אפשר הרבה יותר

"אז מה, נגמר האוכל?" הגבר שהתחתנתי איתו, שבא מתפוצה מסויימת שדוגלת בשפע, מביט בייאוש בקרקעית הסיר הנוצצת. "אני לא מבין למה את לא מבשלת כמות קצת יותר גדולה. מכסימום נזרוק, מה קרה".
אני מסתכלת בו באשמה. אני יודעת שזה חשוב לו, אבל פשוט לא מסוגלת. אין מצב בעולם שאבשל יותר מדי. עם כל שנות האימהות הבשלנית שלי, לעולם השולחן שלי לא ייראה כמו השולחן של אחותו: מלא סלטים ודג ועוף ובשר, עמוס מאכלים שאיש לא יצליח לגמור.
אני מבשלת מעט.
מדוייק.
מידתי.
"די כבר עם המידתיות הזאת", הוא כאילו אומר לי בכל מבט שלו. "תתפרעי קצת. תגזימי. מה יקרה?"
ולכי תסבירי לו שלהגזים זה הפחד הכי גדול שלך.
***
"את לא לבד פה".
"אין מספיק לכולם".
"זה ספור".
"קודם מי שלא קיבל".
אני יושבת בישיבה מזרחית בין עשרים נשים נוספות. העיניים שלנו עצומות. המורה לתטא הילינג מדברת בקול חרישי, מזמינה אותנו להעלות בזיכרון את כל המשפטים שעולים לנו מהילדות בנושא שפע.
וכל מה שאני מצליחה להעלות בזכרוני אלה המשפטים האלה, מילדותי בקיבוץ, שאומרים וחוזרים ואומרים: "שפע? פחחחחח. בעולם הזה אף פעם אין מספיק".
***
אחרי הצבא, אחרי ה"שנה במשק", אני יוצאת מהקיבוץ לעיר הגדולה עם מיטה מהנגריה של הקיבוץ, שני סטים של מצעים ומגבות שמסומנים במכבסה, וזהו בערך. אין לי רכוש, חוץ מכמה ארגזי ספרים שאני סוחבת איתי מדירה שכורה ריקה אחת למשניה.
אני מנקה בתים במרץ. אני לומדת הרבה ומבלה מעט. אני חיה כמו שלמדתי במשק: מצומצם. מדויק. מידתי. אני לא מתפרעת, לא מרשה לעצמי דבר מיותר (חוץ משמלות צבעוניות, יפהפיות, בחנות שגיליתי במושבה הגרמנית. שמולן אני לא מסוגלת להתאפק). אני עוד לא יודעת את זה, אבל בסוף הלימודים אני עתידה לגלות שצברתי חיסכון מכובד ומפתיע בבנק. ואולי לא מפתיע: שהרי הרגלי הבזבוז שלי לא מפותחים. למדתי תמיד שאין מספיק.
באוניברסיטה, בקורס "כלכלה ללא כלכלנים", אני מקשיבה בחצי אוזן למרצה, ופתאום שומעת מושג שפוקח לי את האוזניים בתדהמה: "משחק סכום אפס".
"משחק סכום אפס הוא מצב שבו כמות המשאבים מוגבלת", מסביר המרצה. "ובמצב כזה, כל פרוסה מהעוגה שהאחד לוקח, באה על חשבון האחר".
המושג הזה עושה לי צמרמורת בגוף. פתאום אני מבינה – ככה גדלתי כל השנים בקיבוץ. בתפיסה של משחק סכום אפס. פלא שאני עסוקה בלדאוג שאני לא לוקחת יותר מדי מהעוגה? שאני משאירה מספיק לאחרים?
אני קולטת שאני מאמינה שככה העולם: עוגה ענקית אחת, שמתחלקת לכולם. שורשי ילדותי מזמרים לי עדיין בשקט: "אם תקחי יותר מדי לעצמך, את אגואיסטית". "אם תיהני מישהו אחר עלול לסבול". "אם תדאגי לעצמך, את אדם רע". ככה זה כשהעולם בשבילך הוא משחק סכום אפס.
***
אבל אז נכנס לחיי גבר מסוים מתפוצה מסוימת שדוגלת בשפע, ומראה לי שאפשר לחיות גם אחרת. שלא חייבים לתכנן כל דבר. שאפשר להתפרע. לחיות מחוץ לגבולות. לחיות מחוץ לתקציב. הוא לא מתייסר יותר מדי. הוא רוצה ועושה. הוא בטוח שהדברים יסתדרו בסוף, והוא בדרך כלל צודק. הוא סומך על העולם, ובעיקר סומך על עצמו.
אני לעומתו תקועה כל הזמן בתחושת ה"אין מספיק".
זה מלחיץ אותי, כמובן. מלחיץ אותי לחיות עם מינוס בבנק. מלחיץ אותי לקחת סיכונים. אני רוצה קטן. וודאי. מידתי.
אנחנו בונים בית, אבל אני מתעקשת שהוא לא יחרוג מהתקציב. גם אם ברור לי מראש שחסר חדר. "כשיהיה – נבנה", אני עומדת על הרגליים האחוריות, מקצצת בהוצאות. זו אחת התקופות המתוחות בחיי: יש לי שני ילדים קטנים ואחד בבטן, ואני לא מבינה מאיפה נשיג כסף כדי לשלם את כל החריגות. לפעמים אני חולמת בלילה על ההוצאות הבלתי צפויות, ומרגישה כמו בסיוט שלי מימי הלינה המשותפת: אני שוליית הקוסם, עומדת עם דלי קטן ביד מול נחשולי מים שלא מפסיקים לעלות, לא מצליחה לרוקן את החדר.
הגבר שאיתי לא נכנע רוב הזמן לפחדים שלי. הוא טיפוס שבונה ומשפץ ומוסיף ומגדיל. לעצמו הוא צריך ממש מעט – בעיקר ים וחופש – אבל במהותו הוא טיפוס של שפע: הוא אוסף חפצים. בונה רהיטים. מגדל עציצים שצומחים לכל עבר תחת אצבעותיו הירוקות. הוא בחוץ, אני בפנים. הוא אוסף, אני זורקת. הוא חולם, אני עוצרת.
אני מכנה את הדפוס הזה ביני לבין עצמי "אדון גז וגברת ברקס".
מדי פעם, אני מודה בפני עצמי שכבר כואב לי בעקב של הרגל שדורכת על הברקס. כואב לי בעקב אכילס.
***
נדרש לי הרבה זמן וקצת סרטן להבין שגדלתי על קרקע של אמונות תפלות.
בחברה שהאמינה במשחק סכום אפס,
חברה שחשבה שאפשר רק או-או, ואי אפשר גם וגם.
חברה שהאמינה שהגדילה ברוח חייבת להיות על חשבון הגדילה בחומר.
חברה שהאמינה שהמשאבים מוגבלים וקבועים, והשאלה היחידה היא שאלת החלוקה.
לא עלה בדעתם שהמפעל שלהם עצמם הוא ההוכחה להיפך מזה:
כשהם עצמם הגיעו לארץ, הם לא ביקשו נתח ממשאבי הארץ: הם יצרו את המשאבים בעצמם.
יש מאין.
סיקלו ונטעו ובנו והגדילו את העוגה עוד ועוד.
נדרש לי מסע רוחני של עשר שנים כדי להבין שמה שלימדו אותי לא נכון: אין משחק סכום אפס. אין עוגה אחת. יש טריליוני עוגות, שכל אחד מאיתנו אופה בעצמו עבור עצמו.
ההזדמנויות זמינות לכולנו – לא תמיד באופן שבו היינו רוצים שיגיעו, אבל זמינות. פתוחות ואפשריות. כל אחד מתפתח וגדל בדרכו. זה יורש וזה בונה בעצמו, זו מרוויחה במפעל הפיס וזו כותבת שירים.
ואין משחק סכום אפס.
אם אני מרוויחה יותר זה לא בא על חשבון אף אחד.
אם אני משמיעה את קולי ברמה זה לא אומר שמישהו אחר צריך לשתוק.
אם אני משגשגת, זה לא אומר שמישהו אחר אמור לקמול.
בדיוק כמו שאם אני שופעת בריאות, זה לא אומר שמישהו צריך לקחת את החלק שלי במחלות העולם.
***
היה נחמד עבור בעלי, מאותה תפוצת שפע ידועה, אם התובנות האלו היו גורמות לי לבלות יותר במטבח.
אבל האמת היא שהן גורמות לי לבלות פחות.
כי אני מבינה היום יותר את הקשר בין מה שאני שמה בתנור, לבין מה שיוצא לי.
אני לא בונה על עוגות של אחרים שיתחלקו איתי, ולא מבקשת ביס מאף אחד.
אני אופה את העוגה שלי בסבלנות, בהתלהבות, באהבה.
לא מכניסה בה כמעט בכלל "צריכים". מכניסה בה כמה שיותר "רוצה".
יודעת שהיא תגדל… בדיוק כמה שאגדיל אותה.
יודעת שאפשר יותר. הרבה יותר.
וזה לא על חשבון אף אחד אחר.

נ.ב. 1: ואם הגיע זמנכם להתרחב ולגדול ולעוף בלי פחד, אשמח ללוות אתכם בדרך. באמצעות תטא הילינג וכלים אחרים. מוזמנים לקבוע פגישת טיפול.

נ.ב. 2: עכשיו אני לומדת לעוף.

פורסם בקטגוריה בריאות, בריאת מציאות, התפתחות אישית, תטא הילינג, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *