איך להגיב כשהילד רב עם חברים?

הילד מגיע הביתה מהגן או מבית הספר, והפרצוף שלו עצוב.
או כועס.
או מושפל.
כשאנחנו מבררים מה קרה, הוא אומר: "רבתי עם החברים".
ובאותו רגע ממש, אצל רובנו שוקע משהו קטן בבטן: מה זאת אומרת, "הוא רב עם החברים?" מה, הם פגעו בו? אמרו לו משהו? הרחיקו אותו מהמשחק?
ואולי הוא פגע בהם? ולמה הוא לא מסתדר? למה זה תמיד צריך להיגמר ככה?
***
לא קל לנו, כהורים, להתמודד עם קשיים חברתיים של הילד שלנו. אם קשה לנו כמבוגרים להתמודד עם קונפליקטים או דחייה, על אחת כמה וכמה זה כואב כשמדובר בילד שלנו.
ולכן, לא פעם אנחנו נוקטים באחת משתי תגובות אימפולסיביות:
או שאנחנו כועסים נורא ונרתמים להילחם את המלחמה שלו (מתקשרים לאמא של החבר השני בגיל צעיר, או מכריזים שהוא בחיים לא ידרוך אצלנו);
או שאנחנו מנסים להתייחס לזה כאילו זה כלום, מתעלמים ממה ששמענו, כי אנחנו לא יכולים לשאת את העובדה שמישהו באמת מתנהג לא יפה לילד שלנו.
ובשני המקרים אנחנו לא באמת עוזרים לילד שלנו. כשאנחנו כועסים יחד איתו, אנחנו מחמירים את המצב, מעמיקים את הביצה שהוא מצוי בה ממילא. וכשאנחנו מתעלמים, הילד מרגיש אבוד בתוך הקושי שלו, ואין שם אף אחד שיושיט לו יד ויוציא אותו מהביצה.
***
אז איך מוציאים אותו מהביצה?
השלב הראשון הוא… להקשיב לו. בתשומת לב. לתת לו לבטא את כל מה שהוא מרגיש, בלי להסביר לו ובלי להתווכח איתו ובלי לומר שהוא עושה עניין. לנו זה אולי נראה דבר פעוט, אבל עבור ילדים עימות עם החבר הכי טוב יכול להרגיש כמו סוף העולם.
חשוב לזכור: דווקא העימות והדחייה יכולים להפוך להזדמנות יקרת ערך לאימון בביטוי רגשות – הזדמנות לדבר על קנאה וכעס, עלבון ואכזבה; ללמוד להבדיל ביניהם ולהכיר אותם. ילד שיודע לזהות את רגשותיו ולדבר עליהם, יזדקק פחות להתפרצויות רגשיות והתקפי זעם.
***
ומה אחרי שהקשבנו? חשוב להיזהר מלשפוט את הילד ("לא היית צריך להגיד את זה") או לספק לו פתרונות ("תתקשר ותבקש סליחה").
במקום זה, אפשר וכדאי לשאול שאלות:
– "אני מבינה שרצית לשחק במשפחה. מה לדעתך החברה שלך רצתה?"
– "אני מבין שהרגשת נעלב. מה אתה חושב שהילד השני הרגיש?"
– "איך אפשר לפתור את הבעיה, לדעתך?"
– "מה היית עושה אחרת, אם היית יכולה?"
– "מה היית מבקשת מהחברה שלך לעשות, אם היית יכולה?"
השאלות מסייעות לילד לראות את הסיטואציה מנקודות מבט חדשות ושונות, ולמצוא פתרונות שבאים ממנו ומתאימים לו ולמערכת היחסים עם החברים.
במקביל, הם מאפשרות לילד להתאמן ב"תיאוריה של התודעה" – היכולת להבין מה מתרחש בראשו של האחר. זהו כלי רב ערך ליחסים חברתיים; אחד הכישורים החברתיים המשמעותיים ביותר.
***
ואם הילד מתבצר בעלבון ובכעס, ולא רוצה לענות על השאלות? ברוב המקרים זה אומר שמיהרנו מדי, ויש צורך בעוד קצת זמן של הקשבה ואמפתיה.
גם אנחנו, כמבוגרים, יכולים להגיע לשלב הפיתרון רק אחרי שאנחנו מרגישים שהקשיבו לנו והכירו בכאב שלנו.
אז אפשר לחבק עוד קצת, ולומר שאנחנו מבינים שהוא כועס או עצוב, וזה הגיוני להרגיש ככה. ולהציע שאם יתחשק לו, מאוחר יותר – נשמח לדבר איתו עוד קצת על מה שקרה ולחשוב ביחד מה אפשר לעשות.
מרגע שהדלת נשארה פתוחה, הילד יודע שיש לו על מי להישען, ובעזרת מי לגדול.