איך לכעוס פחות

מה שלמדתי בטיפול על כעס ועל איך יוצאים ממנו

השבוע היה סביבי כעס.
סביבי ובתוכי. ובחדשות. ובפיד בפייסבוק. ובכל מקום. והרגשתי את עצמי עצובה וכועסת לסירוגין. ופה ושם כועסת על העצב, עצובה בגלל הכעס.
אני לא אוהבת את עצמי כועסת. לא אוהבת את החום הלוהט שמתפרץ בין חללי הראש, את הפנים שמאדימות, את הצלצול שבאוזניים. ובדרך כלל עוד פחות אוהבת את עצמי אחרי שפג הרעש הגדול שבתוכי, ונשארת רק אדמה חרוכה ובקרת נזקים.
וכשאני רואה את הכעס בחוץ, אני מפחדת. כי אני יודעת לאן זה יכול להביא, הכעס הגדול. כמה הרסני הוא בין אם אחד כועס ובין אם שניים, ובין אם הכועסים הם קבוצות וקהילות ועמים.
ואני לא באמת מבינה במדיניות. ובהרתעה. ובניהול קונפליקטים בין לאומיים (למדתי את זה באוניברסיטה, כתבתי על זה עבודות סמינריוניות, ונותרתי מבולבלת). אבל בכעס אני מבינה. אוהו, איך אני מבינה.

בכעס אני מבינה

כי אני מבינה בלחוש כעס. בלהרגיש אותו עולה וגודש ומתפרץ ומתפוצץ.
ואני מבינה בפריקת הכעס. בלצרוח עד שאין לי גרון. ואני מבינה עוד יותר בכיבוש הכעס. באופן שבו הוא חורך בתוכך מחילות, חומצתי וחריף ולוהט. גורם לך לשנוא ולצרוב מבפנים. במחשבות הנקמה שהוא מייצר. באופן שבו הוא דורש ממני ניתוק מיידי מהאחר, ובסוף מעצמי.
ואז בתוך השמיכה האפורה, המחניקה, שהטיל השבוע האחרון, היה לי טיפול תטא טלפוני עם אשה חכמה, שביקשה לדבר על הכעס שלה על קרוב משפחה, שנמשך כבר שנים והיא לא יכולה להרפות.
ואיך שהתחלתי לגשש אל שורשי הכאב, היא הציעה: "אז אולי תורידי לי בתטא את הגדרת הבורא לכעס?"

הספרייה שבסוף היקום

אני אוהבת וחוששת מהגדרות בורא. למי שלא עקב אחרי אלף הפוסטים האחרונים, מדובר ב"הורדה" (download) של קובץ מידע מהספרייה הכי שווה ביקום – ספריית הבריאה. וכן, זה הזוי כמו שזה נשמע, ובכל פעם אני מקבלת ממנה תוצאות מפתיעות; הגדרות מדויקות עד המילימטר שמגיעות בצורת מילים ותמונות. וכבר הורדתי הגדרות בורא לאומץ ולאחריות, לסבל ולאימהות, לטעות ואפילו לשיווק. ובכל פעם אני סקרנית מחדש לדעת מה יסתתר מאחורי המילה, ובכל פעם חוששת שהפעם לא אצליח לראות או לשמוע.

הגדרת הבורא לכעס

ובתוך כל הרעש הזה זו הייתה הצעה הגיונית כל כך, שעליתי לתטא והורדתי את הגדרת הבורא לכעס, בשבילי ובשבילה. והמילים צפו מיידיות ופשוטות וברורות: "כעס הוא אסטרטגיה להתמודדות עם אי הלימה בין הציפיות למציאות".
לא רגש. לא תחושה. אסטרטגיה. נשארתי שותקת לרגע.
"אי הלימה?" היא צחקה. "את זוכרת מה זו אי הלימה?"
וזכרתי. באחת מפגישותינו הקודמות הורדתי לה את הגדרת הבורא לסבל, וזו הייתה התוצאה: "אי הלימה". כשמדובר בסבל פיזי – אי הלימה בין צרכי הגוף לסביבה הפיזית. כשמדובר בסבל רגשי – אי הלימה בין הציפיות למציאות.
ובמילים אחרות: כעס הוא אסטרטגיה להתמודד עם סבל רגשי. נו, ברור. באמת תודה.

אותו דבר אבל להיפך

"אבל אני לא רוצה לכעוס", היא אמרה. "את יכולה אולי לבדוק לי איזה עוד אסטרטגיה יש? כי ככה אני לא רוצה".
ועליתי לתטא ושאלתי, וצפה מולי האסטרטגיה ההפוכה: קבלת הדין. ובמילים אחרות: "זה מי שהוא. ככה הוא. אי אפשר לשנות אותו". ומצאתי את עצמי צוחקת הפעם, כי הבנתי כמה זה להיפך, אבל בדיוק אותו דבר. "את מבינה?" אמרתי לה, "כעס וקבלת הדין נובעים בדיוק מאותו מעיין. שניהם אומרים: אם יש אי הלימה בין שני צדדים, זה אומר שאחד מהם לא בסדר. הכעס אומר שהשני לא בסדר, והוא חייב להשתנות. קבלת הדין אומרת שאת לא בסדר, שאת מצפה ממנו להיות מי שהוא לא, ואת צריכה להשתנות. שניהם בדיוק אותו דבר – מנסים להאשים את אחד הצדדים; להשתיק אותו ובכך לפתור את הקונפליקט".

בלי אי הלימה אין תנועה

ואז שאלנו שתינו, ביחד ולחוד, מה כן. כי אם הכעס וההשלמה הם אסטרטגיות לא מיטיבות, אבל אי ההלימה שריר וקיים, אז מה עושים? איך מתמודדים עם כל הסבל הזה, שבחוץ ובפנים ומציף וקורע?
והתשובה עלתה, והיא הייתה כל-כך מובנת מאליה, כל כך מתנשאת, כל-כך קשה לי לעיכול. כי היא אמרה רק: "תסתכלי על הקונטקסט הרחב".
והזכירה לי מה עוד ראיתי בהגדרת הבורא לסבל: ראיתי רגליים הולכות. והדימוי אמר שבכל צעד יש יציאה משיווי משקל, ושוב חזרה אליו, ושוב אי-הלימה, ושוב הלימה, וחוזר חלילה. צעד אחר צעד אחר צעד. וכך נוצרת תנועה. ובלי המעבר בין אי הלימה להלימה לאי הלימה אין תנועה. רק היתקעות במצב קיים, קפוא, לנצח. כמו נירוונה. כמו מוות.

להגביה מבט

והסבל, כך הבנתי, הוא ההתמקדות בפריים הבודד של היציאה משיווי המשקל; של אי ההלימה. הוא מתרחש כשאני מתמקדת בחיכוך, בקונפליקט, ברגע הספציפי שבו שום דבר לא מתאים, והכל חורק ומכאיב.
ואם אני רוצה להתמודד עם הסבל שלי לא בכעס ולא בקבלת הדין – אני צריכה להגביה את המבט, ולהסתכל על הקונטקסט כולו.
להביט באופן שבו החיכוך המתמיד, המאבק להגיע להלימה ששוב ושוב מתחרבש, ששוב ושוב זורק אותי לקושי ולכאב ולציפיות נכזבות, מוביל אותי צעד אחרי צעד קדימה.
לראות איך בכל פעם אני קצת יותר. קצת יותר מבינה. קצת יותר מרגישה. קצת יותר חווה. קצת יותר אני.
ואם אני מסתכלת אחורה אני יכולה לראות איך כל החריקות הובילו אותי הלאה, מצרימה לצרימה, מאיזון רופף וזמני לאיזון רופף וזמני.
כי ככה זה היה תמיד ויהא תמיד: איזון רופף וזמני. עד היציאה הבאה משיווי המשקל, עד אי ההלימה הבא.
ואף על פי כן – ובעצם, בדיוק בגלל זה – נוע אנוע.

נ.ב. 1. ואם גם לכם יש קושי עם כעס מתמשך על אדם חשוב בחיים שלכם, מוזמנים אלי לטיפול תטא. ביחד נגלה את הקונטקסט. ואפשר יהיה לכעוס פחות.
נ.ב. 2: כי למעגל יש רק צד אחד. מוקדש לילדים האמיצים והנפלאים שלי, שכל אחד מהם יצא בחופש הזה לפגוש את האחרים ממנו.

פורסם בקטגוריה התפתחות אישית, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.