האשה האחרת

אם יש דבר שהייתי רוצה יותר מלהיות מיוחדת, הרי זה, ובכן, להיות כמו כולם

בחודש הקרוב צפויה לי נסיעת עבודה מגניבה לחו"ל. הייתי יכולה לעוף עליה בדמיון עד אין קץ, אבל במקום זה אני לחוצה. מהטיסה? לא. מלהשאיר את כל הבית על בעלי היחיד? לא. מה שמלחיץ אותי באמת זה שבאחד הערבים אני אמורה ללבוש שמלת קוקטייל (אההממ, לא בדיוק מה שאני נוהגת ללבוש במצפה הילה).
וכאן אני מתחילה להסתבך. אם רק יכולתי לקבל מבט מקדים על המזוודות של כל אלפי הנוסעות האחרות, כדי לדעת מה הן הולכות ללבוש, הייתי ממש בסדר. אבל מכיוון שאין לי, רב הלחץ: ואם אני אהיה היחידה עם שמלה לא מספיק מכובדת? או להבדיל – מה יקרה אם אהיה היחידה שדפקה הופעה מוגזמת בעליל?

לא כמו כולם

לא שאני לא רוצה להיות מיוחדת. רוצה, בטח שרוצה. אבל קודם כל אני רוצה להיות כמו כולם. בדיוק כמו כולם. אני לא רוצה להיות היחידה שלא. אני לא רוצה להיות השונה. זו שמצביעים עליה. האחרת.
כילדה הייתי שונה (או לפחות הרגשתי ככה. בדיעבד אני מבינה שכל מי שהיה איתי בכיתה בקיבוץ הרגיש בדיוק אותו דבר). הייתי זו שלא למדה עם כולם לרכב על אופניים ולשחות. זו שקברה את האף בספרים במקום להתאמן בגולות או בחבל (הי, עד היום אני לא  יודעת להתחיל לקפוץ תוך כדי סיבוב).
כאמא, מככבים בסיוטים שלי טקסים שאליהם שכחתי לשלוח חולצה לבנה או טנא. מלחיץ אותי שאגלה שאחד הילדים שלי הוא היחיד שלא. היחיד שלא משתתף בפעילות, היחיד שלא יצא למחנה, היחיד שעוד לא לובש ג'ינס.

רק לא לבלוט

פעם חשבתי שמבאס אותי רק להיות זו שאין לה מה שיש לאחרים: נינוחות, או תואר שני, או כל חוסר אחר במשהו שלכאורה יש לכולם. אבל לאחרונה שמתי לב שגם לא נוח לי להיות זו שיש לה מה שאין לאחרים. זה נראה לי בעייתי כמעט באותה מידה. ואין ספק שבין כל הטירלולים האופפים את יחסיי עם קבוצות, זה אחד המשונים: אני רוצה להיות מיוחדת, אבל רק כל עוד זה לא ימנע ממני להיות כמו כולם. אני מוכנה שיהיה לי במשהו קצת יותר או קצת פחות, אבל בתנאי שזה לא יהיה בולט. אני רוצה להתאים לשורה. לא לבלוט מעל או מתחת.
וכן, אני יודעת בדיוק מאיפה זה בא: מהפחד לא להיות שייכת; לא להיות חלק. מכך שאם אהיה באמת שונה, אשאר לבד.

כולם לא

וזה נוגע ללב כשאני מסתכלת לצדדים, ומגלה שכולם לא כמו כולם. לזו אין בן זוג, ולזו אין כסף, ולהיא אין השכלה. זו ניחנה בזיכרון חזותי וחוש כיוון מטורף וזו (כלומר אני) לא קיבלה מהם אפילו קב אחד. זו גבוהה מאד, זה נמוך מאד. לזה יש עיוות בדיבור ולהוא אף גדול. להם יש ילד שלא הולך לו חברתית, ולאלה ילד שקשה ךו בלימודים. וכל אחד משוכנע שרק הוא לא כמו כולם. ושכולם מסתכלים רק עליו, מצביעים עליו, צוחקים עליו. שרק הוא נדפק, והלוואי שלא ישימו לב.

כולם כן

זה נוגע ללב, כי בסופו של דבר כולנו לא כמו כולם. כולנו חריגים במשהו. וזה הופך אותנו לבדיוק כמו כולם. כי כולנו מיוחדים במשהו. לא חריגים – מיוחדים. כולנו אנשים אחרים. לכל אחד מאיתנו יש מקבץ תכונות שאין לאף אחד אחר. לא היה אחד כמונו מעולם ולא יהיה עוד אחד כמונו לעולם.
וזה מובן מאליו כשאנחנו זוכרים מי אנחנו: פיסות מפאזל עצום, תלת מימדי. ודווקא המיוחדות שלנו היא זו שעושה לנו מקום מיוחד משלנו: מקום שעליו אנחנו לא צריכים להיאבק. המגרעות שלנו משתלבות במעלות של אחרים, ולהיפך. הקו הלא עגול אלא עולה ויורד של קו המתאר שלנו הוא זה שמאפשר לנו להשתלב. הוא זה שמאפשר לנו להיות חלק מהפאזל המגוון, המטורף, הבלתי אפשרי הזה.
אם רק ניתן לעצמנו.
אם רק נפסיק לנסות להיות כמו.
אם רק נרשה לעצמנו להיות כמו כולם: מיוחדים וחד פעמיים.
אם ניתן לעצמנו לבלוט איפה שאנחנו בולטים, בלי להצניע.
אם נאפשר לעצמנו להיות פחות יפים, יודעים, חכמים, מסוגלים, בלי להסתיר.
כי כולנו אחרים.
בדיוק אותו דבר.

נ.ב. 1: ואם גם אתם חוששים להיות שונים, לא מתאימים, לא מספיק טובים; אם אתם עסוקים מדי במה שאין לכם; אם אתם פשוט חייבים להיות תמיד בסדר – מוזמנים לטיפול תטא הילינג. ללמד את הנפש שלכם שמותר לכם להיות בדיוק מה שאתם. וזה ממש בסדר.

נ.ב. 2: כי לכל אחד מאיתנו מגיעה הזדמנות פשוט להיות עם כל האחרים

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית, כללי, תטא הילינג, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.