בחנות הזאת אין קולה

פוסט ובו ידובר: על אכזבה מרה מבן הזוג, על חנויות לא רלבנטיות ועל נומרולוגיה קבלית

נגיד שאתם נורא נורא צמאים. לא סתם צמאים, אלא לקולה. מכיוון שכך, אתם יוצאים החוצה, ומתבייתים על חנות שנראית לכם מזמינה ואטרקטיבית במיוחד. "אפשר לעזור?" שואל המוכר, ואתם עונים בחיוך: "בטח, אפשר קולה?" "אהה", הוא נבוך: "לא, אין לי". "מה זאת אומרת אין לך", אתם מתרעמים. "מה כבר ביקשנו? רק קצת קולה. פחית אחת". " כן, אבל אין לי להציע", מתנצל המוכר. "כוס מים, אולי?"
"מה כוס מים?" כאן אתם כבר כועסים ממש. "אמרנו לך, קולה! והרי בחרנו אותך במיוחד! מכל החנויות בעולם!". "או.קי", עונה המוכר, "אבל חשבתם אולי לנסות בקיוסק? מכולת? סופר? פשוט כי כאן זאת חנות פרחים…"
תודה לאל על חסדים קטנים: סביר להניח שבסיטואציה כזו עוד אף אחד מאיתנו לא עמד. מצד שני, בגלל קצת פחות חסדים, אנחנו עושים בדיוק אותו דבר כמעט כל ימי חיינו הבוגרים: אנחנו בוחרים בן זוג שנראה לנו מזמין ואטרקטיבי. אנחנו מבקשים ממנו משהו מסוים – נגיד אמפתיה, או הצהרות אהבה, או טיפוח רגשי. כשהוא מודיע לנו שאין לו להציע – פשוט כי בחנות שלו מוכרים תקתקנות, חריצות וטיולי אופניים – אנחנו כועסים: "הי, מה זאת אומרת אין לך טיפוח רגשי? הרי בחרנו אותך מכל האנשים בעולם! ואנחנו צמאים, צמאים עד שנשרפת לנו הנשמה!"
טוב, זה לא כזה פשוט. מחנות יש לנו הרבה פחות ציפיות. מחנות אנחנו מבקשים משהו ספציפי. מבן זוג, לעומת זאת, אנחנו רוצים שיהיה עזר כנגדנו: שיהיה בו כל מה שלנו אין – בכלל או כרגע – ושיהיה מוכן לתת את זה בדיוק ברגע הנכון. כשאנחנו צמאים. ואם אפשר – שאפילו לא נצטרך להגיד לו את זה: הוא ידע לבד, רק מהסתכלות בעיניים היפות והכמהות שלנו.

לא יכול או לא רוצה?

אבל האמת היא שזה בעיקר לא פשוט מפני שלרוב אנחנו בוחרים בן זוג שיש לו – או לפחות היה נדמה לנו לרגע שיש לו – בדיוק את מה שאנחנו מחפשים. בדרך כלל אנחנו לא מתבייתים במקרה על מישהו שפגשנו בדרך: אנחנו בוחרים בו בגלל משהו שמזכיר, שרומז, שמפתה – "פה יש בדיוק את מה שאת צריכה". ואז, ליום או יומיים, לשנה או שנתיים, אנחנו שותים לרוויה, או לפחות מקבלים כמה טיפות שיש להן את הטעם המדויק. מקבלים אהבה. איכפתיות. צורך. תשוקה.
ואז, אחרי יום-יומיים, שבוע או שנתיים, משהו מתקלקל. נדלח. תנועה קלה באנרגיה סביבנו מעכירה את הזרימה. פתאום קשה יותר, כמעט בלתי אפשרי, להרוות את הצמא. מה שזרם קודם מתחיל להידלדל. ואז מתחילים הייסורים: האם הוא לא רואה כמה פשוט לתת לנו את מה שנחוץ לנו? האם הוא לא מבין? מקשה את ליבו? למה הוא עושה לנו את זה? הרי פעם זה היה שם, ולו לרגע אחד רוטט. איך יכול להיות שכבר לא? זה אנחנו? זה הוא? האם הוא לא יכול – או לא רוצה?
השאלה הזו נראית לנו קריטית, בעיקר בגלל שאנחנו רוצים להאמין שזה עניין של רצון – שהרי אחרת ניאלץ להודות שאולי טעינו בכתובת. אז אנחנו שם, עומדים בפתח, מידפקים על דלתות הזכוכית, ומנסים שוב ושוב לגרום לו לתת לנו את מה שנפשנו מבקשת. מתים מצמא רגשי אנחנו מבקשים, מתחננים, גוערים, כועסים. משחקים עם הקרבה והמרחק, עם החיוך והעצב בעיניים, עם הדיבור והמגע. מנסים למצוא את התמהיל המדויק שיגרום לו לצאת מעורו העקשן, לחזור לעצמי הישן, ולהרוות את הצמא שמאיים לכלותנו.

התשובה היא לא

אבל אם נסכים לעזוב לרגע את הדלת ולהיות כנים עם עצמנו, נבין ששאלת הרצון או היכולת בכלל לא רלבנטית. העובדות הן כדלהלן: בחנות הזאת אין כרגע קולה. יש בה דברים אחרים. אבל קולה? זה לא. שום מניפולציה מצידנו לא תעשה את העבודה, כי מה שאנחנו רוצים הוא נתינה נטולת מניפולציה. שום תחנונים לא יעזרו אם הם לא עזרו עד כה. שום סחיטה באיומים לא תעזור לקבל את מה שאנחנו רוצים לקבל באהבה.
התשובה היא לא: אין. סליחה. פשוט לא. גם אם היה פעם. אנשים משתנים, יחסים משתנים, וגם מלאי הרגשות, הרצונות ואופני ההתייחסות שלנו משתנה. בהחלט יכול להיות שהזמן שחלף שינה את האיש שמולנו. יכול להיות שהזמן שינה אותנו – כך שמה שעבד פעם, לא יעבוד שוב. או שאולי הוא יכול לתת, אבל לא לנו. ויכול להיות שמה שראינו הוא קצה קצהָ של היכולת, שנשאבה ונחלבה עד כלות למעננו. ויותר אין. בסופו של דבר, אנחנו נשארים שוב מול תנועת הידיים המטפורית של המוכר: "סליחה, אין לי לתת".

ומה אז?

ואז נותר לנו לעמוד מול דלת אחרת: הדלת הפנימית, המסתובבת, שבלב שלנו. ולשאול: עכשיו מה? נישאר או נלך? והשאלה שעל הפרק היא בעצם אחרת: עד כמה אנחנו יכולים בלי שבן הזוג ימלא את הצורך הדוחק כל כך שלנו?
לפעמים, ללכת היא התשובה הנכונה: ללכת ולחפש לנו באר אחרת לשתות ממנה. כי הבאר הזו נסתתמה עבורנו, ועוד לא למדנו להפיק לנו מים (או קולה) לבד. ואז – כל רגע מיותר. כל רגע של טענות וכאב לב, כל רגע של התכופפות פנימית וריצוי ורציה.
אבל לפעמים הדלת אומרת לנו משהו אחר: "תישארו", היא אומרת, "ותנסו משהו אחר. כוס מים במקום קולה, חברות במקום תשוקה, ביטחון במקום התרגשות, מרחב במקום סימביוזה".
"ומה לגבי הצורך שלנו?" אנחנו שואלים, "איך נוכל לחיות בלי?" "תישארו ותנסו לגלות אם תוכלו להגיע אליו באמצעים אחרים", מציעה הדלת, ונפתחת מעט. "נסו לחצוב אותו מתוך לבכם במקום לבקש אותו מזה שמולכם. מי יודע. אולי תגלו שבחנות הפנימית שלכם יש הכל".

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

מפה נומרולוגית זוגית יכולה להראות היטב מה כל אחד מבני הזוג צריך, ועד כמה השני יכול לספק את הצרכים הללו. הצרכים הבסיסיים שלנו כתובים למעשה בשני מקומות במפה הנומרולוגית:
ראשית, הם כתובים בתכונות שלנו: כך, למשל, מספרי 2 זקוקים להרבה רגש, מספרי 3 – לרומנטיקה, מספרי 8 חייבים מגע ומספרי 5 חייבים מרחב. ככל שנמצא לנו בני זוג שדומים לנו בתכונותיהם, כך נוכל לקבל ביתר קלות את תנאי המחייה היסודיים שלנו (זה כמובן מסובך מכפי שזה נראה, מפני שיש לנו הרבה יותר ממספר אחד במפה).
שנית, הצרכים שלנו מתוארים על ידי פסגות ואתגרים המצויים במפה שלנו: הפסגות הן לא רק תקופות חיים, אלא גם ציוויים לנשמה שלנו: הדברים שהיא צריכה שיהיו בסביבתה. את אלו, יש לנו לא פעם נטייה לחפש אצל בן הזוג (למשל, אם כתוב לנו בפסגות ציווי לניהול, ואילו לנו בתכונותינו נוח יותר להיות מאחורי הקלעים, נחפש בן זוג מנהל).
אבל דווקא נומרולוגיה קבלית מזכירה לנו שהפסגות הן קודם כל ציווי התפתחותי עבורנו: נכון, נוח יותר לקבל את הצורך מבחוץ, אבל במידה מסוימת, חובה עלינו לממש אותו בעצמנו. לגדול ולצמוח, לרכוש מיומנויות, להתמלא מבפנים, בעצמנו. הזוגיות היא חשובה, אפילו הכרחית, אבל היא לא יכולה לבוא במקום התפתחות אישית.

והנה שיר של אחד שהבין מזמן שאהבה היא מים לנשמה צמאה