איך קוראים לדג הזה שלך?

(אה, סרטן. זהו, ככה קוראים לו)

לפני שנתיים בזמן הזה באוקטובר הייתי כמה ימים אחרי הניתוח השני.
רגע לפני ההקרנות.
התלוצצתי עם רופאיי, כמו שאומרים.
עברו קצת פחות משנתיים מאז שנכנסתי לסאגת הסרטן.
אני מקווה שהיא מאחורי לתמיד.
והעובדה שאני כאן כדי לספר לחבר'ה, היא תוצאה ישירה של גילוי מוקדם.
***

לפני כמה שנים תפסתי שאני הולכת לכירורגית שד כל שנה… אה, כלומר, כל שלוש-ארבע שנים, כשרגשי האשם גוברים עלי.
ואז החלטתי שאני מצמידה בראש את הבדיקה השנתית ליום ההולדת של צעיר הבנים. בכל יומולדת שלו, ככה החלטתי, אני מתקשרת וקובעת תור לד"ר אילה אייל, הרופאה הכי קולית במערב.
וככה הגעתי לפני שנתיים וקצת להיבדק, וד"ר אייל מיששה ובדקה ואמרה: "אין כלום, אבל בואי תעשי אולטרסאונד וממוגרפיה. עברו שנתיים מהפעם הקודמת".
אז הלכתי לעשות אולטרסאונד, והטכנאית בדקה ובדקה ואמרה: "תשמעי, יש כאן משהו. תבדקי עם הרופא שלך שהוא מקבל את הפיענוח".
אני ידועה בשיטות ההתמודדות העמוקות והרוחניות שלי עם בשורות מלחיצות. ואכן, מייד הלכתי וקניתי לי שני זוגות משקפיים וזוג סנדלים. שיהיה.
התוצאה הגיעה אחרי שבועיים. "ממצא בחשד נמוך". שלחו אותי לביופסיה, ומייד אחריה נסעתי לקפריסין לחופשה משפחתית. היה לי ברור שזה כלום; שכחתי מזה לגמרי. (אני ידועה גם ביכולת ראיית הנולד שלי: בהפגנה ההיא, בכיכר מלכי ישראל, נסעתי הביתה איך שרבין התחיל לנאום. אמרתי לעצמי שהפגנתי נוכחות, וממילא כל העצרות האלו אותו דבר).
***
יומיים אחרי שחזרתי, ד"ר אייל התקשרה: "נראה שאנחנו הולכות לבלות די הרבה ביחד בתקופה הקרובה".
"לא נכון". התחלתי לצחוק, מכל התגובות בעולם. "זה לא יומרני קצת, בציצי בגודל שלי?"
"לצערי הגודל כאן לא קובע".

כמה זמן זה אמור לקחת?

"יש לך סרטן שד בדרגה 2."
"תכיני שני קלסרים. מעכשיו את מתייקת כל דבר בשני עותקים. כל בדיקה. קלסר אחד נשאר בבית, עם השני את הולכת לרופאים…" "מיפוי עצם, סי.טי… MRI… לקבוע ולבקש התחייבות…"
האמת היא שאחרי "יש לך סרטן שד בדרגה 2" אני כבר לא קולטת כלום. המילים מתערבלות לי בראש.
"כמה זמן זה אמור לקחת?"
זה הדבר הכי דחוף שעולה לי בראש לשאול. תני לי מסגרת זמן, אני מבקשת מהרופאה, כדי שאבין איך אני מתארגנת מחדש.
"את לא בכיוון", היא עונה לי בחיוך ובחוכמה. "עכשיו לא מתעסקים עם זמנים. הסרטן הוא רמזור אדום, שאומר לך עכשיו לעצור הכל".
חודש מאוחר יותר – כשכבר אתאשפז רק כדי לגלות באמצע הלילה שראו עוד משהו ב-MRI, וצריך לדחות את הניתוח עד לבירור נוסף – ע' חברתי החכמה תזכיר לי משהו חשוב: "זמן בית חולים" זה כמו "זמן הודו". קפל בזמן הרגיל, הזורם. זמן ללא זמן, ובטח ללא תכנונים. זמן שבו מי שמנהל אותך הן הפניות והתחייבויות, מתי יש זמן לקבל אותך ומתי לא. זמן שבו הכי טוב לצוף, בלי עוגנים. לזרום בזרם העמימות.

תורת העמימות

הו, העמימות. אם יש שיעור שלמדתי לעומק בתקופה ההיא היא להתמודד עם עמימות. כל שלב מעלה שאלות חדשות, בירורים חדשים, החלטות חדשות. והמידע אף פעם לא מספיק. הרופאים לא מחליטים בשבילך. את לבד שם, עם כל הרעש הגדול הזה.
כריתה מלאה או חלקית? ד"ר דרובוט, העדין שבמנתחים ולבטח המתוק ביניהם, מציע להסתפק בהוצאה של הגידול. אני אוהבת רופאים שמציעים להסתפק. פחות אוהבת רופאים עם שאיפות חיתוך טריטוריאליות.
כשאני מתעוררת מהניתוח, זה הדבר הראשון שאני בודקת: אם יש לי נקז מתחת לזרוע. אם כן, סימן שהוציאו בלוטות לימפה נגועות.
אין לי נקז.
אני אמנם מקיאה במשך 24 שעות, פלוס מינוס, אבל הי, אין לי נקז. הבלוטות לא נגועות. הגידול שלי מקומי. מתה על מקומיים.
שלושה שבועות אח"כ אני מקבלת טלפון: התגלו תאים סרטניים בשוליים של הגידול. צריך ניתוח נוסף, "הרחבת שוליים". שוב נפילת מורל. האחות בחדר הניתוח בבית חולים נהריה מחממת לי את הסדין, והמחווה האנושית האימהית הזו מעלה לי דמעות בעיניים. ד"ר דרובוט נכנס שוב מאותו מקום, כדי שחס וחלילה לא תהיה לי צלקת נוספת. כשאני רואה את התוצאה, אני מחליטה שד"ר דרובוט אליל. שני ניתוחים ואני עדיין יכולה ללכת עם הביקיני שלי.
האונקוטייפ חוזר מארה"ב ומעלה את שאלת הכימו. התוצאה נופלת בטווח הבינוני – מה שמעציב אותי מאד (הייתי בטוחה שהתוצאה תהיה בטווח הנמוך) וגורם לדייג לנשום לרווחה (הוא היה משוכנע שהתוצאה תהיה בטווח הגבוה). ד"ר גולדברג, האונקולוגית הסמכותית והעניינית שלי, לא יודעת להגיד לי מה כדאי: "אני נוטה להגיד לך כן לעשות. אבל אולי מחר הייתי אומרת לא…" היא מציעה להתייעץ. הו, אני אוהבת רופאים שמוכנים להתייעץ. (סרטן שד הוא זמן מעולה לגלות שיש לך טעם ברופאים. טעם אנין, אפילו).
כשאני מתחילה לחפש חוות דעת נוספת, אני קולטת שאני רוצה שיגידו לי לעשות כימו, ליתר ביטחון. אבל הרופאה הבכירה שאני מגיעה אליה אומרת לי דווקא: "אני יכולה לומר לך די בביטחון לא לעשות". די בביטחון, מתברר, מספיק לי. לא עושה.
הלאה: על ההקרנות אני לא מתווכחת. אבל כשאני מבינה שהולכים איתו על המכסימום, אני נלחצת. 33 הקרנות. יום-יום לנסוע לרמב"ם. אני נלחצת מהכוויה שעלולה להתפתח, ועוד יותר מזה שבמשך חודש וחצי לא תהיה לי שנת צהריים (אני אדם עמוק, כבר אמרתי?)
הכווייה שמתפתחת אצלי לא נוראה. אני רואה גרועות מאלה במכון ההקרנות בחיפה, שם אני מוצאת את עצמי די מהר בתפקיד המגבשת. אני עושה לי חברות חדשות, מקפידה להשאיר אחריי חיוכים. מתרגלת טונג לן כשאני רואה נשים במצב רע ממני. ככה, אני אומרת לעצמי, תהיה משמעות לשהות שלי פה. חברות שלי מצטרפות ואנחנו בונות "ימי כייף" סביב ההקרנה. בבוקר אני עובדת. בצהריים נוסעת לחיפה. אחר הצהריים אני חוזרת ונשכבת על הספה עד הבוקר, סמרטוט מוחלט. הבית מתנהל בלעדיי ביעילות מרשימה. אני חורשת על האנטומיה של גריי, ומרשה לעצמי לנוח. גם זו התחלה חדשה בשבילי.

משמעות חדשה

שמונה חודשים. בסוף זה לקח שמונה חודשים. מהטלפון של ד"ר אייל ועד ההקרנה האחרונה (הבאתי לצוות המקרינים לימונים מהעץ שלי, וחסכתי מהם וממני את הקלישאה).
שמונה חודשים שבהם הרגשתי כאילו הכניסו אותי למכונת כביסה: ערבלו, סחטו, ערבלו עוד קצת, אבל יצאתי בסוף נקייה. Cancer Free.
בדיעבד, הסרטן הזה הביא לי הרבה מתנות: הבנות חדשות. הסתגלות חדשה במשפחה. צורת תקשורת חדשה בזוגיות. אהבה בכמויות מטורפות, התגייסות בכמויות עוד יותר מטורפות. אם הייתי מתחילה למנות פה את כל מי שעמד לצידי באמת לא הייתי מסיימת (חשבתי לעשות בסוף ההקרנות מסיבת סיום לכל מי שהיה שותף בתהליך. כשהבנתי שמספר המוזמנים עולה על 100, ויתרתי). חשבתי לעצמי שבפרפראזה על הילרי קלינטון, צריך כפר שלם כדי לעזור למחלים אחד. הכפר שלי מנה את הדייג, המשפחה הקרובה, החברות האלופות שלי, החברים של הדייג, מצפה הילה על אנשיו המופלאים, אנשי "לאשה" שנתנו לי את כל הספייס להחלים, צוות "מאוחדת" במעלות וצוות בית חולים נהרייה שהיה קשוב, מקצועי ואיכפתי.
גיליתי שהכלים הרוחניים שאספתי לי בדרך הוכיחו את עצמם בזמן אמת: החל מהיכולת לעשות מדיטציה בזמן מיפוי עצם, וכלה ביכולת לחכות בסבלנות לתוצאות שלו; החל ביכולת לתרגל בודהיזם במכון ההקרנות, דרך היכולת להכיל כמות תשומת לב ואהבה בכמויות, וכלה ביכולת לקבל עזרה, להיות הנזקקת (אם בא לכם לדעת עוד על ההבנות שאספתי אז, מוזמנים לקרוא כאןכאן, כאן וכאן).
אבל כל זה לא היה קורה אם הייתי מגלה את הגידול מאוחר יותר.
***
לא כל כך רציתי לכתוב את הפוסט הזה. שנתיים כתבתי על מה שעברתי, בלי לומר פעם אחת "סרטן השד" (אחד הדברים שקורים לך כשיש לך סרטן השד, זה שכל מי שמדבר איתך פתאום קופצות לו העיניים לציצי שלך. זה בלתי נשלט כנראה. לא התחשק לי מבטים כאלה בתחום הוירטואלי).

אבל בשבוע שעבר פגשתי חברה שעברה אותו דבר, רק עם גילוי מאוחר. על כל המשמעויות שלו. והיא אמרה לי – "יאללה, תכתבי. אותך מכירים". ואז הבנתי שיש לי פה תפקיד: שאם אני רוצה שתהיה משמעות למה שעברתי, הרי היא זו.
המשמעות היא קריאה: לכי להיבדק. תני לעצמך את הבונוס שבגילוי מוקדם.
הבדיקה השגרתית שלי הפכה את כל הדבר הזה למשהו שניתן ללמוד ממנו – במקום שאקח את ההבנות שלי איתי לקבר.
בזכותה תפסנו את הגידול כשהוא עוד היה מקומי. מתה על מקומיים, כבר אמרתי?
בזכותה המסע שלי היה מפרך, אבל לא אבוד מראש.
תרימי טלפון ותקבעי לך תור.
עכשיו.

נ.ב. 1. ואם את חוששת, או פוחדת שלא תדעי להתמודד עם התוצאות, תרימי טלפון. אני פה. אשמח לעזור.

נ.ב. 2. It's a new day. It's a new dawn. It's a new life for me (השיר מוקדש לד"ר א' שלג, שכבר המון זמן בא לי להודות לה באופן מוסיקלי)

פורסם בקטגוריה בודהיזם, בריאות, התפתחות אישית, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.