הגן ואנוכי

או: הרהורים על גנים, תבניות וקארמה

"זה לא ייאמן", אמרתי לבכור שהחזיק לי את דלת הלול, בעודי רוכנת לאסוף ביצים מהפינה שבה בחרו התרנגולות להטיל הבוקר. "כשהייתי בגיל שלך, וסיימתי שנת שירות בירושלים, בדיוק כמוך, נשבעתי שאחרי הצבא והאוניברסיטה, אין מצב שאני חוזרת. לא לצפון, לא לגליל, לא לכפר. אותי לא ימצאו גרה בקיבוץ, עובדת בחקלאות או משהו. אני רוצה עיר. אורות נוצצים. ריחות מפלטים. רעש. אקשן. בתי קפה.
"ותראה איפה מצאתי את עצמי בסוף: גרה ביישוב קהילתי, שקט של יום כיפור 365 ימים בשנה, רבע שעה מהקיבוץ שבו גדלתי, אוספת ביצים מהלול".
***
וחשבתי על כך שעם כל התנגדות שלי למחשבה הזו, אנחנו באמת תבנית נוף מולדתנו. העיצוב הבסיסי שלנו קיים, כמו החתמה, כמו גנום. אני נושאת עמי את החריצות והציניות, בדיוק כמו את הריח הקיצי של טל על דשא גזום בבוקר של חופש גדול. את המחויבות לקהילה כמו את התום (יש האומרים – טמבליות) בענייני תחמנות. את הנכונות לסמוך על הוועד (כל וועד שהוא) כמו את המשמעת העצמית, וכמו שאני נושאת בתוכי את התנועה המדויקת שבה קוטפים אשכוליות. הם מוטמעים בי: הריחות והצבעים, הערכים והאידיאות. ועם כל הרצון שהיה לי בגיל 19 להיות אחרת, אני לא בטוחה שבאמת השתניתי: עובדה, בסוף הסיבוב אני פה: במצפה הילה, חיה חיים לא מאד שונים מאלה שנולדתי אליהם.

ככה או ככה זה היה מתפרץ

ועם המחשבה הזו יצא לי להסתובב כשהגעתי לייעוץ גנטי, אחרי שגילו אצלי לפני כמה שבועות מוטציה גנטית נדירה (כזו אני, מיוחדת!), שכנראה גרמה למחלה שהתגלתה אצלי לפני שנתיים. "תקלה בתרגום של הגן", אמר הפרופסור. "ככה או ככה זה היה מתפרץ בשלב כלשהו".
וחזרתי הביתה עם תהייה – האמנם אין שום דבר שהייתי יכולה לעשות אחרת. האם באמת הגנום שלי הוא השביל היחיד בשבילי, ולא היה יכול להיות אחרת. זוהי תבנית נוף הולדתי – גנים משתבללים ומסתחררים בדי.אנ.איי שלי, בתבנית ייחודית וחד פעמית. יש בזה משהו מנחם – הסרת אחריות, אולי – אבל גם משהו מתסכל: כי אם ככה או ככה זה היה מתפרץ, איפה ההשפעה שלי על החיים שלי? איפה יש משקל לבחירות שלי?

אבל אני גם לא

וככה, בין הלול לגנים, פתאום חשבתי: זה נכון ולא נכון. אני תבנית נוף הולדתי, בהחלט, אבל אני גם לא.
נכון, אני גרה ביישוב כפרי בגליל, ויש בו ערבות הדדית ואיכפתיות ונשמה יתרה. אבל הוא לא קיבוץ. ממש לא. להיפך: הערבות ההדדית והאיכפתיות מתאפשרות ובולטות דווקא מפני שאנחנו לא מחליטים אחד על השני (כמו שאומרים הילדים); דווקא מפני שאין לנו וועדת זה וועדת ההוא, אלא ההתארגנות נעשית בפרטאץ' חינני.
ואולי אני אוספת ביצים מהלול מדי פעם, אבל אני לא חקלאית. ממש לא. אני אשת מילים ומחשבות ורעיונות, שאני מקרקעת מדי פעם על ידי מגע כזה או אחר במציאות.
לקחתי את התבנית שבאתי איתה, ושפכתי לתוכה את העיסה שלי. בחרתי את הבחירות שלי. וגם אם הן מוגבלות על ידי הנתונים שלתוכם נולדתי, הן עדיין הבחירות שלי. ומותר לי – חובה עלי, אפילו – לעשות אותן.
ונכון, אין לי שליטה בנתונים שאליהם נולדתי. אבל יש לי בחירה על מה אני עושה איתם.
כל הזמן.

לשחק עם הקלפים שיש

ואז אני מזכירה לעצמי את הכלל הזה גם כשמדובר במוטציות גנטיות מבאסות: אלה הנתונים שלי. זה מה יש. אבל עם מה שיש אפשר לעבוד.
וכמו שפרופ' ליפטון אמר בספרו הנפלא "הביולוגיה של האמונה", הגנים הם רק הדאטה של המחשב המשוכלל שהוא הגוף שלנו. אבל מי שקובע מה מהדאטה יתבטא ומה לא, היא היד הלוחצת על המקלדת. היא זו שקובעת באיזה נתונים להשתמש, ומתי ואיך.
ותכל'ס, לא משנה מה המוטציות שאני נושאת, כי אין לי דרך לשנות אותן. איך אני אומרת לבן שלי בהבעת פנים של חכם סיני עתיק? "אנחנו משחקים עם הקלפים שיש לנו, לא עם אלה שאין" (בהתחשב בזה שאני שחקנית הקלפים הגרועה בתבל, זה משפט מעט חצוף. אבל המסר מדוייק).
ולמרות שאין לי דרך לשנות את הגנטיקה שלי, יש לי דרך לנסות ולהשפיע על הביטוי או חוסר הביטוי שלה: לסדר לעצמי חיים של בריאות. חיים של איזון, של הרמוניה, של תנועה. חיים של שמחה והתפתחות. חיים שבהם הגוף שלי יקבל כל הזמן את המסר: "זאתי, היא רצינית. שווה להתגייס בשבילה. שווה לעשות בשבילה את המאמץ". אני לא מבטיחה לעצמי כלום ככה, אבל אני בהחלט עושה את כל (אוקיי, רוב) מה שביכולתי.

המהות היא אחרת

כי אולי אנחנו חוזרים בסוף הסיבוב לאותה תבנית שהכרנו, אבל המהות שבתוכה היא כבר אחרת. בכל פעם שאנחנו עושים משהו בצורה שונה, אנחנו זורעים לעצמנו את הזרעים להתנסויות שונות. והרי זוהי קארמה, כפי שאומרים הבודהיסטים: מה שאנחנו זורעים, זה מה שאנחנו קוצרים – בתלוי במצב האדמה כמובן, ובהבשלת התנאים.

וגם אם אנחנו חגים בספירלה סביב הדפוסים שנטבעו בנו, רגשיים או גנטיים, ההתבטאויות שלהם יכולות להיות שונות. אם פעם כתבתי, היום אני אומרת. אם פעם עשיתי סינתזה בין רעיונות של אחרים, עכשיו אני מעזה לשלב בהם גם את אלה שלי. אם פעם הגנטיקה שלי קיבלה מסרים של "היכונו היכונו", שגרמו לה לתרגם כל סימן בחוץ כאות סכנה, אולי כשאשדר לה מסרים של "אני אוהבת אותך, את יקרה לי", היא תדע – הפעם –
לא לטעות בתרגום.

 

נ.ב. וזה הגן שהייתי רוצה שימצאו אצלי

 

פורסם בקטגוריה בודהיזם, בריאות, בריאת מציאות, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.