אנשים קשים

(ואיך לגייס כלפיהם אהבה)

השבוע יצא לי לצפות מהצד פה ושם באנשים קשים (ככה זה: בכל ימי החג האלה אני נדרשת לצאת מהקליניקה החמימה והרגועה שלי אל העולם שבחוץ – בסופרים, בכבישים, בחנויות… הא, עולם אכזר!)
ופתאום ראיתי מקבץ שכזה:
זו שכעסה בסופר כשעקפו אותה, לתחושתה.
זה שרתח על הילד שלו, שלא שמע בקולו.
זו שבלי שום סיבה נראית לעין הרגישה מותקפת, ותקפה בחזרה.
וחשבתי על כך שבין האנשים הקרובים לי ביותר נמצאים מה שנהוג לכנות "אנשים קשים".
אלה שכועסים נורא בקלות. אלה שתוקפים ומדברים בבוטות. אלה שמסתגרים מכל נגיעה בלתי זהירה. אלה שמרגיז אותם מה שקורה בחוץ, אלה שמוכרחים להגיב, להגיד, להציב גבול. אלה שברור להם שהסטנדרטים שלהם הם הנכונים והצודקים והיחידים, ומי שלא פועל לפיהם – פשוט טועה.

אשה קשה

וחשבתי על כל הפעמים שבהן גם אני הייתי "אישה קשה" (אלוהים עדי שהיו לא מעט כאלה): על הפעמים שבהם הסתכלתי החוצה ולא אהבתי את מה שראיתי, וגם היה לי חשוב לומר את זה. על הפעמים שהתעצבנתי. שעליתי על טורים גבוהים. שהרגשתי מותקפת, מושפלת, נעלבת, ומיד תקפתי בחזרה.
לפני 200 שנה, הייתי מה שנקרא ילדה קשה: מאלו שחוטפות התקפי זעם, רוקעות ברגליים ומתפרקות לרסיסים בכל פעם שלא הצליח להן, בכל פעם שמישהו אחר קיבל מה שהן רצו, בכל פעם שאמרו להן לא. (הייתי אימת המטפלות בקיבוץ, כך נראה לי).
***
מאז אני מתרככת. עם השנים, ממוססת את עצמי, לשה את עצמי, עוד קצת ועוד קצת. המטרה: להיות רכה ממש.

אנשים שקשה להם

כי אנשים קשים, בפרפראזה על קורצ'אק, הם אנשים שקשה להם.
כשאנחנו קשים, זה מפני שבאותו רגע אנחנו יכולים לקבל את העולם רק כשהוא מתנהג בצורה מאד ספציפית – הצורה שנראית לנו. כל התנהגות אחרת מוציאה אותנו מדעתנו.
אנחנו קשים כאשר כל כך גבוהה הרגישות שלנו, שכל פרצוף מקרי נראה לנו כתוקפנות או כדחייה.
אנחנו קשים כאשר אנחנו כל כך חרדים למרחב שלנו, שכל תנועה לא מדויקת נראית לנו כפלישה לטריטוריה שלנו.
אנחנו קשים כאשר כל כך איננו יכולים לשאת את התחושה שאנחנו עלולים להיות לא בסדר, שאנחנו חייבים להאשים את העולם שמסביב. כי לנו – לנו אסור. אנחנו חייבים להיות תמיד בסדר.
אנחנו קשים היכן שהערך העצמי שלנו שברירי מדי מכדי להחזיק כישלונות, מפלות, פגמים, טעויות.
וזה כל כך מאיים עלינו, שאנחנו חייבים לפעול, כל אחד בדרכו שלו: לכעוס. לתקוף. להאשים. לבקר. להתנתק.

אנשים רגישים מאד

אנחנו קשים איפה שקשה לנו. את זה הבנתי מזמן. ואנשים קשים הם אלה שקשה להם מסביב לשעון. הם לא קשים בכוונה: הם לא רוצים להרע לאיש. הם רק רוצים שהעולם יתנהל כמו שהם יכולים להכיל.
הם רגישים, עדינים ושבריריים הרבה יותר ממה שקרוי "אנשים נוחים".
הם על הקצה.
כחוט השערה.
וזה לא פשוט בכלל לחיות ככה.

הכי זקוקים לאהבה

ואני מזכירה לעצמי את זה בכל פעם שאני נתקלת ב"איש קשה". מזכירה לעצמי את המשפט הנפלא שאמרה הנזירה ריטה (אני לוסנג) ברטריט שהייתי בו לפני שנתיים: "האנשים שהכי קשה לאהוב, הם אלה שהכי זקוקים לאהבה".
מזכירה לעצמי שהאישה הזו, הקשה, קשה לה עכשיו מאד.
שהאיש הזה, הקשה, ממש סובל עכשיו.
אחרת הם לא היו קשים. אנחנו קשים רק איפה שקשה לנו. אף אחד לא מבקר וכועס ונלחם איפה שקל לו ושמח לו.
ואם קשה להם, אולי אני יכולה להתרכך פה. לתת יד במקום להתכווץ ולהתקשות מולם.
במקום לכעוס עליהם, לתת להם אהבה.
***
ואני מזכירה את זה לעצמי בכל פעם שקשה לי: מזכירה לעצמי שגם היפוכו של המשפט נכון. איפה שקשה לנו, שם אנחנו קשים.
שם אנחנו מתנגשים בעולם במקום להתעגל כלפיו.
במקום להבין שאנחנו באמת בסדר. גם כשהעולם פחות.
ובמקום להלקות את עצמי – מוטב לתת לי אהבה.

נ.ב. 1: ואם יש לכם ילד קשה או ילדה קשה, ואתם רוצים ללמוד לתת להם אהבה במקום לכעוס – מוזמנים אלי. לסדרת מפגשים פרטנית, או לקורס "הורות בקלות" שייפתח בקיבוץ כברי ב-6.11.16 (כתבו לי מייל ואשלח לכם את כל הפרטים).

נ.ב. 2: שיר. מוקדש לאנשים הקשים שאני אוהבת בקלות. הלוואי שאדע להיות ככה בדיוק.

פורסם בקטגוריה בודהיזם, התפתחות אישית, כללי, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

6 תגובות על אנשים קשים

  1. מאת גלית‏:

    תודה. מאישה קשה

  2. מאת אירית‏:

    מילים מדויקות כהרגלך. תבורכי מור. מתגעגעת .

  3. מאת טל ג.‏:

    מקסים. התובנות שלך מדויקות ותמיד רלוונטיות מאוד ליום-יום. אני עוד לא בת עשרים ומרגישה שהקריאה כאן עוד תפטור אותי מהרבה שנים של כעסים ופחדים, לי ולסביבה. שתהיה שנה נהדרת 🙂

סגור לתגובות.