בסוף כולם יודעים

פוסט ששואל מה ששאלנו פעם: מי זה 'כולם' בשבילך?

כשראיתי את זה, לא האמנתי. הרגשתי איך הדם אוזל לי מהפנים. כאילו – מה? הוא רציני? זה מה שהוא הבין ממה שאמרתי לו? זה – מכל הדברים בעולם? ובמקום לומר לי אישית שפגעתי בו, הוא כותב את זה לכל חבריו בפייסבוק? שכה אחיה, בפעם הראשונה הבנתי מה שאני אומרת לילדים שלי שוב ושוב: שפייסבוק יכול להיות על הפנים. כן, בדיוק מאותה סיבה שאני מתה עליו: כי כולם רואים.
***
מעשה שהיה כך היה: רגע לפני אחת ההרצאות האחרונות פגשתי בקהל איש שמוכר לי בחריפות שכלו, בישירותו ובסגנונו הבוטה למדי. "בעדינות איתי, בבקשה", ביקשתי ממנו בחיוך, חוששת (כמו תמיד) לצאת אהבלה מושלמת מול הקהל. "מה, לא לשאול ולא להעיר?" הוא תמה. "רק בעדינות אם לא איכפת לך", צחקתי.
למחרת הופיע בפייסבוק סטטוס זועם שלו, על המרצה שסתמה לו את הפה. שביקשה ממנו לא לדבר ולא לשאול. בלי שם אמנם, אבל מי שידע על ההרצאה היה יכול לזהות בקלות שזו אני, האהבלה המושלמת.

אימת ה"כולם"

הסיפור הזה היה יכול להיות פתיחה לאלפי פוסטים. למשל, לפוסט שידבר על "אשר יגורתי בא לי" (פחדתי לצאת אהבלה מושלמת מול כולם, ואכן יצאתי אהבלה מושלמת מול כולם). או לפוסט על למה אנחנו לא אומרים בדיוק את מה שאנחנו חושבים אלא בערך, ומניחים שכולם מבינים אותנו (מה שבאמת רציתי לומר לו היה: "אני לא לגמרי בטוחה ברעיונות שלי וחוששת לצאת פיתה. אני מכירה את היכולת שלך למצוא נקודות תורפה ברעיונות, אז אנא נסח את הערותיך בעדינות").
אבל מה שהעסיק אותי מכל כשניתחתי ביני לביני את הסיטואציה ואת המצוקה הגדולה שהיא גרמה לי, זה שקלטתי שהקטע שהכי קשה לי – מייד אחרי העובדה שפגעתי בו בלי להתכוון – היה שכולם יודעים שפגעתי בו. שכולם יודעים שאני חסרת ביטחון. שכולם רואים שעשיתי מעשה שתכל'ס לא ייעשה. הו, אימת הכולם.

רק שלא יידעו

אני מפחדת מ"כולם". מפחדת שכולם יידעו עלי. אכן: בתור אחת שכל שבוע כולם רואים לה את הלבנונית, זו טענה די מוזרה. אבל כאן בכל זאת בבלוג אני בוחרת מה להראות ומה לא; על מה לדבר ועל מה לשתוק.
ומה שבאמת מלחיץ אותי, כנראה, זה שכולם יראו את הסודות שאני מעדיפה להסתיר. שלא נעים לי שיידעו. ואם כן, אז אחד או שניים, שאפשר לבטוח בהם. בטח לא כולם.
כי פחד ה"כולם" הוא הפחד להיות מוקעת עירומה בכיכר העיר, עם כל הצלוליטיס הפיזי והרגשי שלך בחוץ. שכולם – אותו המון זר ואולי אכזר – יידעו שאת לא באמת איך שאת נראית עם החליפה של החיוכים. שכולם יצחקו עלייך. ידברו עלייך. יגידו בפה מלא את מה שאת בינך לבינך יודעת אבל מצליחה להסתיר: שאת לא משהו בכלל.

בקושי כפר

והקטע הוא שכשאני עוצרת לחשוב על זה רגע, עולה לי הבנה מפתיעה: שמה שמלחיץ אותי הוא איך לשמור על הפער בין מה שאני יודעת עלי, למה שאחרים יודעים עלי. איך להגן על חומותיו של האזור המפורז הזה שביני לבין כולם. שאני מתה מפחד מהרגע שהוא יתמוטט ושליחי ה"כולם" ירוצו אל עיבורי העיר שלי; ויגלו שהיא בקושי כפר.
ואז מה יקרה, אני שואלת את עצמי, כמו שאני שואלת בקליניקה את תת המודע של המטופלים שלי. מה יקרה אם הם יגלו שאת בקושי כפר?
"הם יתאכזבו". עונה לי התת הפרטי שלי.
"אז איך אפשר למנוע מהם אכזבה?"
"אה… לגלות להם מראש שאני רק כפר?"

לבטל את הפער

ואיך שאני שומעת את עצמי ברור לי שזו התשובה הנכונה, שזה מה שאני צריכה לעשות – פשוט לבטל את הפער. לגלות לכולם שזו האמת. רק כפר. לא משהו בכלל.
ובכל זאת אני לא מפסיקה לפחד שכולם יידעו; ייכנסו לאזור המפורז עם הסמרטפונים שלהם ויחשפו אותי בקלוני קבל עם ואינסטגרם.
"כי מה?", אני ממשיכה לחקור את התת שלי בלי רחמים. "מה מפחיד בכך שיראו לך את הכפר? למה זה כזה קלון?"
"כי זה לא שווה, כפר נידח. או כל דימוי אחר, שאומר בסוף אותו דבר. כי יידעו שאני לא מי שהייתי רוצה להיות: בטוחה תמיד. ישרה תמיד. משעשעת תמיד. רגישה לאחרים תמיד. אינטליגנטית תמיד. אני עוד לא. כלומר, אני לא. פשוט לא."

קולות פנימיים

ואז אני קולטת שהפער בין מה שאני חושבת עלי לבין מה שאני רוצה שכולם יחשבו עלי, הוא בדיוק הפער בין מה שאני עכשיו – לבין מה שאני רוצה להיות. כלומר, ה"כולם" הוא פשוט קול פנימי שלי, שאומר לי: "ככה את רוצה להיות. ישרה תמיד. בטוחה תמיד. משעשעת, רגישה, אינטליגנטית, קשובה, כל הג'אז הזה". ומה שאני פוחדת ש"כולם" יחשבו, הוא מה שאני חוששת להיות, לא רוצה להיות. בקיצור, הוא סימן דרך. הוא אומר לי איפה אני עכשיו, ולאן אני רוצה ללכת.

מי זה כולם בשבילך?

ובכלל, אני שואלת אותי, מי זה "כולם" בשבילך? האנשים שאת בכלל לא מכירה? שהרי אלה שאת מכירה ואוהבת יודעים בדיוק מי את. גם וגם וגם. בטוחה ומפקפקת, משעשעת וטרחנית, ישרה ומניפולטיבית, אינטליגנטית ואהבלה מושלמת.
ויותר מזה: גם כשאף אחד לא יודע, את יודעת. וכשאת חוששת שאיזה "כולם" דמיוני לא יקבל אותך, את בעצם לא מקבלת את עצמך. את מאמינה שאת פה בתנאי.
ולבסוף אני מזכירה לעצמי שכולם ממילא יודעים. גם כשנדמה לי שהם לא. יודעים כמו שאני יודעת על אנשים אחרים, גם כשהם מתאמצים להסתיר (במיוחד כשהם מתאמצים להסתיר). ולרוב אני אוהבת אותם בכל זאת. אולי אפילו בגלל זה. אולי הגיע הזמן לאהוב גם אותי ככה, ולתת לאחרים הזדמנות לראות אותי ככה, ולהחליט בעצמם.

נ.ב. 1: אם גם אתם מרגישים שיש פער בין מי שאתם לבין מי שאתם רוצים להיות, אולי הגיע הזמן להרגיש אחרת. להתחיל באיזה צעד קטן לקראת מי שאתם רוצים להיות (ולהתחיל לאהוב את עצמכם כבר עכשיו). בקיצור, מוזמנים לטיפול תטא הילינג שבו נגלה אם הפער באמת כל כך גדול, ושאולי לא יקרה שום דבר אם הוא ייעלם.

נ.ב. 2. כי בסוף, הרי, כולם יודעים כשאת בבעיה (ויש גם תזכורת לסרט נעורים מעצב)

פורסם בקטגוריה בחירת מקצוע, התפתחות אישית, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.