרך היד המנופפת לשלום והתרמיל הגדול, האדום,
עד לרגליים… שנעולות נעלי ספורט.

נ.ב. 1: זה לא פשוט, השלב הזה, שבו הילדים יוצאים מהבית. זה לא פשוט לתת להם ללכת בשמחה ובאמון. זה לא פשוט לסמוך. זה לא פשוט לתת להם להחליט על עצמם במקום לעזור להם (קלות, לפחות) בהחלטה. אם גם אתם בשלב הזה של החיים, ואתם רוצים לתת למתבגרים שלכם פוש של אמון והתפעלות וביטחון – מוזמנים אלי להדרכת הורים, בקליניקה במצפה הילה או במפגשים טלפוניים.

נ.ב. 2: שיר, בהקדשה אישית. חברי ק. סטיבנס כתב שקשה להסתדר בעולם רק בעזרת חיוך. אבל אם יש מישהי שיכולה, זו את, טול. שתהיה לך דרך צלחה, מותק שלי

פורסם בקטגוריה כללי | סגור לתגובות על לסמוך עליה

שלב הגולם

או: איך התחילה לי פתאום יצירה מתוך העצירה

אני מתנסה עכשיו בעצירה.
מאז שחזרתי מהודו, לפני חודש, החיים שלי פה קיבלו קצב של הודו.
דברים לא קורים במהירות שאני רגילה.
אני לא פועלת במהירות שאני רגילה.
אני צריכה שקט. המון שקט. הרבה פחות צמאה למגע אנושי,
הרבה יותר צמאה לזמן בהייה וחלימה בהקיץ.
ועד כמה שקשה לי לקבל את הקצב האיטי שבו מתרחשים הדברים, עד כמה שאני מתוסכלת ממנו לעיתים,
אין לי אלא להודות בפני עצמי:
הקצב הזה טוב לי.
***
כי לראשונה בחיי אני חווה התבטלות בלי תירוצים.
הפעם האחרונה הרשיתי לעצמי לנוח ככה הייתה כשהייתי חולה, אבל הי, הייתי אז חולה. היה לי תירוץ.
ועכשיו?
עכשיו אני פשוט נחה. המון. ועובדת מעט. וקוראת שוב ספרים שעוררו בי השראה בעבר, ומוצאת בהם פנים חדשים. וישנה. וחושבת. לבד. בשקט.
והגוף שלי מגיב למנוחה הזאת, שכבר נמשכת בעצם חודשיים, כמו אל השקיה במים צלולים.
אני ממש מרגישה אותו נע ומתמתח וטועם את התחושה, ואומר לעצמו בפליאה: "אה, וואלה. אז ככה מרגישה נחת".
וגם אם הקולות הקטנים שצועקים עלי מאז ומתמיד – אותם קלגסים מהקיבוץ שלא מסוגלים לראות אותי יושבת – עדיין נשמעים באוזן הפנימית שלי מדי פעם, אני מקשיבה להם, אבל לא שומעת בקולם.
כי אני מרגישה שלראשונה בחיי, בגיל חמישים, נדרש ממני משהו אחר.
משהו מתמסר.
משהו נח.
משהו נוכח.
***
חזרתי בשבועות האחרונים לסדרת הספרים הנפלאה של סאנאיה רומן, "החיים על פני האדמה", שאני פותחת בהם כמו שפותחים בקלפים. מחפשת את המסר היומי, המדויק.
ומצאתי שם טקסט שמדבר על מה שאני עוברת עכשיו: היא קוראת לזה "לעבור דרך הריק".
לעבור דרך השלב הזה, שבין זרם אוויר תחתי לזה הגבוה יותר, שאין בו וודאות ואין בו ביטחון. דרך הדף הלבן, שאני כל כך חרדה ממנו. דרך המקום שעוד בין בו מקום, התנועה שעוד אין בה כיוון.
ולהקשיב לאותות העדינים, הכמוסים, שמרמזים לי לאן הפעם.
בלי להכריח את עצמי.
בלי להתעקש.
להקשיב.
ולהרשות לעצמי עוד קצת להיות בשלב הגולם.
***
ומתוך ההקשבה הזו, מתוך העצירה – אני רואה איך בוקעת פתאום יצירה.
אחרת.
מכונסת יותר בעצמה.
מדויקת וחדה יותר.
אני לא מתפזרת.
אני עושה מעט, אבל למה שאני עושה יש אפקט הרבה יותר גדול מזה שהיה תמיד.
בדרך כלל, האפקט הזה בלתי צפוי; מגיע ממקומות שאליהם כלל לא כיוונתי.
דווקא מתוך העצירה, בוקעים רעיונות חדשים כמו זחלים קטנים שתכף יהפכו לפרפרים.
רק יסיימו את שלב הגולם.
ואני מלווה אותם בעדינות.
לא דוחפת.
עוד מעט הם יפרשו כנפיים.
וגם אני.
נ.ב. 1: אם גם אתם נמצאים בשלב הזה של הריק בחייכם, מוזמנים לבחון אותו בעדינות, ביחד. דרך תטא הילינג וכלים נוספים. אני פה, בקליניקה במצפה הילה או בפגישה טלפונית.
נ.ב. 2: שיר. קלישאה, אבל הכרחית.
מוקדש לשירלי, שירלי, מירב (ועומר!), הלא הן "חבורות אלו-גובי".

פורסם בקטגוריה התפתחות אישית, כללי | סגור לתגובות על שלב הגולם

סימני דרך

לפעמים אני רואה סימנים.
צירופי מקרים: שם של רחוב שזהה לשם של ספר שחשבתי עליו. חבר שעלה בזיכרוני ופתאום פוסע מולי במעבר חצייה בתל אביב. חברה שמצלצלת בדיוק כשחשבתי להתקשר אליה.
מסר במילים: שיר ברדיו שמדבר בדיוק על מה שאני עסוקה בו; משפט מקרי בשיחה שעונה בדיוק על מה ששאלתי את עצמי רגע קודם.
חיזיון חולף: עדת חסידות בשמים. ענן בצורה מיוחדת. עלה שמצביע לכיוון הנכון.
תחושה בגוף: דחף רגעי לפנות לכיוון זה או אחר, מחשבה עיקשת על משהו או מישהו.

 

 

 

 

***
ואני מקשיבה.
כלומר, בדרך כלל. כשאני לא שקועה במחשבות על "צריך" ו"חייבים ל".
כשאני יוצאת לרגע מתוך הראש שלי, ושמה לב. פשוט שמה לב.
וכשאני עושה את זה – כלומר, באמת שמה את הלב שלי במקום נגיש, פתוח, קולט –
העולם מדבר אלי, כל הזמן.
הוא משוחח איתי בציוץ הציפורים, במשב הרוח בעלים, בעדת החסידות שבשמיים.
בדייוויד בואי או הביטלס ברדיו.
באנשים שאני פוגשת, במילים שאני שומעת.
***
וכשזה קורה, אני כל כך אסירת תודה.
אני מרגישה מחוברת, נתמכת, מוחזקת בידיה הרחומות של בריאה רואה.
אני מרגישה חלק,
אני מרגישה שייכות.
ולא פחות מזה, אני מרגישה משפיעה:
פתאום מתברר לי שהמחשבות שלי מניעות תהליכים, גורמות לתנועה להתחיל להתגלגל.
אני הפרפר שמשק כנפיו מזיז עולמות: אני קטנה, אמנם. קטנה מאד. ועדינה ושברירית. אבל גם משפיעה. בדיוק כמו כל חלקיק אחר סביבי בקוסמוס.
***
וכל מה שנדרש ממני הוא לשים לב.
***
וכשאני עושה את זה, אני מבינה שכל מה שקורה סביבי הוא סימני דרך. סימנים לכך שאני בדרך הנכונה עבורי; בדרך שמהדהדת עם הלב שלי, עם המחשבות שלי, עם החשקים שלי. אני רוקדת עם הבריאה,
כי סוף סוף – סוף סוף! אני שומעת את המוזיקה שלה.

נ.ב. מוזמנים לרקוד איתי
נ.ב. 2 לפעמים כשאת מרגישה שמישהו מסתכל עלייך, זה בגלל שבאמת מישהו מסתכל עלייך

פורסם בקטגוריה בריאת מציאות, התפתחות אישית, כללי | עם התגים , | 3 תגובות

לרכוב על גב החשק

ובמילים אחרות: ללמוד להקשיב למה בא לי ומה לא

אף פעם לא גלשתי בים (את האמת? אפילו סאפ לא עשיתי). אבל ככה אני מדמיינת את התחושה: לאתר גל, לרכוב עליו, למעלה למעלה, בקצף וברסס, עד שהוא מסתיים, ליפול איתו בחזרה, ואז לחפש אחד חדש, ושוב הכל מהתחלה, צוהל ופראי ומלוח.

אף פעם לא הייתי ציפור, אבל ככה אני מדמיינת את התחושה: לאתר זרם אוויר חמים. לרכוב עליו בכנפיים פרושות. לגלוש איתו לאן שהוא לוקח. וכשהוא מתפוגג, להניע את הכנפיים ולחפש לי אחד חדש, עדין ויציב ופתוח.
***
והנה משהו שכן עשיתי: בארבעה חודשים כתבתי טיוטה ראשונה של רומן. בלהיטות. בבולמוס. באומץ. כתבתי בבוקר ובלילה ובין פגישה לפגישה וברכבת ואפילו בלימודים. כל מה שהתחשק לי זה לשבת ולכתוב. אם ביום מסוים לא הספקתי שלושה עמודים או יותר, אמרתי לדייג שייזהר. עוד לא כתבתי את המנה שלי היום.
אחרי שסיימתי את הטיוטה הראשונה הלכתי להתייעץ עם בעלת מקצוע בתחום – סופרת שאני אוהבת ומלווה תהליכי כתיבה – וקיבלתי ממנה הערות מצוינות. חזרתי מלאת מוטיבציה וחשק לנסות טכניקות אחרות של כתיבה. לראות מה הן יוציאו ממני.
וככה כתבתי מחדש שלושה פרקים ראשונים: לא באותו קצב. בכלל לא באותו קצב. הטון שלי היה אחר, והמקצב שבו המילים פעמו החוצה היה איטי יותר, סגור יותר.
ואחרי כמה זמן החשק פשוט נעלם.
לא התחשק לי יותר לכתוב.
***
מור שלפני כמה שנים לא הייתה מתרשמת מזה בכלל. "חשק? למי איכפת חשק?" היא הייתה שואלת בזלזול. "לא כותבים כשיש חשק. כותבים כשיש אפשרות". מור של אז הייתה מתהדרת במשמעת העצמית המפורסמת שלה, שעוקרת הרים ומטיחה אותם זה בזה לארוחת צהריים, ואז מוסיפה איזה פוסט חדש לקינוח. "צריך – אז עושים". זאת הייתה הסיסמה הלא מדוברת שעליה גדלתי, שממנה ינקתי כוח רצון ולהוריד את הראש ולשעוט קדימה, בא לך או לא בא לך. ואני לא מזלזלת בזה, חס וחלילה: המשמעת העצמית הביאה לי פירות לרוב, שאם הייתי מחכה בשבילם לבוא החשק, מן הסתם הייתי עדיין מחכה.

לא להכריח

אבל מי שאני היום מרגישה אחרת. ובעיקר, מרשה לעצמה להרגיש אחרת.
מי שאני היום לומדת להרגיש את החשק כמו שגולש מרגיש את הגל. כמו שציפור מרגישה את התרמיקה.
אני משתדלת לחוש אותו, ובעיקר לחוש כשהוא איננו, ולא להכריח. לא לאנוס אותי, לא להפעיל עלי שום לחץ, אפילו לא עדין שבזהירים.
כי היום אני רוצה לפעול מתוך חשק. לפעול כך בכל דבר ודבר.
וזה לא פשוט, כי מייד עולה הפחד: "אז מתי תעשי את הדברים שאת צריכה לעשות?"
ואז אני מזכירה לעצמי שאת הדברים שאני צריכה לעשות, בחרתי לעשות. ובחרתי אותם מפני שבשלב כלשהו היה לי חשק אליהם.
ואם אקשיב בשקט, החשקים האלו יבואו בזמנם. לא לפי התכנון ולא לפי הסדר, אבל יבואו.
הניסיון שלי מראה שככה זה עובד: אם אני מאפשרת, פותחת את עצמי בעדינות לחשקים, הם מגיעים. פתאום בא לי לכתוב פוסט חדש, אחרי שחודשים לא בא לי. פתאום בא לי לכתוב עבודה ללימודים ב"אדלר". פתאום בא לי – שורו, הביטו וראו – לכתוב הצעת מחיר (!) לסדנת הורים למתבגרים שבא לי עליה מספיק כדי שיבוא לי לכתוב עליה. לעיתים אפילו פתאום בא לי לתייק (לא לזמן ארוך, אבל לזמן מספיק שבו בא לי לסדר משהו).
לכל הדברים האלה, מתברר, יש עת. הרגע העדין הזה, שבו הם צפים על פני השטח וקוראים לי: "בואי, עשי אותי".

הבעיה היא הפחד

הבעיה היא רק הפחד, כמובן. הפחד שלוחש לי באוזן: "אם תחכי שיבוא לך, את תחכי לנצח וזה לא יבוא אף פעם. לא ייצא לך פה לא פוסט, ולא רומן ולא נעליים. תקשיבי, מותק, בעולם הזה יש צריך. אל תתפנקי לי עכשיו. שבי לעבוד. אז מה אם לא בא לך. יבוא לך, בובה".
אבל אז אני שומעת בקול הזה את קולו של הכופה. זה שמטריף אותי לרוץ קדימה, בלי סבלנות, בלי קשב. שאומר לי מה אני צריכה ומתי אני צריכה, גם אם אני לא רוצה בכלל, או סתם לא רוצה כרגע.

אל תתני לזה להטריד אותך

אז אני מכריזה על קמפיין Me_Too של עצמי. קמפיין שאומר: מותר לך שלא יבוא לך, ואל תתני לזה להטריד אותך. את לא חייבת לעשות משהו רק בגלל שמישהו בראש שלך צועק עלייך וכועס עלייך ולוחץ עלייך.
לא זה לא.
גם בינך לבינך.
חכי בסבלנות, אני אומרת לעצמי בשקט. חכי בסבלנות. בקשב. בלי לחץ.
יבוא לך, מותק. בסוף יבוא לך. ברגע המדויק יבוא לך.
ואז, כמה מפוארת תהיה הגלישה שלך על גל החשק.

נ.ב. 1: סדנה להורי מתבגרים שבא לי עליה בטילים תיפתח בעזרת השם ומתנ"ס כפר ורדים (לא בהכרח בסדר הזה) בספטמבר, במרכז למשפחה-כפר ורדים. מוזמנים לשמור לעצמכם מקום.

נ.ב. 2. כי כשמתחשק לי משהו, זה כמו ללכת על המים

פורסם בקטגוריה בריאת מציאות, הורות וילדים, התפתחות אישית | עם התגים , | סגור לתגובות על לרכוב על גב החשק

יותר טוב ככה

פוסט יום הולדת, אלא מה

זו הייתה אחת השנים העצובות ביותר בחיים שלי.
ואחת הטובות ביותר.
זו הייתה שנה של סערה אחת נמשכת.
שנה שבה הייתי חשופה לצער גדול.
אנשים סביבי חלו. חלקם החלימו. חלקם לא.
שנה שבה ראיתי אנשים סביבי עושים את הכל עבור אלה שהם אוהבים. שנה שבה ראיתי אנשים בגדולתם בעת צערם ופחדם.
שנה שבה איבדתי את תחושת המטרה שלי, את ההתבוננות העקבית לעתיד, והסכמתי להרגיש את מה שאני מרגישה כאן ועכשיו, לעשות רק את מה שנראה לי מתאים כאן ועכשיו. השארתי את העתיד בחוץ כמו שבחיים לא השארתי אותו.
שנה שממנה אני יוצאת עם תובנה אחת ברורה: אם החיים האלה כל כך מלאים עצב, לפחות מזל שאני מעבירה אותם בחברה ממש טובה.
***
לפני כמה שנים ביום ההולדת שלי כתבתי פוסט על כמה הכל טוב. ביקשתי שלא ייגעו לי בגבינה. שלא יזיזו לי כלום. רק שהכל יישאר ככה.
כמובן שקצת אחר כך הגיע הסרטן וטרף את הכל, וכשהחלמתי, החיים המשיכו להשתנות. החיים שלי, החיים של האהובים עלי מסביב.
הגבינה זזה. למען האמת, היא זזה ביג-טיים. למען האמת, אולי היא כבר אפילו לא גבינה (לא, אין כאן רמז לטבעונות בת השלוש שלי. בעצם, אולי כן).

אחרת, אבל ממש טוב

ולא מזמן קלטתי שעדיין הכל טוב. טוב אחרת, אבל ממש טוב.
אני עושה דברים שלא חשבתי שאעשה (התחלתי לכתוב רומן רומנטי, למשל. וכשאני אומרת "התחלתי", אני מתכוונת שאני בעמוד 203).
הייתי במקומות שלא חשבתי שבאמת אגיע אליהם (יפן, למשל. הודו, שימי לב, את על הכוונת. יום הולדת 50, עוד שנה, נראה לי עיתוי סמלי).
עזבתי עבודה שאהבתי כדי לבטא את עצמי יותר בדרכים שאינן כתיבה. להרצות, לטפל, להדריך.
הנישואים שלי השתנו. מערכות היחסים שלי עם הילדים השתנו. מערכות היחסים עם ההורים שלי השתנו. לא בהרבה, כמובן, אבל מספיק כדי שהחיים שלי יהיו היום הרבה יותר טובים מכפי שהם היו רגע לפני שביקשתי לעצור את העולם, שרק לא יזוז.

דווקא בגלל ההרס

ובמפתיע, כשאני חושבת על זה, החיים שלי טובים היום יותר לא מפני שאני מדחיקה את האפשרות לשינוי והרס של כל מה שמשמח אותי היום, אלא דווקא מפני שאני ערה לאפשרות הזאת.
נלקח ממני הביטחון התמים שהיה לי קודם – הביטחון שאם אהיה ילדה מספיק טובה, אשה מספיק טובה, אם רק אזהר ואשמר ולא אעשה בעיות – הדברים יישארו יציבים, כמו שהם.
היום אני יודעת – יודעת בגוף – עד כמה הכל שברירי. עד כמה כל מה שנראה לי מובן מאליו הוא לא. עד כמה הכל מועד להתקלקל מעצם טיבו. וכן, זו קלישאה מטורפת, אבל הידיעה של השבריריות הופכת אותי ליותר מוצקה.

עולם בלי חוקים

כי בעולם הזה אין חוקים, חוץ מהחוקים שאותם אני לוקחת על עצמי. אין הבטחות, חוץ מאלה שאני מוכנה להבטיח לעצמי. אין עונג, חוץ מזה שאני מוכנה לחוות. אין סבל חוץ מכך שאני לא מקבלת את מה שקורה, כמו שהוא קורה.
(כאב יש הרבה. כאב יש בכל מקום, מעצם היותנו מי שאנחנו, יצורים שבריריים ועדינים. אבל הסבל – אמר ג'ק קורנפילד ב"הלב הנבון" – נובע רק מההתנגדות למה שקורה. מהכאב אי אפשר להימלט. מהסבל אפשר לנסות. אני מנסה).

להיטלטל עוד 100 פעם

העולם שלי עתיד להיטלטל עוד מאה פעם. שלוש-מאות פעם. אלף פעם. והידיעה הזו הופכת כל רגע מתוק למתוק יותר. הוא הופך את הרגע הזה (שבת בבוקר, כוס תה לידי, המילים קולחות מבפנים החוצה בקלות ובטבעיות) לקסום וחד-פעמי. לא תמיד יהיה לי זמן לכתוב. לא תמיד יבואו המילים. בוודאי יהיו ימים שבהם המוח שלי יהיה פחות פורה, פחות שמח. בטוח שיהיו ימים שבהם הגוף שלי יקשה עלי אפילו את הפעולה הפשוטה של כתיבה.
ויכול להיות – סביר להניח, אפילו – שיהיו זמנים שבהם עומס הצער יכריע אותי כל כך שאף מילה לא תעזור.
אני לא מאחלת את זה לעצמי, כמובן. אבל מהתבוננות בעולם שבחוץ, אני מבינה שקשה להאמין שדווקא אני אהיה היחידה בעולם שלא תחווה כאב וצער.
***
אז הכל טוב עכשיו.
הכל טוב ושברירי, טוב ורעוע, טוב ויפה להפליא.
אני מוצאת את עצמי מוקסמת ממוזיקה, מוקסמת ממילים, מוקסמת מצבעים.
כולן חולפות. רגע אחד הן פה, ורגע אחר כך כבר לא.
ואני לומדת להקשיב, ולראות, ולהרגיש, ולחוש.
לומדת להיות בתוך היופי הזה, בלי לנסות להחזיק בו, לתפוס אותו, לייצב אותו.
אני פה.
בינתיים.

נ.ב.: ככה זה בעולם. הרוח פראית. אבל כמה טוב לאהוב ברוח פראית.

פורסם בקטגוריה בודהיזם, בריאות, בריאת מציאות, התפתחות אישית | עם התגים , | סגור לתגובות על יותר טוב ככה

"יותר מדי כישרונות"

סיפורים מהכורסה: פוסט חדש

היא באה אלי, לפני כמה שנים, עם תלונה משונה: "יש לי יותר מדי כישרונות".
"יותר מדי כישרונות? יש דבר כזה?"
"כן", היא ענתה. "יותר מדי כישרונות קטנים, אבל אף אחד גדול".
היא באמת הייתה אדם מוכשר: היא ידעה לכתוב וידעה לנגן ולשיר, היא לא הייתה ממש טובה בציור אבל הייתה לה עין לעיצוב. היא ידעה לדבר מול קהל, לארגן ולהפיק אירועים במשפחה ובקהילה שלה.
ויותר מכל, התברר לי כששאלתי, היא אדם של אנשים: יודעת להקשיב, יודעת להשפיע, יודעת למשוך אחריה נשים נוספות, להלהיב אנשים, לחבר אנשים זה לזה, להכיר את האדם הנכון לאשה הנכונה.
"אבל זה ברור", היא אמרה כשדיברנו על זה (למרבה הפלא, כל התכונות שחזקות אצלנו נראות לנו מובנות מאליהן). "אני מבינה שאני אדם מוכשר וחברותי. אבל הייתי רוצה להיות מוכשרת באמת. הייתי רוצה שיהיה לי כישרון גדול, גדול ממש, אחד לפחות".

מתמחים מול מקשרים

אז עליתי לתטא, ושם ראיתי בפעם הראשונה את החלוקה שנראתה לי מאז כל כך בסיסית, שלא הבנתי איך לא עליתי עליה קודם: החלוקה למתמחים ולמקשרים.
המתמחים הם אלה שיודעים לעשות מצוין דבר אחד (או אשכול של דברים) ספציפי. לרוב, הם האנשים שאנחנו מכנים "בעלי הכישרון הגדול": הם יכולים להיות שחקני כדורגל כוכבים, זמרים, שחקנים או רקדנים – אבל הם גם יכולים להיות מתמטיקאים מצוינים, או מעולים בארגון וסדר, בנאים או שיפוצניקים עם ידי זהב שחבל על הזמן. הם יכולים להיות מעצבים מעולים, או בעלי כישרון עסקי שאין כדוגמתו. כך או כך, הם מתמחים: במילים אחרות, הם מתעניינים כמעט רק בתחום שלהם, בפרוייקט הנוכחי שעליו הם עובדים.
למתמחים יש עומק אדיר בתחום מצומצם. בעבודה, נמצא אותם מבצעים תפקידי מומחה: הם אלה שיודעים הכל על הצ'ופצ'יק של הקומקום בתחום עיסוקם. הם אלה שכולם ישאלו בעצתם כשמדובר בנושא הספציפי הזה. הם גם אלה שישטפו את כל הכלים אבל יתעלמו מהברדק במטבח. את המשימה שלהם הם עשו, וכמו שצריך. את השאר הם משאירים למישהו אחר.

אנשי הקשר והמכלול

ומולם – או נכון יותר ביניהם – נמצאים המקשרים.
המקשרים הם אותם אנשים שיש להם לא מעט כישרונות קטנים. הם יודעים על זה ועל ההוא. יש להם ידע עולם רחב, אבל פחות עמוק. הם היו יכולים ללמוד משהו ממש לעומק – לפעמים הם גם עושים את זה – אבל זה פחות מעניין אותם. הם מעדיפים את התמונה הגדולה על פני הפרטים.
יותר מכל, המקשרים נמשכים לקשרים שבין הדברים. לאופן שבו דברים מתייחסים זה לזה. לקשר בין מילים ללחן, בין בעל מקצוע אחד למשנהו, לאופן שבו רעיונות מתחום אחד רלבנטיים לתחום שני.
אולי בגלל זה רוב המקשרים הם אנשים של בני אדם, של מערכות יחסים. הם אלה שיודעים מי מתעניין במה ואיך אפשר לחבר בין בעלי תחומים משיקים; מי מתאים למי כדי ליצור זוגיות או שיתוף פעולה עסקי, למי צריך להתקשר כדי לקבל מידע על ההוא; ובגדול – איך הצ'ופצ'יק ההוא והצ'ופצ'יק הזה ייצרו ביחד משהו חדש, גדול יותר, שלם יותר.
הם גם אלה ש(לטענת המתמחים) לא עושים שום דבר עד הסוף: קל להם יותר לזוז הלאה, לדבר הבא, מאשר להמשיך להשקיע אנרגיה במשהו שכבר לא מעניין אותם.

אבל כך או כך, אי אפשר בלי המתמחים, ואי אפשר בלי המקשרים. המתמחים נחוצים בשביל העומק. המקשרים – בשביל הרוחב.

מאדים ונוגה

"אז אני מקשרת", היא אמרה, כמעט טועמת את המילה. "כן, זה מתאים לי. אני באמת אדם של התמונה הגדולה. עכשיו רק תסבירי את זה לבעלי, שתמיד בא אלי בטענות שאני שוכחת את הפרטים".
זה באמת ככה: בהרבה קשרים זוגיים, אחד מבני הזוג הוא מתמחה, והאחר – מקשר. המקשר הוא המוחצן יותר, המתערבב יותר, זה שעושה שיתופי פעולה מכל הסוגים (החל בארוחות ערב משותפות וכלה בעסקים משותפים. לא פעם המתמחה הוא זה ש"מחזיק את הבית", בעוד המקשר אחראי על חיבורים החוצה.
"אבל גם בעלי אוהב אנשים", היא ציינה. "כשאני מזמינה אלי הביתה, הוא אוהב את זה. פשוט הוא זה שידאג למוזיקה, ואני לכל השאר".

נעים על הספקטרום

וזה נכון: אנחנו לא רק מתמחים או רק מקשרים. רובנו נעים על הספקטרום שבין התמחות לקישור. גם למקשרים יש תחומים שבהם הם עסוקים במשהו צר וספציפי, לעומק, וגם למתמחים יש רגעים שבהם הם נדרשים לקשר בין תחומים. אבל לכולנו יש את המקום הנוח שלנו, שבו אנחנו מרגישים טוב.
ואם במקרה נדחפנו בעבודה שלנו להיות מה שאנחנו לא? שם יש סיכון והזדמנות: סיכון שניאלץ לעבוד הרחק מאזור היכולת הטבעית שלנו. והזדמנות? הזדמנות לעבוד הרחק מאזור היכולת הטבעית שלנו.
וכך או כך, הזכרתי לה, הסיפור הוא לא איזה כישרונות יש לנו או אין לנו: השאלה היא מה אנחנו עושים עם אלה שיש.
האם אנחנו מתרעמים עליהם, טוענים שהם לא מספיק טובים?
או שאנחנו עפים עליהם, גאים בהם, משאירים בעזרתם את העולם טיפה יותר טוב משהוא היה לפנינו?
מתמחה או מקשרת, אני מזכירה לה, כולנו הגענו לכדור הכחול עם קלפים מסוימים.
ואיכשהו, תמיד טוב יותר לשחק עם הקלפים שיש לנו, מאשר עם אלה שאין.

נ.ב. 1: כאילו משהו אחר, אבל בעצם אותו דבר: מוזמנים להרצאה "הילד המאתגר שלי", שתתקיים בקיבוץ עברון, במרכז "השביל להורות", ב-18.2 בשעה 20:30. נלמד איך לעזור לילד שלנו לשחק עם הקלפים שלו, לעוף על הכשרונות שלו, לבטא את עצמו בעולם בצורה שלמה יותר.
נ.ב. 2: כה אמר ט':
The grass is always greener on the other side
The neighbor's got a new car that you want to drive
And when time is running out you want to stay alive

פורסם בקטגוריה בחירת מקצוע, התפתחות אישית, זוגיות | עם התגים , | סגור לתגובות על "יותר מדי כישרונות"

מילה רעה

או: הקשר הכואב בין הצקה להשתקה

לפני 200 שנות אור (או 37 שנים, בספירה אנושית) הייתי בת 12. בת קיבוץ, שגדלה בכפר הקטן שלה בצפון. היינו 11 ילדים בכיתה. בכיתה מעלינו היו רק שמונה. בקיבוץ שלי דגלו במשנה חינוכית שדגלה: "בית ספר בבית". המשמעות – גרנו בצפון, אבל לא נחשפנו אפילו לצפון. שאר המדינה הייתה ישות ערטילאית. נפגשנו איתה רק כשירדנו מדי פעם לסידורים עם ההורים בנהריה, לריבוע פיצה או לקופת חולים. העולם היה רחוק, בלתי מושג. הייתי ילדה טובה: למדתי. שרתי במקהלת בית הספר. קראתי ספרים.
ואז הגיעה אלינו חברת נוער. קבוצת ילדים בני 13, שיצאו מהבית מסיבות שונות ומשונות, ובאו להתחנך בקיבוץ. הם הביאו איתם מושגים חדשים (אשכנזים וספרדים, למשל) אופנות חדשות (היה להם באגי! בזמן שאנחנו התהלכנו בשבילי הקיבוץ בתחתונים וגופיות לבנות, להם היה באגי וחולצות בטן!), מוזיקה חדשה ("אם תזכרי אותי סיוון", למשל, היה שוס), תסרוקות חדשות (סיכה אחת בצד. הו, כמה סטייל), צחוקים חדשים, שפה אחרת. הם הביאו לבית הספר המנומנם שלנו הרפתקאות חדשות, סיכונים חדשים.
***
אני זוכרת פחות או יותר את כולם, אבל כנראה שלעולם לא אשכח את א'. הוא היה ילד נמוך, מתולתל וכריזמטי. היום אני יודעת שהוא בטח חיפש לעצמו מקום. אבל אז הרגשתי בעיקר שהוא מחפש אותי.
א' הפך אותי לקורבן הצחוקים שלו. בכל רגע, צפוי או לא צפוי, הוא היה מגיח מאחוריי, ומחקה את הקול שלי, שמשום מה שיעשע אותו מאד. אני לא יכולה לשכוח את החיקויים שלו, למרות שעברו מאז 200 שנות אור.
ב"אדלר" אומרים שכל ילד מגיב לסיטואציות לפי סגנון החיים שלו. אני הגבתי לחיקויים של א' לפי סגנון החיים של ילדה טובה ומפוחדת: השתתקתי.
בהתחלה ניסיתי להיעלם מהעיניים שלו. כשזה לא הספיק, הפסקתי לדבר בחברה. עזבתי את המקהלה, כמובן. אחת עם קול כמו שלי, מה יש לי לחפש שם? ניסיתי לתפוס כמה שפחות מקום. זה לא עזר. המילים הרעות שלו רדפו אותי בכל מקום. היינו – ילדי הלינה המשותפת – כמו דור הילדים של היום: חשופים ללא הפסק לחברה. אצל הילדים היום זה וירטואלי. אצלנו אלה היו החיים.

ואז הגיע ד'

ואז קרה לי קסם. ד', עוד אחד מבני חברת הנוער, קיבל את המשפחה שלי כ"משפחה מאמצת" (כל ילד בחברת הנוער הוצמד למשפחה מהקיבוץ, שאליה הלכו בשעות אחר הצהריים למפגשי ילדים והורים). מ' כבר הייתה אצלנו שנה: ילדה יפה וטובת לב, שהתמסרה למשפחה שלי כמו בת לכל דבר. אבל כש-ד' הצטרף, הדברים השתנו.
ד' היה הכי גדול בכיתה שלו. הכי מרשים. הכי שנון. ענק טוב לב מבפנים ומחוספס מבחוץ. ו-ד' פרש עלי את חסותו. הייתי האחות הקטנה שלו. ומרגע זה המילים הרעות נפסקו. אף אחד לא העז להתגרות ב-ד'.
חזרתי לנשום. חזרתי לדבר. אבל לא חזרתי לשיר.
***
לקח לי בערך 30 שנה לחזור ולשיר מול אנשים אחרים. היה צורך בכמה וכמה שנים טובות של עבודת מודעות; בכפר שלם שבו נהוג לפרגן על הכוונה ולא על הביצוע; ובעיקר באיש אחד, מקוראי הבלוג הזה, שהפיח בי אומץ והזכיר לי שבאנו ליהנות (תודה לך, ר').
אבל 30 שנה של השתקה לא נמחקו לי. עובדה, עד היום אני זוכרת את המילים הרעות ההן, את הטון המדויק של החיקוי. כמו צלקת בלב.
ולפעמים אני חושבת כמה עוד אנשים יש כמוני. כמה אנשים הפסיקו לשיר, לכתוב, לצייר, לדבר, לרקוד, לשחק כדורסל או כדורגל. כמה אנשים הפסיקו לבטא את עצמם, חדלו מלתת לסביבה שלהם את המתנות הייחודיות שלהם, כי מישהו סתם להם את הפה. ולא היה להם ד' שיציל אותם.

לא להרשות

ואני לא יודעת אם זו הסיבה, אבל אם יש משהו שאני לא יכולה לשאת אלה מילים רעות וחיקויים. זה לא מצחיק אותי. זה מעציב אותי.
ובגלל שאני יודעת איך זה מרגיש, וכמה זמן זה מרגיש, זה אחד הדברים שאני מלמדת היום הורים: אל תתעלמו ממילים רעות.
אל תרשו לילדים שלכם להכאיב זה לזה. אל תרשו לילדים שלכם להכאיב לאחרים. אל תרשו לילדים שלכם להכאיב לכם. גם לא במילים.
מילים רעות לא בהכרח באות בפורמט של קללות: לפעמים הן חיצים מדויקים, טבולים בארס, שנכנס לתוך הלב ומחלחל אל העורקים. ארס שגורם לנו לשאת אותו שנים אחרי, לדפוק לנו את הביטחון, את שמחת החיים, את הביטוי העצמי.
ונכון, אנחנו לא באמת בפוזיציה של "להרשות" או "לא להרשות": הפה שלהם הוא ברשותם. אבל יש כמה דברים שאנחנו יכולים לעשות אצלנו בבית:
לתת דוגמה. להיזהר במילים שלנו, גם כשאנחנו כועסים, רותחים, מתוסכלים. לזכור שכל מילה רעה שאנחנו אומרים להם עליהם נצרבת בתוכם, הופכת לחלק מהדימוי העצמי שלהם. לזכור שכל מילה רעה שאנחנו אומרים היא חלק מהאמצעים הלגיטימיים מבחינתם, לצאת איתם לעולם ולהתנהל איתם בחברה. וגם – להיזהר באופן שבו אנחנו מדברים אל בן הזוג שלנו, אל אנשים בסופר, אל נהגים אחרים בכביש. כל דבר כזה מלמד אותם איך מתנהגים בעולם הזה.
לא לאפשר "ירידות" והשפלות. אל תצחקו מחיקויים. אל תתפעלו כשהם מספרים לכם איך עשו צחוק ממישהו אחר, גם אם זה באמת מצחיק באותו רגע (מדהים כמה קל לנו לצחוק ממשהו שקורה לאחר, אבל אם זה היה קורה לנו?)
להתייחס למילים רעות כאל אלימות. כמו שאנחנו לא יכולים למנוע מהילדים להרביץ, אבל יכולים להגיב על כך בתקיפות – כך גם לגבי מילים (ולהורים שאומרים לי – "אבל אז איך הוא ילמד להגיב כשיורדים עליו?" אני מזכירה: לא צריך ללמד ילד להחזיר. צריך ללמד אותו להגן על עצמו. וילד שמרגיש טוב ובטוח עם עצמו, שיש לו בסיס איתן של הערכה עצמית, מוגן מפגיעתן של מילים רעות הרבה יותר מילד שיודע לקלל, להעליב, להשפיל).
להעביר מסר ברור בבית: לכל אחד יש חולשות. אנחנו לא מושלמים. זו לא סיבה לצחוק מהן. זו סיבה להושיט עזרה.
להזכיר שהכלל הזה תקף גם בווטסאפ, גם באינסטגרם, בכל מקום ואתר.
ללמד את הילדים שלנו לא לעמוד מהצד. מחקרים מראים שכשהעומדים מהצד מפסיקים לעמוד מהצד, הבריונות וההצקות נפסקות. למדו אותם להיות אלה שלא צוחקים, אלא מפסיקים.
ואם מציקים לילד שלנו, יורדים עליו? אפשר ללמד אותו להתרחק מילדים פוגעניים, בדיוק כמו שאפשר ללמד אותו להתרחק מאלימות (וצריך ללמד להתרחק מאלימות). ומצד שני, להזכיר לו בבית: יש לך חולשות ויש לך חוזקות. בדיוק כמו לכל אדם אחר. בדיוק כמו למי שפוגע בך. גם לו יש חולשות וחוזקות. אתה יכול להתרכז בחולשות שלך (שזה מה שמי שפוגע בך עושה), ואתה יכול להתרכז בחוזקות שלך. כל מה שמתמקדים בו – גדל. למצוא הזדמנויות בבית להדגיש את החוזקות שלו, לעוף עליהן, להתפעל מהן. לייצר מקומו שבהן הוא יכול להמשיך לבטא את עצמו, בסביבה מוגנת.
ולא פחות חשוב: לעזור לו למצוא קבוצה חברתית שבה הוא שייך ומוערך. לא משנה איזו – בתנועה, בחוג, עם ילדי החברים שלנו, אם בני דודים. שייכות כזו, מספרים המחקרים, עוזרת יותר מכל לעמוד בקושי של ההצקה.

נ.ב. 1: ואם יש לכם בבית ילדים שמציקים לאח שלהם, או לכם, או שחס וחלילה מציקים לילד שלכם – מוזמנים אלי להדרכת הורים.
נ.ב. 2: שיר (פתאום אני מבינה שכנראה החולשה המטורפת שיש לי לשיר הזה קשורה להיסטוריה שלי).
מוקדש בהתרגשות ל-ד', שהשבוע, סוף-סוף אחרי 33 שנים, זכיתי לומר לו תודה.

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית | עם התגים , | סגור לתגובות על מילה רעה

אפקט הפנינה

זה קורה לי לא פעם בטיפול או בהדרכה:
לפעמים החדר נעלם.
האישה שמולי שבכורסה הכתומה השנייה נעלמת.
ובמקומה יושבת ברגליים מתנדנדות הילדה שהיא הייתה פעם. צלולת מבט, עגולת לחיים, כואבת כמו שרק ילדים יכולים לכאוב: בטוהר. בלהט. בהתמסרות.

המבוגר שמסביב לילד

אני מאמינה שהמבוגר שהפכנו להיות הוא ההילה שנוצרה סביב הילד שהיינו פעם.
כמו עץ שמשגשג מהשתיל שהיינו, ועדיין אפשר לראות מתחת לעלווה את המתאר הבתולי של ימי הילדות.
ואולי – כמו פנינה שמתגבשת, שכבה אחרי שכבה, בכל מקום שבו היכולות שלנו פוגשות את העולם; בכל מקום בו הפצעים שלנו פוגשים את העולם. כך המבוגר שהיינו זוהר, נוקשה וחבול, מעל הילד שהיינו פעם.
בכל מקום שהילד שהיינו חווה תסכול, הוא התרכך – או התקשה. הסתגר או צמח. פעל או נסוג.
ובכל פעם שהוא פעל בדרך מסוימת, היא הפכה קלה יותר בפעם הבאה. אם כשהחברה שלנו עזבה אותנו נסוגנו לתוך עצמנו, כשהחבר הבא יראה סימנים של חוסר עניין בנו, הנסיגה תיראה פיתרון קל יותר. וככל שנחזור על עצמנו, על אותה תגובה, הנסיגה תהפוך לדפוס. ודפוסים, כבר אמר מי שאמר, הופכים לגורל.
וכך ההתנהגויות שלנו בילדותנו מעצבות את גורלנו. מתוך בחירה חופשית ולא חופשית. שכבה אחר שכבה, צלקת אחר צלקת.

סט הכלים הישן

אלפרד אדלר (הגאון) אמר שעד גיל 5-6 הילד מגבש את סגנון החיים שלו. "סגנון חיים" באדלריאנית כולל את האופן שבו הילד רואה את העולם (למשל – מחולק לחזקים וחלשים, לפעילים ופאסיביים, ליריבים או לשותפים) את האופן שבו הוא רואה את עצמו בתוך העולם (האם הוא חזק או חלש? פעיל או סביל? יריב או שותף?), ואת האמונה לגבי המצבים שבהם הוא יפרח – או ידעך.
ועם התפיסה הזו אנחנו מסתובבים עד סוף חיינו – מביטים ומפרשים דרכה את העולם. אנחנו ממשיכים להשתמש בכלי הפלסטיק הקטנים והקהים של ילדותנו, במקום לקחת לעצמנו סט חדש של כלים, כזה שמתאים לגדולים.
אני ממש רואה את הילד הזה, בן החמש, לפעמים:
באשה שהתפרצה על הבת שלה כי "היא לא מתייחסת אלי".
בגבר שחייב לקחת את כל האחריות בבית, "כי רק אני רואה מה צריך לעשות".
בהורים שמתווכחים על כל דבר בערך, בדיוק כמו שבילדותם התווכחו עם האחים שלהם.

אבוד בתוך המבוגר

ואני יודעת שהילד שבתוכם מופיע לא רק אצלי על הכורסה הכתומה.
הילד שלהם הולך בעולם אבוד בתוך האיש שהם נהיו, ומבקש: תשומת לב. אהבה. רכות. הבנה. חמלה.
ומכיוון שגם אני הולכת בעולם עם הילדה בת החמש שהייתי אבודה בתוכי, אני יודעת כמה זה קשה כשהאשה הבוגרת צריכה לבטא את קולה של הילדה. זה לא תופס. זה לא עובד.
כי האנשים שהפכנו להיות מנסים לנסח בהיגיון – בכללים, בחוקים, בגבולות – את מה שאין בו היגיון. מה שאין בו כללים. מה שאין לו גבולות.
את הצורך העז, הבלתי נגמר, בחיבוק, בתשומת לב, בהכרה.
וכאמא, אני לומדת לעצור ולשים לב לילדה שבתוכי.
לשאול אותה מה היא צריכה עכשיו.
מה היא מבקשת.
לתת לה חיבוק דמיוני, תשומת לב דמיונית, הכרה דמיונית. דמיונית אבל נוכחת.
כמטפלת ומדריכה, אני לומדת לעשות זאת עבור אחרים.
***
להכיר, להכיר, להכיר.
להכיר בכאב. להכיר בקושי. להכיר ברעב הנורא.
להגיד לעצמי:
"זה בסדר, שאת כועסת עכשיו. אבל זה כעס ישן: הכעס על הילד שלך שלא הקשיב לך הוא הכעס העתיק על העולם שלא הקשיב לך.
"זה בסדר, שאת מרגישה שאף אחד לא עוזר לך. אבל זה לא תסכול מהיום. זה תסכול מהלינה המשותפת בקיבוץ לפני 30 שנה.
"זה בסדר, שאת נעלבת עכשיו שלא הזמינו אותך. אבל זה לא עלבון מהיום: זה עלבון הדחייה של הילדה בת החמש שהיית פעם, זו שלא ידעה לשחק עם אחרים. היום את כבר יודעת לשחק עם אחרים. הכל בסדר, את תוזמני שוב".
וכשאנחנו עושים את זה, הילד שבתוכנו נרגע.
ויש מקום לאדם הבוגר שנהיינו – לחזור למשחק.

נ.ב. 1: המלצה: עוד לא הייתי בהרצאה של שרון כהן "מהילד שבי לילד שלי", אבל שמעתי הרצאה אחרת שלו שהייתה מעולה. בפעם הבאה שהוא בצפון, אני מזמינה אותי (ואתכם) ללכת.
נ.ב. 2: אם הגיע עבורכם הזמן להפסיק להיות מופעלים על ידי הילד שבכם, והייתם רוצים ללמוד לעבוד איתו (ועם הילדים האמיתיים שלכם), מוזמנים אלי להדרכת הורים או לטיפול תטא הילינג.

נ.ב. 3: על זה כתב ג'ון לנון (הגאון): Woman, I know you understand the little child inside the man

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית | עם התגים | תגובה אחת