איך נפלתי בסם

פוסט ובו יסופר: על התמכרות כפייתית, על אדנרליסטים אנונימיים ועל נומרולוגיה קבלית

היום אספר לכם סיפור מהחיים. מה שנקרא בעיתונות "סיפור אנושי מרגש". סיפור מהחיים שלי, למרבה הצער. הסיפור עלי ועל הסם.
בטח לא ידעתם. אם הייתם מסתכלים עלי מהצד – הייתם אומרים: "זאת בחורה נורמטיבית: גדלה בקיבוץ, למדה באוניברסיטה, עובדת בעבודה מסודרת, אפילו חיה במצפה בגליל, ילדים, משפחה, כל הסטנדרט הבורגני קומפלט".
אבל האמת היא שאני מכורה כבר שנים. לא יכולה בלי הסם. מה אני לא עושה כדי להשיג אותו: מסתובבת בבקרים, לפני שהעולם מתעורר, בכבישים חשוכים (תראו, לא פשוט להשיג את הסם שלי איפה שאני גרה). נוסעת לצד השני של הארץ. עושה דברים שאני מתביישת לספר לעצמי שעשיתי. אבל ככה זה מכורים. מה הם לא יעשו בשביל עוד מנה מהסם. אז עכשיו, רגע לפני שאני מתחילה תכנית גמילה, קבלו וידוי בנוסח איי.איי: שלום, קוראים לי מור, ואני מכורה לאדרנלין.

המרדף אחרי הסם

כן, האדרנלין הוא סם החיים שלי. וכן, אני עושה הכל כדי להשיג אותו, עניין לא פשוט כשאת מנהלת חיים בורגניים שלווים במצפה בגליל. למשל, סידרתי לעצמי סדר יום מטורף, שספור ברבעי שעות, כשכל איחור קט יוצר אצלי לחץ (אהה, אדרנלין!). אני עושה ספורט וטוחנת קילומטראז' בהליכה כל בוקר, עד שיוצאים לי ורידים ברגליים (בדרך הזו אני בכלל משיגה קוקטייל סמים מעולה במיוחד). אני מתחילה עוד ועוד פרויקטים חדשים, גם כשברור שאין לי זמן, כי ההתלהבות מההתחלות יוצרת אצלי במוח שפע מהסם האהוב עלי. אני מחפשת חידושים וריגושים בכל פינה, ואז נלחצת מהם עד כלות (מנה כפולה מהסם, אם לא איכפת לכם). אני מתרתחת על אנשים, ומרגישה איך הכעס מתסיס לי מנה חדשה של אדרנלין בכל הגוף. והכי כייף, הדרך המיוחדת שלי, שעוד אף אחד לא עלה עליה: אני מרצה על נומרולוגיה לאנשים שחושבים שנומרולוגיה זה עסק אידיוטי לחלוטין. אחחח… מנה מזה, ואני עפה יום שלם.

האם גם אתם מכורים? שאלון למשתמש

מכיוון שאני מכירה סביבי לא מעט מכורים כמוני, אספר לכם על המאפיינים של ההתמכרות. ככה אולי תגלו שגם אתם כמוני, ותפסיקו להסתכל עלי במבט המאשים הזה שלכם (קלטתי אותו. איך? יש לי עיניים ברשת). המאפיין הראשון הוא כמובן הכחשה: "מי, אני? מה פתאום. זה לא אני שמחפש אדרנלין, זה האדרנלין שמחפש אותי". וכאן מתחילה שורה שלמה של סיפורים: העבודה לוחצת, יש המון עניינים בבית, אלה החיים המודרניים, ככה זה, בלה בלה בלה.
אגב, המכחישים בדרך כלל מודיעים מייד שהם יכולים להפסיק עם הסם כל רגע: רק החיים יאפשרו להם שנייה הפסקה, וכבר הם מורידים הילוך, יוצאים לחופשה, עוברים לצפון, או לחצי משרה, או לחבל בורדו בצרפת. כן, בהחלט.
לאלה אני אומרת, מנקודת מבטו של מתמכר וותיק: תסתכלו על אורח החיים שלכם. על העבודה שלכם. על התחביבים שלכם. הם מייצרים לכם אדרנלין בלי הפסקה? אחלה. ומי אתם חושבים צורך את האדרנלין הזה? סבתא שלכם? (אתה שם בסוף, זה שלסבתא שלו יש גלגלים: כן, אצלך זו היא שצורכת. כל השאר: אצלכם זו לא היא).
שמתם את סבתא בצד? יופי. קבלו את המאפיין השני של התמכרות לאדרנלין: נטייה להעלות סיכונים. נסעתם על 100 קמ"ש בכביש של 80 ולא תפסו אתכם? מעולה. עכשיו תעברו לנסוע על 110. או 120. או 140. מה'כפת לכם, הכביש הרי פתוח, והמנה האחרונה של האדרנלין נגמרה לפני שעתיים. כעסת על בעלך והוא התאפק ולא ענה לך? מעולה. עכשיו תגעי לו בסודות הכואבים באמת; ונראה מה יקרה. יש סיכוי טוב למנה גדושה של השקוף-השקוף הזה, שגורם לך לראות אדום-אדום בעיניים. הלכת לדוג אחרי העבודה ואשתך לא אמרה לך כלום? טוב, תנסה ערב אחרי זה לחתוך למשחק פוקר עם החבר'ה (סליחה, זה היה רגע של התכתבות אישית, תוך-משפחתית. תשכחו מה שאמרתי, אני אגיד לו את זה באופן אישי בערב). דחיתם הגשת פרויקט לשבוע אחרי הזמן, והלחץ לא מספיק לכם? נסו בפעם הבאה להגיש אותו חודש אחרי הזמן. ועוד לא אמרתי מילה על לפלרטט עם הבחור הכי רע בסביבה או להתאהב באשה הממש לא נכונה (אתה שם עם הסבתא, דיברתי אליך באופן אישי).
אם אתם לא מהמכחישים, שימו לב בבקשה למאפיין הבא של ההתמכרות: התחושה שבלי אדרנלין אתם קצת מתים. שבלי איזו התרגשות מינימאלית החיים נראים אפורים. מעייפים. מדכאים. שבלי משהו שיכניס אתכם לאטרף אין לכם באמת לשם מה לקום בבוקר, לעוד יום משעמם. מזדהים? ברוכים הבאים למועדון. האדולן בפינה משמאל.

למה אנחנו מתמכרים?

למה בעצם אנחנו מתמכרים לאדרנלין? מאותה סיבה שאנחנו מתמכרים לסמים אחרים: כי רגע אחרי המנה אנחנו מרגישים נורא טוב. גם אם האדרנלין נובע מסיבות לא נעימות (לחץ, פחד, סיכון) באותו רגע הוא מרגיש נפלא: המוח שלנו מחודד. הדם זורם בכל הגוף. הצבעים נראים מבהיקים יותר. הטעמים ברורים יותר. הלב דופק, התיאבון נעלם מרוב דריכות. אנחנו חיים, כל כך חיים. העולם רק מחכה לנו שנטרוף אותו.
(הערת אגב ארוכה במיוחד: רק לאחרונה למדתי שבתוך קבוצת המכורים לאדרנלין יש קבוצה מיוחדת: לקויי הקשב והריכוז. אצלם (כלומר, אצלנו) המוח נוטה "להירדם". לכן, הם זקוקים לעוררות חיצונית שתעיר את המוח. במקרה הטוב, המוח יתעורר כי משהו יעניין אותו. במקרה הרע, כי משהו ילחיץ אותו. לכן לא פעם הפרעת קשב וריכוז מלווה בחיים על הקצה – מבחינת לוחות זמנים ונטילת סיכונים).
הבעיה עם האדרנלין היא כמו הבעיה עם התמכרויות אחרות: הרגע שלפני – והרגע שאחרי. הרגע שלפני – כלומר, העובדה שאנחנו נאלצים לעשות מאמצים יותר ויותר גדולים כדי להשיג את ה"היי". המנה הנדרשת תמיד גדלה, ותמיד צריך עוד משהו כדי לרגש אותנו.
הרגע שאחרי – בגלל המחיר שאנחנו משלמים על הסיכונים שאנחנו לוקחים כדי להכניס את עצמנו ל"היי": בין אם מדובר בדחיינות, ביצירת עומס ולחץ או בהליכה על הגבול האפור בין הסביר למסוכן מדי, אנחנו עלולים לחשב את הסיכויים לא נכון ולחטוף (יפטרו אותנו, יתפסו אותנו, לא נצליח לעמוד בלחץ).
אבל גם אם נמשיך כל חיינו לחמוק ברגע האחרון, הגוף והנפש שלנו משלמים מחיר על ההתמכרות. אחרי כל "היי", מגיע "דאון". וככל שאנחנו מטפסים גבוה יותר, כך הנפילה כואבת. הזגזוג בין ההרים לעמקים גובה מאיתנו מאמץ הסתגלות. הגוף והנפש מותשים מהמתח הבלתי פוסק.

ברוכים הבאים לאדרנליניסטים אנונימיים

אז מה עושים? איך נגמלים? בתור התחלה, צריך לרצות להיגמל, וזה לא ברור מאליו. למכור לאדרנלין החיים בלעדיו נראים… איך לומר? לא באמת שווים. כן, הוא משתוקק לשלווה, למקום בטוח לנוח בו, אבל כשהוא מגיע, המקום נראה לו חסר טעם, במובן הכי פשוט של המילה. כאילו הוציאו את המלח והפלפל, והשאירו עיסה אפרפרה במקום סעודת המלכים שהייתה שם קודם.
אנחנו יכולים כמובן להזכיר לעצמנו שבסוף הסעודה ההיא הרגשנו רע. שהעונג עמד לנו בגרון מרוב תבלינים. אבל אמירות שליליות רק מלחיצות (כלומר, מייצרות אדרנלין ומשמרות את ההתמכרות שלנו). אני חושבת שהדרך הנכונה היא הפוכה: לזכור את מה שהיה נפלא וקסום ב"היי", אבל לזכור גם שה"היי" הוא לא תנאי לקיומנו. שהחיים, ועל אחת כמה וכמה הערך שלהם, לא תלויים בתחושה של הלב הדופק. שאנחנו קיימים ואפילו יכולים להיות מאושרים גם בגוונים העדינים יותר, בטעמים המודגשים פחות. להרגיל את העין לשים לב לאקוורלים ולא רק לצבעי השמן. להרגיל את הגוף להגיב אל המבט ולא רק אל המגע. להרשות לעצמנו לגייס את האדרנלין כשאנחנו בוחרים – אבל לא כי אנחנו חייבים.
(בחיי, אני חייבת לזכור את כל זה לפני הפגישה הבאה של איי.איי.)

והנה שיר שמתאר מצוין את ההתמכרות שלי (דודו טסה, רק תגיד ואני טסה אליך) :

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

לא כולנו זהים – והדבר ברור מכל כשבודקים את המספרים דרך נומרולוגיה קבלית. מספרי 5 מתפוצצים מאדרנלין באמצעות התנסויות חושיות, שינויים תכופים, יציאה למרחב הלא ידוע. מספרי 8 נכנסים ל"היי" כשהם בעשייה וכשהם כובשים יעדים מבוצרים: תחושת ההישג ממכרת בעבורם. מספרי 1 מכורים להתחלות חדשות. מספרי 3 נכנסים לטריפ מהתאהבויות, מיצירה, מעמידה על במה. מספרי 9 יכולים להתמכר בקלות לעמידה מול קהל, וגם להליכה על הקצה ולסיכונים. לעומתם, מספרי 2 מכורים לדרמות רגשיות, ומספרי 7 – לסרטים שהם מריצים בתוך הראש שלהם (לרוב, אגב, מדובר בטרגדיות איומות).
מספרי 4 ומספרי 6 יודעים לחיות טוב מכולם ללא ההתמכרות לאדרנלין (גם 7 לא רעים בכך). ל-4 יתחילו דפיקות לב, מהנות יותר או פחות, תלוי באישיותו, כאשר הוא ישבור שגרה ו/או יעבור על החוק, ואילו ה-6 יילחץ מכעס ומריבות בסביבתו, וינסה להימנע מהם.
איך יודעים מי אתם? בודקים את מספר יום הלידה ומספר הגורל (החישובים נמצאים כאן). גם מספר השם הפרטי שמחושב בגימטריה יועיל פה.

פורסם בקטגוריה התפתחות אישית, נומרולוגיה קבלית, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.