בעדינות

אני כבר לא רוצה בכוח. לא רוצה במאמץ. רוצה בעדינות

אחד הוויכוחים ההיסטוריים שהיה לי עם הדייג היה בתחילת יחסינו הבינלאומיים – שהתחילו, כמה פואטי, בחוג ליחסים בינלאומיים – היה על כמה מאמץ ראוי להשקיע בעבודה סמינריונית. "את יושבת על זה ארבעה חודשים", הוא ציין, "ומוציאה ציון 95. ואני יושב על זה ארבעה לילות, ומוציא ציון 85. ברור שניצול הזמן שלי יותר יעיל".
והסכמתי עם הדייג אז בעניין ניצול הזמן, אבל בטח לא בעניין הכדאיות. שהרי אם אפשר להשיג ציון גבוה יותר, אז צריך – לא? מה, רק בגלל המאמץ הנוסף לוותר?
עברו 20 שנה, פלוס מינוס. אני מתחילה להבין שיכול להיות שהוא צדק.
***
וזה משהו חדש אצלי, ההבנה הזאת, כי תמיד הייתי אדם שמפעיל כוח, שמתאמץ. ואז מתאמץ עוד קצת. ולסיום, משקיע עוד טיפה מאמץ.
ככה הייתי באוניברסיטה, וככה המשכתי בחיים. עם הילדים, בעבודה, עם החברות, בכל דבר שדרש השקעה. מתאמצת. דוחפת. משקיעה את כל כובד משקלי. בתנופה, בכוח. כי הקריטריון היחיד ל"כמה צריך להתאמץ" היה: כמה שאפשר.

"כמה מאמץ שאפשר" מוציא לך את המיץ

ורק לאחרונה אני מבינה שהדייג כנראה צדק כבר אז ("הבעיה איתי היא שאני תמיד צודק" היא אחת מאמרותיו הידועות ביותר של הדייג). ושהתעקשות שלי להשקיע כמה כוח שאפשר, כמה מאמץ שאפשר, להזיע, להסתער, לעשות עד ששורף בשרירים הפיזיים או הרגשיים – מתאימה אולי למורשת גדוד העבודה שגדלתי עליה, אבל גובה מחירים לא פשוטים.
כי "כמה מאמץ שאפשר" מוביל מאד בקלות למאמץ יתר. "כמה מאמץ שאפשר" מוציא לך את המיץ. הוא סוחט אותך עד הסוף, כי אם אפשר לעשות עוד משהו, את תעשי אותו. "כמה מאמץ שאפשר" לא שואל מה מתאים לגוף שלך, לנפש שלך, אלא רק מה מתאים למשימה. הוא גם לא שואל מה מתאים לצד השני, מה מתאים למציאות, ומה ממש לא זורם עם הקצב שלה. הוא כובש. הוא מסדר. הוא מארגן. בכל הכוח.

מה התועלת השולית

ויותר מזה: "כמה מאמץ שאפשר" לא שואל את השאלה הכי בסיסית שהכלכלה שואלת – מה התועלת השולית. מה באמת ייצא לך מהעוד מאמץ, עוד השקעה, עוד כוח, עוד משאבים – ואם זה שווה את זה. בעיני ה"כמה מאמץ שאפשר" זה תמיד שווה את זה. כי אם אפשר עוד, אז עוד. הוא פרפקציוניסט, היצור הזה. וכשהוא גר בראש שלך, הוא הופך אותך לשפחתו החרופה.
כי ה"כמה מאמץ שאפשר" ננעל על מטרה והולך עליה. הוא לא שואל לשם מה צריך את זה, מה באמת את רוצה פה.

"כמה מאמץ שאפשר" הוא לא אנושי

ה"כמה מאמץ שאפשר" הוא לא כלכלי, אבל יותר מזה, הוא לא אנושי. כי הוא מכריח אותך להיות כל הזמן במאמץ. כל הזמן להפעיל כוח. כל הזמן להשתדל.
הוא לא משאיר לך את האפשרות לעצור, לנוח, לחדש כוחות. והיום אני מבינה שכשלא עוצרים, המנגנונים הפיזיים שלנו (וכנראה גם הרגשיים) נשחקים, מתבלים, מתכלים, מתקלקלים.
אז כן, את עפה על עצמך עם סימון "וי" ועוד "וי" ועוד "וי" ברשימה, אבל אין לך עונג אמיתי מהעשייה, כי העשייה תמיד מאומצת מדי. היית יכולה ליהנות ממנה אם היא הייתה בעצימות קצת יותר נמוכה, כמו שאומרים מאמני הכושר, אבל ככה את נהנית רק מהתוצאות. וככל שיש יותר מהן את יותר מתמכרת, יותר רצה, יותר מתאמצת. יותר נשחקת.
והכי גרוע: את מצפה מאחרים – הבעל שלך, הילדים שלך, הסביבה שלך – להשקיע כמה מאמץ שאפשר, כדי להשיג את התוצאות שנראות לך נכונות. קשה לך לקבל את העובדה שהם מוכנים להתאמץ פחות ממך.

המאמץ הנכון

והתקופה האחרונה מלמדת אותי משהו חדש: היא מלמדת אותי לעצור ולשאול שאלה חדשה – לא כמה מאמץ אפשר להשקיע, אלא כמה מאמץ נכון לי להשקיע. לא כמה כוח יביא תוצאה, אלא כמה כוח ניתן להפחית ועדיין ללכת לכיוון הנכון.
אני רוצה למצוא את המאמץ הנכון. את אותה נקודת שיווי משקל קסומה של ה-Effortless effort. את המאמץ שעושה נעים לשרירים, לא קורע אותם. את מינימום הכוח / המאמץ שנדרש כדי להניע את עצמך לאן שרצית, גם אם זה לא מושלם. את היכולת לשחרר שליטה. לדעת שזה לא יהיה 95, זה יהיה מה שזה יהיה, ובכל זאת זה יהיה סבבה לגמרי.
וזה לא פשוט לי. אני כל כך רגילה להתאמץ עוד טיפה. ממש קשה לי לעצור את עצמי, לעצור את סוסיי הדוהרים כמשוגעים. מה, למה לא, רק עוד טיפה, מה הבעיה בכלל…
להזכיר לעצמי שאני רוצה אחרת.
אני לא רוצה במאמץ.
אני לא רוצה בכוח.
אני רוצה בעדינות.

נ.ב. 1. ואם גם אתם רוצים ללמוד להתאמץ פחות, לא לסחוט את עצמכם עד שאי אפשר, אלא לתת לעצמכם לחיות בנחת – מוזמנים להיעזר בי ובתטא הילינג. השינוי אפשרי. והוא יכול להגיע בעדינות.

נ.ב 2: Yes, we have to let it linger

פורסם בקטגוריה התפתחות אישית, זוגיות, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.