האם אני מעתיקנית?

שאלות נוקבות על העתקה, השראה ומה שביניהן

לפעמים פוסט בפייסבוק מזיז אותי. מושך לי לרגע את השטיח מתחת לרגליים, מאלץ אותי לבחון משהו שעד כה היה נעלם מהעין.
כזה היה הפוסט של ניצה יניב, המורה שלי לתטא הילינג, שכתבה: "מנטליות של שפע, היא כשאנשים באמת שמחים בהצלחות של אחרים. העתקה מאחרים היא מנטליות של תודעת עוני".
והאמת היא שעוד לפני שחשבתי על תודעת שפע ותודעת עוני, קודם כל הרגשתי אשמה (זה לא מפתיע – קל לי מאד להרגיש אשמה), ושאלתי את עצמי: האם אני מעתיקנית? האם יכול להיות שאני מעתיקה מאחרים בלי לשים לב?
***
וידוי מצמרר: בחיים לא העתקתי במבחן. הפעם היחידה שבה הייתי מעורבת בעניין כזה הייתה בכיתה י"א, כשהמורה לתיאטרון גילתה שהמבחן שלי וזה של חברתי שישבה לידי דומים בצורה מחשידה. לא בגדתי. לא צעקתי שזו לא אני, זו היא, למרות שאני זוכרת את העלבון כשהיא לא קמה והתוודתה. עשיתי את העבודה ששתינו קיבלנו כעונש, ושתקתי.
והייתה עוד פעם, לפני כמה שנים, כשלימדתי קורס בסיס בנומרולוגיה, והתברר לי שאחת התלמידות נותנת את השיעורים שלי כשיעורים פרטיים. אחרי כל שיעור היא הייתה פשוט מעבירה את החומר כמו שהוא לתלמיד שלה (וגובה פי שלושה ממני. מילא). בלי שום זמן עיכול. ונעלבתי ואפילו לא ידעתי למה.
ופתאום, כשהדיון על הפוסט הזה הלך והתרחב, מלא רגשות ודיוקים, מצאתי את עצמי שואלת את עצמי: אולי בכלל הפכתי לכזו, מעתיקנית, בלי לשים לב? הרי אני שואבת רעיונות מכל עבר. מאנשים, מספרים, מיוטיוב, מהפייסבוק. ומה זה בכלל העתקה? ברור שכשאני מעלה מאמר של מישהו אחר בשמי – זו העתקה. אבל מה אם אני מאמצת לעצמי ומציגה רעיונות ששמעתי ממישהו אחר? האם גם זו העתקה? ומה אם אני מחברת אותם בקונטקסט אחר?

לקחת מהמורים שלי

ושמעתי הרי. שמעתי וקראתי ולמדתי אצל מורים רבים, שלא לדבר על מאות ספרי העיון שקראתי בשנים האחרונות. ולא פעם אני משתמשת ברעיונות שלקחתי משם (לא תמיד אני יודעת אפילו לשים את האצבע על "שם").
למשל, כשאני מדברת על תטא הילינג אני משתמשת תמיד במטאפורה של ניצה יניב, שמתייחסת לתטא כאל חיבור ל"גוגל" הגדול של הבריאה. שמעתי, נדלקתי, נראה לי בול. מרגע ששמעתי את המטאפורה, אני מתייחסת לזה ככה אפילו בדמיון שלי. אין לי דרך אחרת לדבר על תטא.
כשאני מדברת על נומרולוגיה, אני משתמשת מן הסתם בידע שלמדתי מהמורים שלי, שוקי גבאי ודב גרגור. האם זו העתקה?
כשאני מדברת על הורות, אני משתמשת – לצד הניסיון והחשיבה שלי – ברעיונות שלמדתי מעשרות מומחים שראיינתי בקריירה שלי כעיתונאית חינוך (הנבחרת שלי – חיים עמית, דלית בלונדר-רון, אלה שלומקוביץ, הדר קוגל, אנאבלה שקד, עמוס רולידר. ממש לא דומים זה לזה, אבל מכל אחד מהם שמעתי דברי טעם שפותחים את הלב ואת השכל).
אפילו הרעיון לשים שיר בסוף כל פוסט בבלוג הזה הוא לא מקורי שלי: לקחתי אותו מהבלוג הנפלא של שלי גרוס, "המלבישה". האם זו העתקה, למרות שאין כל דמיון בין הבלוג שלי לבלוג שלה?
ועם כל הכבוד למקוריות שלי – קשה לי לשים את האצבע היום על מה שלי ומה לא שלי. על מה חשבתי לבד ומה שמעתי וחשבתי שנכון. שנים שראיינתי מומחים חכמים ונבונים, ואני לא תמיד זוכרת מי אמר מה. לפעמים כן, אבל ממש לא תמיד.

הרעיונות שנטמעו

אלה רק הרעיונות – הם שנטמעו בתוכי. ואני אומרת נטמעו, כי ברור לי שזה ככה: כשאני שומעת מאנשים אחרים (או קוראת בספרים) דברי טעם, הם נכנסים אלי פנימה. מחוללים בי משהו חדש. הם מתחברים ומזיזים, עושים לעצמם מקום, מעירים ישנים, יוצרים חיבורים חדשים.
ובמובן הזה, אני לא באמת מקורית אף פעם, ואולי גם לא מעתיקה אף פעם. במובן הזה, אני לא באמת נפרדת.
בכל דבר שאני אומרת או כותבת יש עקבות של מישהו אחר. לפעמים מישהו ששאל וגרם לי לשאול, לפעמים מישהו שאמר בתחום אחר ויישמתי את מה שאמר לתחום שני, לפעמים ביטוי שאימצתי לי.
ואני מקווה שככה גם להיפך: אני מקווה שדברים שאמרתי נטמעו אצל אחרים. העירו אצלם משהו. (בערבית, גילו לי לא מזמן, השורש של המילה שמבטאת 'השפעה' הוא 'להעיר').
כי אנחנו לומדים באמצעות חיקוי. אנחנו מעתיקים עד שאנחנו לומדים להוציא מעצמנו. אנחנו לוקחים משהו מפה ומשהו משם, ואחרי זמן עיכול, יוצרים משהו חדש משלנו.
ואולי זה ההבדל בין העתקה להשראה: זמן העיכול. הזמן שבו אנחנו נותנים למידע חדש להעיר בנו משהו ("להפרות", כתבה ניצה יניב). הזמן שחולף לפני שאנחנו פולטים את המידע החדש. הזמן שאנחנו נותנים לו להפוך להיות איבר מאברינו.

אל דאגה

ובמובן הזה, אל לנו לדאוג שמעתיקים מאיתנו: המועתק לעולם לא יהיה כמו המקור – פשוט כי אין לו את העומק והקישורים שהיו במקור. הוא יהיה תלוש, שטחי. הוא לא יהיה כמו שלנו כשהוא לא מגיע מאיתנו.
ועוד אני נזכרת במה שאמרתי פעם למטופלת, אמנית מוערכת שחוותה העתקה בוטה של היצירות שלה: הזכרתי לה שמה שמועתק אלה דברים שהיא עשתה בעבר, והיא כבר היום במקום אחר, עושה דברים אחרים. "את היא העץ", אמרתי לה, "והמוצרים שלך הם בסך הכל הפירות. זה בסדר שאחרים משתמשים בהם. אפילו מוכרים אותם. את תמיד יכולה להבשיל פירות חדשים".
אז אני מאחלת לעצמי להיות תמיד עץ פרי. לזכור תמיד שאני עץ פרי. שאני שואבת מהמים של כולם, מהאוויר החופשי, אבל יכולה לייצר מהם משהו חדש. כל פעם מחדש.
ואני חושבת שזו בעיני תודעת שפע.
נ.ב. 1. ואני מורידה לעצמי בתטא את ההבדל בין העתקה להשראה. רק ליתר ביטחון. אם אתם רוצים גם, כתבו לי ואוריד גם לכם.

נ.ב. 2. ואם חטאתי למישהו בהעתקה ממנו בכל זאת, מבלי משים, אנא סלחו לי. אני נשמה חדשה שבאה לכאן ללמוד על נתינה וקבלה, ובדרך עושה כנראה כל טעות אפשרית

פורסם בקטגוריה בודהיזם, התפתחות אישית, כללי, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.