כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

בת כמה אני?

פוסט ובו ידובר על גיל, על גדילה ועל נומרולוגיה קבלית

בת כמה אני? לוח השנה מראה סכום מדויק: ארבע עשרות, שלוש אחדות, אחד אלוהינו שמסתכל עלי, כך אני מקווה, בתערובת של שעשוע וחמלה.
אבל לוח השנה הוא המצאה פיקטיבית: סרגל שיצרו אנשים מלאי חששות כדי למנות כמה עבר, כמה נשאר. הזמן עצמו חולף בלי ציונים, בלי לעצור לרגע, בלי לעצור אפילו לרגע הספירה. אז בת כמה אני?
מרגע הלידה שלי עברו כבר כך וכך ימים. עוד ספירה מדויקת של שקיעות וזריחות, חורפים ואביבים וקיצים וסתווים וחוזר חלילה, אוכל ושינה ואהבה ופחד ותקווה ואכזבה וגם הם חוזרים ושבים. וכולם חרטו עצמם על הפנים ועל הגוף מבלי ששמתי לב: כמו זליגה איטית של דבש, כשאת לא רואה את התנועה עד שהיא נגמרת, ופתאום את במקום אחר. ופתאום שנות הארבעים מתקדמות במקום שנות השלושים, שהחליפו את העשרים, וההתבגרות הזאת מאיימת מרוב שהיא צפויה ופתאומית; כשהדלתות נסגרות כשרק לפני רגע נפתחו. אז בת כמה אני?

לפעמים אני

גם היום, לפעמים אני תינוקת. מפוחדת, חסרת אונים, כמהה, נצרכת. כשאני שם אני בוכה כמו תינוקת, צועקת כמו תינוקת, תובענית כמו תינוקת, אילמת כמו תינוקת.
גם היום, לפעמים אני בת ארבע. מגלה את קוצר היכולת ונלחמת מולה. מגלה במה מותר לגעת ובמה לא. רוצה הכל. רוצה מהר. רוצה עכשיו. רוצה ורוצה ובעיקר לא רוצה שיגידו לי לא.
גם היום, לפעמים אני בת עשרה. מבוישת ומתריסה לסירוגין, בודקת גבולות וחולמת על העתיד. מלאה אופטימיות ושאיפות, מנסה למדוד צבעים, גזרות, זהויות. מסתגרת ופורצת, רוצה במרכז, תחת האורות הגבוהים, ופוחדת להיתקע מולם משותקת.
גם היום, לפעמים אני אשה. שבעת עמל, נדרשת ונצרכת. מחלקת את עצמי לחתיכות קטנות, לפרוטות של תשומת לב: איפה הנעליים. כיבסת לי את חולצת התלבושת האחידה. קנית לי חטיפים לטיול. תני חיבוק. תכיני תה. תעשי סנדוויץ'. תעשי מקום.
וגם היום, לפעמים אני זקנה מאד. באותן דקות אני שקטה להפליא ויודעת היטב. אני לא חוששת שייקחו לי, ושמחה לתת. אני רואה בלי להשתמש בעיניים, שומעת בלי חוש השמיעה. אני חשה בתוכי את מה שקורה בחוץ, כי אני כבר יודעת שאין הבדל בין בתוכי לבין מחוצה לי. אז בת כמה אני?

אי שם עמוק בתוך תוכנו

לפעמים אני מרגישה שעבר המון זמן, ולפעמים שריד של ריח, או צליל אחד, או קצה מילה, מחזיר אותי, כמו שכתב וצדק אהוד מנור, אל נקודת ההתחלה. לעולם כשאראה צמר גפן מתוק אהיה בת השש שלא הסכימה לתת לאבא לטעום, וכעסה על עצמה עד מאד. לעולם ריח של סבון "הוואי" יחזיר אותי להיות הנכדה של לאה ואהרן, כמו שריחו של שמפו תפוחים יחזיר אותי להיות בת השתים-עשרה הנבוכה במקלחת של הבנות בקיבוץ. "רוחות הצפון" של אהוד בנאי שולח אותי אל הצבא. סיגריות דנהיל – לטיול שאחרי. ריח של "ריצפז" גורם לי להיות שוב סטודנטית עייפה שמנקה בתים. "תשאירי לי מקום לחבק אותך בחלום" מזכיר לי איך התאהבתי במי שלימים יחלוק איתי את המציאות. עוגיות של פסח מקפיצות בתוכי את האמא החדשה והמבוהלת שנהייתי לפתע לפני כמעט 14 שנים. וכולם קיימות בי, הילדה והנכדה, החיילת והסטודנטית והאשה, כמו בבושקות זו בתוך זו. ואולי לא כמו בבושקה, אלא כמו קרוסלה, "מרי גו ראונד" שכזו, כשבכל פעם עולה בי סוס אחר. אז בת כמה אני?

סך כל הגדילות

ואולי התשובה האמיתית, לא זו שתלויה בזמן מלאכותי, היא זו שנתן פעם רב יהודי חכם (הלוואי וזכרתי מה היה שמו) שאמר: יום שנחשב בחייך הוא רק יום שבו גדלת.
לא יודעת למה בדיוק הוא התכוון, אבל אני יודעת מה זה אומר לי: שסך כל הרגעים הנחשבים בחיי הוא אלה שבהם הסכמתי להיות יותר ממה שהייתי קודם. כתינוקת או כילדה, כנערה או כאשה – אלה הרגעים שבהם הסכמתי לפרוץ את המחסומים של מה שידעתי שטוב, שבטוח, שידוע, ולנסות משהו חדש. לקום למרות שאולי אפול. להתחרות למרות שאולי אפסיד. לדבר למרות שאולי עדיף שלא. לשתוק למרות שיותר קל לדבר.
הרגעים שבהם אני גדלה הם אלה שבהם אני מפסיקה לפעול לפי אוטומטים – פנימיים או חיצוניים. הם אלה שבהם אני מפסיקה לפעול לפי "מה שצריך" או "מה שנהוג", ופועלת לפי "מה שנכון" – כמובן, לפי היכולת המוגבלת של החושים, השכל והלב שלי, מתוך ידיעה שייתכן שאני טועה.
הרגעים שבהם אני מוכנה לטעות, לפשל, לסכן את מה שכבר יש לי, ברוח או בחומר – הם, בסופו של דבר, הרגעים שבהם יש לי פוטנציאל להיות יותר. הנכונות מגדילה: הנכונות ללמוד משהו חדש שאולי יעמיד בסימן שאלה את מה שאני כבר יודעת. הנכונות להיראות לא מבינה. לא יודעת. לא יפה. לא מכובדת. טועה. פתטית. הנכונות לוותר על השליטה בתוצאות, ולהתמקד בדרך, צעד אחר צעד. הנכונות לאפשר לאחרים לגדול בדרכם ולא בדרכי.

הכל פתוח

אם אני מסתכלת אחורה, יש פחות רגעים כאלו מכפי שהייתי רוצה. קל לי לראות את אלה שבהם נשארתי אותו דבר כמו קודם: מפוחדת. לחוצה. כועסת. שולפת מהמותן. מאשימה. שתלטנית. מחפשת ווליום גבוה. נצמדת להרגלים הנוחים והלא מקדמים.
אבל כדי לתת לעצמי להיות יותר, אני יודעת שמוטב לי לעזוב את הביקורת העצמית, ולהתמקד ברגעי הגדילה, וגם ברגעים תומכי הגדילה: אלה שבהם הבנתי אם כי עדיין לא יישמתי; אלה שבהם לפחות ראיתי את עצמי נצמדת לאוטומט גם אם לא הצלחתי עדיין לעזוב אותו.
מפחיד לגדול. מפחיד לנסות דברים חדשים. מפחיד לקחת אחריות, מפחיד לסמוך על אחרים; לתת להם לגדול בלי לשלוט בהם, והכי מפחיד לסמוך על מה שאנחנו מרגישים שנכון. רק מה? בשביל זה באנו לעולם. כדי להיות יותר ממה שאנחנו: בכל גיל. ואם זה כך, באמת לא משנה בת כמה אני: כל עוד אני מוכנה לגדול, כנראה שהכל פתוח.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

אל הנומרולוגיה הגעתי במקרה. נוכחתי קודם בתוצאות המדויקות והמפתיעות שלה, ורק אז הסכמתי להקשיב. עשיתי הפוך ממה שעשה עם ישראל, שאמר משהו שנשמע לי בלתי ייאמן: "נעשה ונשמע". חיפשתי הוכחה לפני שהסכמתי לשמוע, לא כל שכן לעשות.
אם יש מקום שבו אני עדיין קטנה להפליא הוא היכולת שלי לסמוך בלי לחפש הוכחה. פשוט להאמין. אולי בגלל זה היה לי קל יחסית עם הנומרולוגיה, שהיא המיסטיקה הכי פחות מיסטית. מספרים, חישובים, שכל. בקיצור, עסקים כרגיל. ועדיין, אני מתפלאת בכל פעם שאומרים לי שהניתוח הצליח (למזלי בניתוחים שלי אין סיכוי שהחולה ימות).
כשהתטא-הילינג הצטרף לחיי, כבר הגעתי לעולם אחר לגמרי: עולם בלתי מובן לחלוטין, בלי הוכחה מוצקה להיתלות בה. ואני עדיין מפקפקת כמו אחרון הציניקנים. מתרגלת ובכל פעם מחדש מתקשה להאמין למסרים, מטפלת ומופתעת בכל פעם מחדש כשמופיעה הקלה.
בשנה הבאה אני רוצה לגדול שם בדיוק. לעזוב את השכל ואת ההיגיון, את החיפוש אחר הוכחות מוצקות. להסכים לסמוך על אנשים אחרים, על העולם ועל מה שהוא מביא לי, ואפילו להסכים לסמוך על התחושה הפנימית שלי – כי כשאני עוזבת את העולם המוגבל של הכללים, החושים וההוכחות, ושומעת לצו הפנימי, השקט, הברור – רק אז אני נהיית חלק מהעולם האינסופי והבלתי מוגבל. רק כשאני מסכימה להאמין למה שאני שומעת ורואה בלי האוזניים והעיניים, אני מצליחה לדייק, לחבר בין התחושה הפנימית להזדמנויות מבחוץ; אצלי ואצל אחרים. ושם, אין סוף לכמה אפשר לגדול.

ולסיום, שיר ליום הולדת, שמסכם לי הכל. כן, קוראים לי מור, ואני אוהבת שיר של משה פרץ