איך מלטפים קיפוד?

(פוסט שנכתב כדי לחגוג חודשיים – וכמעט 6000 חברות – בקבוצת הפייסבוק "אפשר להוציא את הבחורה מהקיבוץ")

"אז איך קרה שפתחת את הקבוצה הזאת?"
כל העולם שאל אותי את השאלה הזאת בחודשיים האחרונים.
אמא שלי ואבא שלי ואח שלי. חברות שלי. עיתונאיות שראיינו אותי. וגם אנשים ששמעו, שקראו, שהופתעו.
אז איך זה קרה, הדבר הזה? איך זה קרה?
בערך עשרים פעמים ביום, כשאני נכנסת לבדוק מה קורה בקבוצה, אני משתנקת מגודל הפלא: ממה שתכננתי מול מה שקרה, ומהאופן הפלאי שבו המציאות תמיד מגיעה בפורמט עוד יותר טוב מזה שדמיינתי.

במשך עשרים ושמונה שנים הייתי קיבוצניקית לשעבר במלוא מובן המילה.
לא נהגתי כמו אשת לוט שבתמונה ישנה של סבא שלי, מהאלבום של בית הערבה.
יצאתי מהקיבוץ בלי להביט אחורה.
במשך 28 שנים עשיתי לא מעט כדי להיגמל מכל מה שקשר אותי לקיבוץ. התחתנתי עם אשקלוני ערס (ערס פואטי, אבל ערס). למדתי לבשל אוכל חריף. גידלתי את הילדים בתוך המיטה שלי עד שהם צעקו הצילו. אפילו ויתרתי על שם המשפחה הקודם שלי, שקישר אותי למי שהייתי, למי שכבר לא רציתי להיות.
נכון, בניתי את ביתי לא רחוק מכברי, הקיבוץ שלי (עד היום, בסוף זה "הקיבוץ שלי"). אבל לא הייתי מעורבת. לא רציתי לזכור. רציתי להקים את עצמי החדשה מלמטה. מהיסודות. לא מתלבשת כמו קיבוצניקית. לא מדברת כמו קיבוצניקית. לא קיבוצניקית. לא.

ואז, לפני שנתיים, התחלתי ללכת לטיפול.
החלטתי – בהתגברות נועזת על דפוסים ישנים – שמגיע גם לי. שאני לא יכולה לטפל ולטפל בלי להיות מטופלת. שאני צריכה להסכים להיות גם בתפקיד השני, המלחיץ כל כך, של זו שמקבלת עזרה ולא זו שנותנת אותה.
ולמרות שלא התכוונתי, שלא חשבתי, שלא תכננתי – מצאתי את עצמי מדברת עוד ועוד על הקיבוץ. על הלינה המשותפת. על הילדות המורכבת והנעורים המרדניים שלי.
והתחלתי לכתוב.
סיפור שלא ידעתי עליו כלום, זולת העובדה שלגיבורה שלו קוראים נוגה והיא קיבוצניקית לשעבר שבאה לעשות קלוז'ר רגשי עם הקיבוץ.
ובמשך שנתיים כתבתי וכתבתי כאחוזת דיבוק. על קורס מד"צים ועל חברת הנעורים, על המתנדבים ועל השנת שירות, על להיות קיבוצניקית בצבא ולהיות זו שעזבה את המשק. על קשר עם הורים שקיים ולא קיים. על טראומות נעורים ופגיעות מיניות ואהבות ראשונות. הכל יצא מתוכי כמו נחשול שלא יכולתי, לא רציתי, לעמוד בפניו.

כשסיימתי את הרומן ושלחתי אותו להוצאות ספרים לפני כמה חודשים, הרגשתי שאני חייבת עוד.
רציתי לדבר עם מישהו – או מישהי – על כל הדברים האלה שעלו מתוכי. לא יכולתי להישאר איתם לבד בתוך השקט הפתאומי.
רציתי לדבר עם אנשים (כלומר, נשים) שמבינות אותי. שאני יכולה לשאול אותן איך זה מרגיש. איך זה נזכר. איך זה נטמע. איך זה נצרב בעור, בחיתוך הדיבור ובנפש.
אז פתחתי קבוצה בפייסבוק. וקראתי לה "אפשר להוציא את הבחורה מהקיבוץ". והזמנתי אליה חברות פייסבוק שלי, חכמות ומקסימות, שידעתי שהן קיבוצניקיות לשעבר.
קיוויתי שיהיו בה בסוף איזה 150-200 חברות.
כל השאר היסטוריה.
והמון דמעות בעיניים, בכל פעם שאני קולטת שאני לא לבד,
לא לבד,
לא לבד.

כבר חודשיים שאני בסוג של הלם קבוע. קוראת ובוכה וצוחקת וקוראת שוב חלק מהפוסטים כדי להיות בטוחה שלא אני כתבתי את זה בלי ששמתי לב.
נפעמת ונרגשת מלהיות חלק מהדבר הזה – אני באמת לא מוצאת מילים מתאימות – שהוא גדול מכל אחת מאיתנו.
יש כאן התעוררות.
יש כאן אומץ.
יש כאן שבט.
יש כאן זיכרון קולקטיבי מפרק יוצא דופן בתולדות התרבות האנושית כולה. מילים שחייבות להיאמר. זכרונות שחייבים להיזכר.
יש כאן נשים (נגיד, אני) שמגלות לראשונה שיש עוד כמוהן. ממש אותו דבר. ומשום מה הדמיון בתחושות הפעם לא מוחק את הזהות האישית, אלא מעשיר אותה. כאילו אנחנו קליידוסקופ של חרוזים ייחודיים, שיוצר יחד תמונה משתנה ויפהפיה.

לרומן שכתבתי בשנתיים האלו קראתי "איך ללטף קיפוד".
כי איך להיות קיפוד כל קיבוצניקית יודעת.
אבל איך ללטף קיפוד?
בחיי שזה מה שאנחנו עושות פה, זו לזו.
תודה.

(נ.ב. הרומן עוד לא יצא לאור. אין לי מושג מתי הוא כן – בטח בטיימינג המדוייק לו – אבל בשבילי הוא כבר עשה את העבודה: הוא הביא לי את השבט הזה).

וזה השיר שמבחינתי מסמל את המורשת הקיבוצית, במהות הכי בסיסית שלה. הוא מוקדש לצוות המנהלות המדהים של הקבוצה – דלית רביב, חן גל דלעי, נעמה כספי ושירה כהן פלד. אלופות אחת אחת)