אני והחבר'ה

או: כלל הזהב שמסדר לנו את ההבדל בין התחשבות והקרבה (סוג של פוסט המשך)

פעם פעם, הייתי ילדה טובה.
או לפחות ניסיתי להיות כזו.
חונכתי לקחת את כולם בחשבון. לימדו אותי לתת חשיבות לצרכי הקבוצה, לשים את הצרכים שלי בצד.
ככה חונכתי, וזה היה לא קל: מטבעי הייתי ילדה מלאה רצונות וצרכים, ילדה שחייבת להיות נוכחת, בולטת, דורשת התייחסות, תשומת לב, טיפול.
וגדלתי במקום הכי לא מתאים לילדה כזו, או אולי המתאים ביותר: מקום שבו הכלל היה מעל היחיד, וצרכי הקבוצה היו מעל צרכי הפרט, ומי שדרש לעצמו תשומת לב מיוחדת היה ראוי לגינוי.
ולמדתי: למדתי להשתיק את הצרכים והרצונות שלי, או לפחות לעשות מניפולציות מנומסות במקום להגיד אותם בקול רם וברור; במקום לבקש. למדתי להיות "ילדה טובה": זו שלוקחת בחשבון את כולם. ילדה – ואחר כך אישה – שברור לה שצרכי כולם קודמים לצרכים שלה (לא בגלל שהיא לא חשובה, אלא בגלל של"כולם" יש יותר חשיבות, כי הם רבים והיא אחת).
***
וחייתי כך, בתפקוד על ובמרירות כבושה, עד שהגיע משבר גיל 39 וחצי וגרם לי לשאול מה שכולן שואלות בגיל הזה: "הי, איפה אני? מה איתי?". ובעטתי. וכעסתי. ומרדתי וכעסתי על עצמי שמרדתי. ובסך הכל עברו עוד תשע שנים (מחזור נומרולוגי שלם…), לימודים ועוד לימודים, משבר בריאותי והחלמה, הסתבכות אינסופית בניסיון לאזן בין הצרכים שלי לבין הצרכים של הסובבים אותי – עד שהגעתי לרגע הזה, שבו הבנתי את כלל הזהב:
בכל סיטואציה, לבדוק שני דברים: שלקחתי את עצמי בחשבון, ושלקחתי את האחר בחשבון.
כן, ככה, פשוט כמו שזה נשמע.

לקחת את האחר בחשבון

להתחיל מלקחת את האחר בחשבון, כי זו מי שאני רוצה להיות: אני רוצה להיות אדם שרואה אחרים. אדם שער לצרכים שלהם. שלא חושב שהצרכים שלהם פחות בוערים בגלל שהם לא שלי.
כי אני יודעת: הם חשובים בדיוק כמו שלי. אם הייתי בצד שלהם, הצרכים האלה היו נראים לי דוחקים להפליא.
לנסות להיכנס לעיניים שלהם, למקום שממנו הם רואים את העולם, ולשאול: מה הוא או היא צריכים ממני?
ואני יודעת שהחשיבה הזו היא לא רק נכונה מוסרית (כי באמת אין לי עדיפות על אף אחד אחר: כולנו חווים כאב וסבל, כולנו רוצים להיות מאושרים), אלא גם נכונה פסיכולוגית: כשאני מצליחה להסיט את הפוקוס שלי לצרות של מי שעומד מולי, הצרות שלי מאבדות חשיבות. בבת אחת, נהיות לי פרופורציות.

להיות אגואיסט חכם

והיא אפילו נכונה מעשית, לקיחת האחר בחשבון, גם אם בטווח הרחוק: כי כשהאנשים שסביבי מסופקים ומאושרים, קל להם להיות חברים טובים, הורים טובים, בני זוג טובים. כשהם יודעים שרואים אותם, קל להם יותר לראות אחרים – למשל, אותי.
ומפני שאני יודעת שמתחת לפני השטח כולנו מחוברים, כולנו קרובים זה לזה, כולנו משפיעים זה על זה – אני רוצה לאמץ את האמרה של הדלאי למה, שהציע לכולנו להיות אגואיסטים חכמים – לדאוג לאחר, כי האחר מחובר אלינו. הוא שותה מאותם מים, נושם את אותו אוויר, חי באותה סביבה.
אז לשאול בכל סיטואציה, ובמיוחד בסיטואציות קונפליקט, שבהן אנחנו נוטים לראות בעיקר את הצרכים שלנו: האם ראיתי באמת את מי שמולי? האם לקחתי אותו בחשבון? אם אפעל בצורה זו או אחרת, איך זה ישפיע עליו? איך הפעולות שלי ישפיעו על הבעל שלי? על הילדים שלי? על השכנים שלי? על המטופלים שלי? על מי שעובר מולי בכביש?
כולם שלי, כולם חלק מהסביבה שבה אני מתקיימת. כשאני פוגעת בהם, אני פוגעת בי.

לקחת בחשבון אותי

ומצד שני, לא לשכוח לקחת בחשבון אותי. כי אם אנחנו אכן מחוברים, הרי שכשאני נפגעת – גם האחרים סביבי נפגעים.
אי אפשר להקריב לאורך זמן בלי לפגוע בעצמך, ולכן אי אפשר לאורך זמן להקריב בלי להגיש על זה חשבון אחר כך.
אם אני חיה במרירות ובקורבנות, אני פוגעת בסביבה שלי, שלא נעים לה בכלל.
אם אני שוחקת את עצמי, אני נהיית חולה, ומישהו צריך לטפל בי
אם אני לא לוקחת את עצמי בחשבון, אני דורשת בתוכי מהאנשים סביבי שייקחו אותי בחשבון במקומי. ואם הם לא עושים את זה, אני כועסת.
וזו הייתה הטעות הבסיסית, לטעמי, בסביבת הגידול שבה חונכתי: חוסר ההבנה שאי אפשר לפגוע בפרט לטובת הכלל. שזה לא יביא שום טוב, בסופו של דבר.
מפני שאם הפרט הוא חלק מהכלל, כל פגיעה בפרט היא פגיעה בכלל.
נקודה.

"אף אחד" כולל אותי

וכשאני זוכרת את כלל הזהב הזה, הדברים נהיים פשוטים יותר. אני כבר לא יכולה להחליק בנינוחות לעמדת הקורבן שמחכה למשאית עם המדליות. אני חייבת לקחת אחריות על כל המשתתפים בסיטואציה: על עצמי לא פחות מאשר על האחרים.
אני חייבת לבדוק עם עצמי אם אני מוותרת כאן על משהו גדול מדי, או אם לקחתי את עצמי בחשבון.
כי זו האחריות שלי, לדאוג לכך שאף אחד לא נפגע כתוצאה מהפעולות שלי.
ו"אף אחד" כולל אותי.
וזוהי כל התורה כולה (לפחות כשמדובר בתורת הנתינה): לקחת בחשבון את עצמי, לקחת בחשבון את האחרים.
להיות טובה לאחרים, להיות טובה אלי.
ממש מהיום.

נ.ב. בלי להיות גיבורה גדולה

פורסם בקטגוריה בודהיזם, בריאות, התפתחות אישית, זוגיות, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות על אני והחבר'ה

  1. מאת שרון אשכנזי‏:

    הגיע ממש בזמן. תודה. תודה. תודה.

  2. מאת טל ג.‏:

    את נהדרת. תודה רבה. שבוע טוב

סגור לתגובות.