אני, לבד

קבוצות-קבוצות. כל העולם קבוצות-קבוצות. אני מסתכלת עליהן מהצד. הן גועשות ורוחשות. מלהיבות ומלאות אנרגיה ותככים ותמיכה. ואני מוכנה לדרוך בפנים, אבל רק לרגע, לא להיות שייכת עד הסוף. תודה, באמת תודה, אבל אני לבד.
***
המורה לגיטרה של הילדה מספר לי על הפרויקט החדש שהוא מרים, ואני נופלת מהתלהבות. זה מדהים. זה מלהיב. זה מגניב. ואז הוא שואל: "תגידי, תרצי אולי להצטרף לוועד הפעולה?". תוך שנייה כל האוויר יוצא לי מהמעטפת. זה לא שלא הייתי שמחה, רק הקטע הזה שלהיות חלק מקבוצה? סורי, זה לא בשבילי. אני לבד.
שיסלח לי אלוהי החינוך היסודי, כמה פעמים עמדתי ברגע הזה בסוף אסיפת ההורים הראשונה של השנה, ולא הרמתי יד. לא מסוגלת. תנו לי לכתוב את הברכה למורה בסוף השנה. או לבנות טקס לבית הספר של הילדה. הכל, רק לא להיות בוועד. "אני פרוייקטורית", אני מכריזה בכל פעם שרוצים לצרף אותי לצוות ההוא או הזה. "תנו לי פרויקט ואבצע. רק אל תבקשו ממני לשבת בישיבות צוות. אני מתה מזה. אני? אני לבד".

חיית קהילה

שזה קטע, כי לכאורה אני הכי חיית קהילה שאפשר. אני בת משק, מה שאומר שהקבוצה נמצאת בדי.אנ.איי שלי. רגילה לראות הכל דרך הפריזמה של "מה זה יעשה למי שסביבי". אני חיה ביישוב קהילתי שלא הייתי זזה ממנו מטר. מוקפת בחברות טובות שעולמי היה צר כעולם נמלה נטולת קן בלעדיהן. אני הכי לא לבד. יותר מזה: בשנים האחרונות אני לומדת ביחד, אני רוצה ביחד. אז איך זה שרק הרעיון של להיות חלק מקבוצה באופן רשמי מוציא ממני צמרמורות? מה הקטע?

שדה מוקשים

וכשאני חושבת על זה עולה בי הדימוי של שדה מוקשים. שאיכשהו, להיות חלק מקבוצה מזכיר לי את החוויה הישנה, הילדית, שקבוצה יכולה להתהפך עליך ברגע. רגע אחד את הכי בפנים, נהנית מתחושת שייכות עוטפת כמו שמיכת פוך, מהידיעה שאת חלק ממשהו גדול וחזק – ורגע אחר כך (רק אמרת משהו לא נכון, רק עשית משהו שמנוגד לקודים) ואת בחוץ, מושלכת מחוץ לגדר ההגנה, אל הזאבים שחושפים אלייך שיניים מבפנים, מתוך מה שהיה קודם מקלט. אני חושבת על אימת הנידוי.
ואני חושבת על קודים. בלתי מדוברים, בעיקרם. קודים שקובעים מה מותר ומה אסור. מה מתוך עצמך מותר לך לבטא. מה חובה עלייך לקחת על עצמך. על כך שלפעמים הקודים של הקבוצה מנוגדים למי שאני.
ואני חושבת על ההתחשבנויות בתוך קבוצה. על רכילות. ולא בא לי על זה. לא, עדיף לי לבד.

לשתף פעולה

אבל אם אני כנה עם עצמי לגמרי, אני מבינה שזה לא רק זה, אלא גם עוד כמה דברים, ובעיקר זה שלא בא לי לשתף פעולה.
כי להיות בקבוצה זה אומר לעשות יחד. בשיתוף פעולה. זה אומר שלא רק אני קובעת, ולפעמים אני לא קובעת בכלל. ולפעמים אני פשוט אמורה לציית. הו, צמרמורת.
וזה אומר שלפעמים בכלל לא יהיה לי ברור אם אני אמורה לעשות או לציית. להקשיב למישהו אחר או לקחת את המושכות, ולהסתכן במה שיגידו עלי ("נדחפת", "עצלנית", "נצלנית").
וזה אומר שאני חייבת לעשות גם מה שלא בהכרח בא לי, כי התחייבתי קבל עם וקבוצה. כי אם אני פרויקטורית, אני נותנת דין וחשבון רק לעצמי; אבל אם אני חלק מקבוצה – אני צריכה לעמוד בלוחות זמנים שלא בהכרח מתאימים לי, ולקבל הוראות שאינן לרוחי. להתאים את עצמי. להוריד את הראש.
ובכלל, זה אומר שאני לא אני. אני חלק ממשהו. וכשאני שם, מה נשאר לי ממני כעת?
לבד. לבד על הגג, שבתות וחגים. מטאפורית לפחות. כי ככה אני לא חייבת לציית, להתכופף, להתחלק, להסתכן בנידוי. לא מפחדת מהעוקץ אם לא מתחייבת לדבש.

מחויבות לעצמי

אבל אלוהים, אני לא רוצה לפחד יותר מקבוצות. אני רוצה לחגוג אותן ואיתן. אני יודעת שזה השלב הבא: להסכים להיות חלק. אבל מה אני צריכה בשביל להיות מחויבת לקבוצה – כל קבוצה – בלי לחשוש?
אז אני עולה לתטא ושואלת, ומקבלת תשובה מפתיעה: כל מה שאני צריכה זה מחויבות לעצמי. כי כשאני מחויבת לעצמי עד הסוף, אני יודעת מה הרגע המדויק שבו קבוצה כבר לא שייכת לי יותר. שבו הרגע שלי לצאת ממנה בלי רגשות קשים. פשוט כי כבר לא מתאים. ובינתיים, אני יכולה להיות מסורה לגמרי.
וכשאני מחויבת לעצמי עד הסוף, אני כבר לא צריכה קביים של אגו: של קרדיט, של ניהול, אפילו לא של שייכות. כשיש לי תחושה ממשית של מי אני, אני לא צריכה לפחד להשתלב. לא אתמוסס שם: אשאר מוצקה וממשית. כי בקבוצה אני לא חייבת להיות מה שאני לא. להיפך: אני יכולה להיות אני ולתת לאחרים להיות הם, וביחד נוצר משהו שלם וגדול, כמו חלקי פאזל שכל אחד מהם שקוע במקום מסוים ובולט באחר, וביחד הם עיגול שלם.
וכשאני מחויבת לעצמי עד הסוף, אני לא מתעסקת בבולשיט של קודים, ומה נראה יפה ומה לא: אני מחוברת למי שסביבי בשיא העומק, במקום שבו יש רק את המשותף ביני לבין אנשים אחרים: רצון לאהוב. רצון לקבל אהבה. רצון ליצור. רצון להתאחד.

הקלידוסקופ ואני

ואני שוב עולה לתטא, ורואה קלידוסקופ צבעוני מסתובב. ורואה אותי, נקודה אדומה בין אלפי נקודות צבעוניות אחרות, ובכל סיבוב של הקלידוסקופ קבוצות נוצרות ומתפרקות, בדגם מופלא ומרהיב. ועוד סיבוב ואני עוברת קבוצה. ושוב ושוב. ובכל פעם אני בשיתוף פעולה, כמו רוקדת יחד עם האחרים, שכל אחד מהם במקומו המיוחד וכולם יחד יוצרים דגם נע ומשתנה.
ואז אני מבינה פתאום שאני כבר לא מפחדת מקבוצות שיתהפכו עלי: אני יודעת שלעולם לא אהיה לבד. מכסימום אעבור קבוצה. וזה בכלל לא משנה, כשאת יודעת ומבינה שבסופו של דבר, מנקודת מבטו של מי שצופה בקלידוסקופ, כל הקבוצות בעצם עובדות יחד.

נ.ב. 1. ואחרי שסיימתי לכתוב את כל זה ראיתי להקת חסידות עפה בשמיים. קבוצה ועוד קבוצה, מתערבבות ונפרדות, להק גדול ובלתי נגמר. כל אחת מהחסידות לבדה וכולן יחד. כמו בקלידוסקופ.  ושמחתי כל כך.

נ.ב. 2. אם גם לכם קשה בקבוצות (או אפילו בזוג), ומפחיד לכם להתחייב ליחד, דברו איתי. נעשה תטא הילינג, ונפיג את פחד היחד. כי כמה אפשר כבר לבד. ולשם מה.

נ.ב. 3. And when I need you then I know you will be there with me (מוקדש לחברות שלי מהילה, קבוצה אמורפית ומשתנה ויוצאת דופן של נשים משתנות ויוצאות דופן ולא אמורפיות בכלל).