אקורד סיום

פוסט ובו יסופר על מריבה גדולה, על פחד פרידה ועל מסיבות סיום

בשבוע האחרון כולם מסביב מקטרים על עומס מסיבות הסיום. ביני לבין חברתי ע' כבר נהוג הביטוי "יוני הנורא", שמדבר על כך ששוב, בפעם השלישית או הרביעית באותו שבוע, אנחנו צריכות להסיע / למצוא גופיית ספגטי שחורה / להביא עוגה / נקניקיות / סכו"ם חד-פעמי. האמת? אם יש לכם שלושה-ארבעה ילדים, אתם יכולים למצוא את עצמכם ביוני עובדים במסיבות סיום במשרה מלאה.
ובכל זאת אני רוצה לומר משהו בעד מסיבות סיום. אבל בשביל זה אני צריכה לספר קודם סיפור קטן על מריבה גדולה, שהוא הסיפור עלי ועל חברתי ע'.
***
שלוש שנים כתבנו, חברתי ע' ואני, את הספר "מלידה עד גיל שנה – המדריך הישראלי השלם לטיפול בתינוק". כשהחלטנו לכתוב, אמרתי לה בהיסוס שאני קצת חוששת. הרי אנחנו מדברות כל יום בבוקר. ועובדות יחד כל יום במדור ילדים ב"לאשה". אז להוסיף על זה עוד עבודה משותפת? "אני מפחדת  שיימאס לך ממני", הודיתי.
"למי את פוחדת שיימאס ממי?" תהתה ע' חדת העין (ע' הייתה אמורה להיות פסיכולוגית. בסוף היא בחרה בעיתונות, וכל ההורים קוראי 'לאשה' הרוויחו). "אל תדאגי, לא יימאס לי ממך".
ע' צדקה. עברנו שלוש שנים עמוסות, היו לנו פה ושם חילוקי דעות מקצועיים, שפתרנו מייד. כשהאחת הייתה בעומס עבודה השנייה כתבה במקומה, וכשהשנייה הייתה בעומס יתר כללי האחת סידרה עניינים. בפגישות בהוצאה לאור השלמנו זו לזו את המשפטים. נהנינו מלעבוד ביחד, כמו שאנחנו נהנות תמיד. לא רבנו אפילו פעם אחת. כלומר, עד שהספר יצא לדפוס.

מי לא בא למסיבה?

ואז ע' אמרה שהיא חושבת שכדאי שנעשה מסיבת השקה לספר, לא בשביל עיתונאים, או בלוגרים, או יחסי ציבור, אלא בשבילנו ובשביל חברים וקרובי משפחה.
ואני מייד התכווצתי. בתחילה לא אמרתי כלום. נתתי לה להמשיך לדבר עם ההוצאה לאור, ולברר לוקיישנים ועלויות. ואז, בקול ענות חלושה, הודיתי שאני לא רוצה. לא בא לי על זה.
"למה?"
"כי זה נראה לי מיותר. זה רחוק לי, לסחוב לשם את כל המשפחה שלי שגרה בצפון".
"מה, הם לא יעשו את זה בשבילך?"
"לא בא לי לבקש מהם את זה".
"נראה לי שהם ישמחו לבוא".
"האמת? יש לי מספיק על הראש עכשיו. סיימנו את הספר, בשביל מה להשקיע כאן עוד עבודה? למה לא לעבור להשקיע בכל מה שלא הספקנו לעשות בזמן הזה? למה לדשדש בזה עוד ועוד?"
האמת? אין לי מושג למה כל-כך התעקשתי אז. אני רק זוכרת אני רק זוכרת את ההתנגדות, כבדה ועמוקה בתוך הבטן. וככל שאני נמנעתי והתחמקתי, כך ע' לא הבינה מאיפה זה בא ונפגעה. בסוף היא נשברה ורשפה אלי: "את יודעת מה? אל תבואי. אני עושה לעצמי מסיבה ואת לא מוזמנת".
ואז הגיע תורי להיפגע, כמובן. בגלל שע' נגעה באותה נקודה רגישה, שכדי להימנע ממנה לא רציתי במסיבה. כי אני? אני נגד פרידות.

פחד הפרידה

אני נושאת עמי את צער הפרידה. לא יודעת ממתי. אולי מהילדות בקיבוץ, אולי עוד מקודם (אפילו מבטן אמי לא רציתי להיפרד. נשארתי שם עד סוף עשירי, עד שהוציאו אותי החוצה בכוח).
ומאז אני שם. לא רוצה לסיים. לא רוצה להתעסק עם גינוני פרידה ופרטים אחרונים. זה מעיק עלי. מתיש אותי. מפחיד אותי.
אז אני מושכת, רק עוד קצת, אחרי שהטעם כבר מזמן איננו. שומרת על קשרים ועבודות שאולי לא היה צריך לשמור. נתלית בנוסטלגיה.
או שאני עושה להיפך: נעלמת בלי לומר שלום. ממהרת קדימה, לדבר הבא, שישכיח ממני את מה שהשארתי מאחור. קופצת ראש לתוך התרגשות חדשה. עוטפת את עצמי באדרנלין כדי לא לחוות את הריק הגדול.
אני שונאת להיפרד. שונאת את המחשבה שמה שהיה לא יהיה עוד. שאני נדרשת להמציא את עצמי מחדש, שוב ושוב. זה מערער אותי, גורם לי להרגיש חלשה וחשופה וחסרת הגנה.
אני חושבת שהקושי שלי (אולי של כולם) עם מסיבות סיום נובע בדיוק מזה: מהקושי להתמודד עם סיומים. אנחנו לא אוהבים אותם. אנחנו מעדיפים להתאבל על סיומים, או להתעלם מהם, לא לשמוח בהם (לא במקרה כל כך הרבה הורים יושבים במסיבת הסיום של הילד וראשם עסוק בסידורי חופש גדול). אנחנו חוששים מהעתיד, ולכן מעדיפים להיכנס אליו ראש וכתפיים, בהסתערות אקטיבית. פוחדים מחוסר הוודאות בין עבודה לעבודה, בין פרויקט לפרויקט, בין קשר לקשר, וממהרים למלא אותו. רצים קדימה במקום לעצור עוד רגע על הקו המפריד, ולהתבונן בשקט:  כך היה. כך היינו. כך הייתי.

נחוץ קלוז'ר

בעבר הייתי אומרת שמיותר להשתקע בעבר, שממילא אי אפשר לשנות אותו, ולכן מוטב להתמקד בעתיד. בזמן האחרון אני מבינה שזה לא בדיוק כך. כלומר, ברור שאי-אפשר לשנות את העבר, אבל דווקא אם לא נעצרים להביט עליו רגע לעומק, ממשיכים לסחוב אותו איתנו (באופן אישי, מערכות היחסים הלא סגורות בחיי – אלה שנחתכו בקונפליקט, או שברחתי מהן – הן אלה שלא יוצאות לי מהראש כבר שנים).

אז בסוף דיברנו, ע' ואני, כמו שאנחנו תמיד. הייתה מסיבה שמחה ויפה, ונתנו לסיום מקום. והתייחסות. אפילו קהל.
כן, ע' צדקה. אנחנו צריכים לעצור ולסיים כמו שצריך, אפילו בשמחה, את מה שהסתיים. גם כדי לשים לב מה פספסנו, מה לא עבד, אבל גם כדי להתפעל ממה שהיה, ממה שהיינו – במערכת יחסים, בפרוייקט, בשותפות שהסתיימה. כי לא משנה מה קרה שם, היו שם מאמץ, וניסיון, ואומץ – ואת כל אלה צריך להעריך. צריך לתת לאחרים הזדמנות להעריך. לאפשר להם להגיד עלינו מילים טובות, לתת לנו להיות לרגע באור הזרקורים (אולי בגלל זה אני דווקא כן חובבת ימי הולדת). מוטב לנו לתת לעצמנו רגע להיות בריק הגדול, ולהיות נכונים לחכות למה שיופיע בתוכו בלי הזמנה. מותר לנו – כן, מותר! לעשות לנו מקום.

נ.ב. 1: בעוד אני כותבת, אני חושבת על הפרידה שנכונה לי ממש עכשיו: הבן שלי יוצא מחר בבוקר לקורס מד"צים, עשרה ימים מחוץ לבית, רגע אחרי שסיים את חטיבת הביניים. ואני מתה מפחד מהרגע הזה, מהחדר הריק שלו, מהפרידה שלי מהאימהות לילד, מהתחלת האימהות לנער. הוא מתחיל תיכון תיכף, ואני כבר יודעת כמה מהר עוברות שלוש שנים. אז אני משקיעה את עצמי בקניות ואריזות וארגון, בלסדר לו ולדאוג לו, כדי להישאר עוד רגע אמא לילד, רק כדי לא לחוש את הפחד הגדול.
ועכשיו, אחרי שכתבתי את כל זה, אני עוצרת. אני מרשה לעצמי להודות שאין לי מושג איך זה יהיה. עוצרת כדי להתפעל מאיך שהוא גדל. מאיך שאני גדלתי. ולהיות נכונה מחר בבוקר לומר לו: "דרך צלחה. אני אוהבת אותך". ואז להסתובב ולחזור הביתה לבד.

נ.ב. 2. אם גם לכם יש עניינים לא פתורים עם פרידה, אתם מוזמנים אלי, לפגישת ייעוץ או לטיפול תטא. מבטיחה לברר איפה זה התחיל, ולגלות איך עוזרים לזה להיגמר. בשקט, ברכות, בלי דרמות.

נ.ב. 3: שיר שחיכה הרבה זמן לתורו. כשפיניתי מקום, הוא הגיע.

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית, זוגיות, כללי, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.