אל תדחפי כל כך חזק

זה מה שאני לומדת להגיד לעצמי בתקופה האחרונה

כשהייתי נערה בקיבוץ עבדתי לא מעט בחקלאות. זמן הקטיף (אבוקדו, אשכוליות, תפוזים, בננות, אגסים, יו ניים איט – הייתי שם עם ידיים שרוטות) היה הזמן שבו כל חברי הקיבוץ ירדו למטעים. ויותר משאני זוכרת את השעה המוקדמת, את הריח מצינור המפלט של הטרקטור שמשך את העגלה למטע, את השק המלא – אני זוכרת את התחושה הנפלאה של לקטוף פרי בשל: הושטת היד. הסיבוב הקל. הפרי שניתק בקלות מהענף, מתמסר.
***
ולמה נזכרתי בזה הבוקר? כי לפני שנתיים פניתי לאחד מבתי הספר בסביבה והצעתי הרצאה להורים ולמורים לפתיחת הלימודים. בחינם. לא חזרו אלי. כבשתי את הדמעות והעלבון (כזו אני, דרמטית), משכתי באף, והמשכתי הלאה. השנה פנו אלי מאותו בית ספר וביקשו הרצאה. בתשלום. מה שגרם לי לגחך לעצמי – לא עליהם. עלי. על כך שאני לא מפנימה את הכלל הכי בסיסי בטבע: את הפירות צריך לקטוף כשהם בשלים.

אין לי סבלנות

ואני, יש לי נטייה להתעלם מהעונה. אני טורבו-אינג'קשן. אני פושרית. מזיזה עניינים. דוחפת חזק. רוצה ועושה. שפע מילים יפות כדי להגיד את האמת: אין לי סבלנות. כשעולה לי רעיון, אני מייד רוצה ליישם אותו. גם אם זה עוד לא הזמן. גם אם אין לי זמן. גם אם לא בשלו התנאים.
אבל כשאני לא מוכנה לחכות, כך אני מבינה, אני צריכה לעבוד קשה כפליים. לדחוף ולמשוך במקום פשוט להושיט ידיים ולקטוף. בלי לחץ. כי זה פשוט כשזה מתאים.

המאמץ הנכון

מה שמחזיר אותי שוב אל סוגיית המאמץ הנכון. בסקאלה שבין 1 (לשבת ולא לעשות כלום) לבין 10 (לדחוף, אפילו כשנתקלים בהתנגדות), כמה נכון להתאמץ? כמה נכון ללחוץ?
ואם אני מתבוננת על השנים האחרונות ומנסה ללמוד מהן, אני מבינה: הכלל הנכון בשבילי כדי למצוא את המאמץ הנכון הוא לעשות מבפנים – ולבדוק מה קורה בחוץ.
לעשות, כי צריך להזיז את האנרגיה קדימה. לתת קריאת כיוון לעצמי ולעולם מבחוץ: אני פה. יש לי מה להציע. זה מה שיש לי לתת.

לגעת בפרי

אבל אז, לא להמשיך לשעוט קדימה כהרגלי, אלא לגעת בפרי, או במילים אחרות – לשים לב למה שקורה בחוץ: האם יש התנגדות? האם זה הולך בקושי? אם כן, לעזוב. למרות שזה מתסכל. רק להזכיר לעצמי שזה לא אומר שלא: זה רק אומר שלא עכשיו.
ומצד שני, אם זה הולך בקלות, לא לחפש איפה הקאץ'. להבין בפשטות – זה אומר שהפרי בשל. ואל תיבהלי לי עכשיו ותיסוגי אחורה, כן? כשהפרי בשל קוטפים אותו. לא מחכים ושואלים אם זה נכון, אם זה הזמן, אם את מסוגלת. אם לא היית מסוגלת, ההזדמנות לא הייתה מגיעה.

המתכון לקוטפת

וזה המתכון שלי לסלט פירות קיצי ומרענן (סתאאאםםם, נראה לכם?). אבל כן, זה המתכון שלי לקטיף של פירות החיים: להציע. בלי פחד. בלב פתוח ועיניים נוצצות מהתלהבות.
לראות מה התגובה. לא לדחוף. לא ללחוץ. רק להציע. אם זה הולך בקלות, זה כנראה הכיוון. לא לפחד מזה שזה קל. מה שקל לנו הוא מה שמתאים לנו בול.
אבל אם זה הולך בקושי, צריך להתכוונן מחדש. זה לא בדיוק זה, או שזה סתם לא הזמן. לא לנג'ס. רק לגייס סבלנות. הרגע הנכון לקטיף יגיע, ואם לא – הפרי הזה שייך כנראה למישהו אחר.
ואני כבר יודעת שהעולם מלא פירות. אם לא זה, אז אחר.
אז בלי לדחוף. ובלי למשוך.

רק להושיט את היד. ואם זה בשל – לקטוף.
נ.ב. 1: ואם אתם תוהים בעצמכם על המאמץ הנכון בתחום כלשהו בחיים שלכם (זוגיות, עבודה, יחסים עם ילד), ולא יודעים להחליט אם נכון להשקיע רק עוד קצת, או לעזוב ולהרפות – מוזמנים לטיפול תטא הילינג. ביחד נברר אם הבעיה היא בעיתוי או במהות; אם שווה להשקיע או לא.

נ.ב. 2. הקוראת ח' נותנת משמעות חדשה לביטוי "אשה בשלה"

פורסם בקטגוריה בודהיזם, בחירת מקצוע, התפתחות אישית, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.