הופעה ייצוגית

מתה מפחד שיתפסו אותי על חם

בשנתיים האחרונות, מאז שאני מרצה להורים, אני מתה מפחד שמישהו יתפוס אותי בהתנהגות הורית בלתי ראויה בעליל. נגיד, מבקרת בארסיות את צעיר הבנים, או עושה במומחיות רגשי אשמה לבכור, או טורקת את הדלת של המתבגרת (כן! אני גם יכולה! יותר חזק ממך! הא!)

זה לא נעים, שיתפסו אותי ככה. הרי אני זו שאמרתי שרגשי אשמה הם לא לעניין, ושביקורת לא פועלת, ושהמיקוד צריך להיות בצרכים של הילד (ולא בדלת שלו, מן הסתם). אז כל פעם שבורחת לי התנהגות כזו, אני מסתכלת לצדדים בזהירות, ומקווה שאף אחד לא ראה.
***
מה שמצטרף לפדיחה כללית מקוראי הבלוג הזה. שהרי שבוע אחרי שבוע אני מצהירה פה הצהרות במשקל כבד: כמו, איך אני רוצה לראות את המצוקה של האחר ולא את זו של עצמי. כמו, איך אני לא רוצה להילחץ יותר מהזמן. איך אני לא רוצה יותר להתחשבן.
אני מסבירה לעצמי בפרוטרוט, לוקחת אחריות, שמה לעצמי יעד קבל עם ואינטרנט. ואז מתה מפחד שמישהו שמכיר אותי, שיודע שאני כתבתי את הדברים האלה, קלט אותי נדחפת בתור בסופר, או נכנסת לאטרף של לחץ, או רותחת על אמא אחרת שמבריזה קבוע מתורנות ההסעות.
(לצערי הרב, הפרצוף שלי שקוף. אין שום דרך העולם שאוכל להסתיר מחשבות. רואים עלי מקילומטר).

זאת שקולטת אותי

כן, מאד מעסיק אותי החשש שמישהו יגלה שאני לא מי שאני מתיימרת (ובטון מעט יותר סלחני: מתכוונת) להיות. מה שאני רק שוכחת, זה שיש מי שרואה את זה כל הזמן: אני בעצמי.
כי אני יכולה לעבוד על חלק גדול מהאנשים חלק גדול מהזמן, אבל על עצמי, למרבה הצער, אני לא. אני כל הזמן קולטת אותי. רואה את עצמי מתעצבנת, מתחשבנת, רותחת, לא סולחת.
וגם אם מבחוץ הכל נראה מצוין, בפנים הפספוסים הקטנים האלה נצברים. והאפקט שלהם, כך אני מבינה, הוא חוסר אמונה עצמית, חוסר ביטחון עצמי, חוסר הערכה עצמית, לפעמים אפילו חוסר אהבה עצמית. קטעים איתי.

מתכנן מסלול מחדש

וכשאני זוכרת את זה, אני מזכירה לעצמי להפסיק להתפדח מכולכם, ולהתחיל להודות לכם שאתם שם. כי הפדיחה שלי מכם – מעצמי – לא נועדה לחבל בכל העבודה הפנימית שלי: להיפך, היא נועדה לכוונן אותי מחדש.
בכל פעם שאני נבוכה להיתפס על חם, זה המנגנון הפנימי שלי שמתריע: הי, עשית פה משהו שלא מתאים למי שאת רוצה להיות. משהו שלא הולם את האמונות שלך, את התפיסות שלך על החיים. את נבוכה בגלל שאת ערה לדיסוננס, ונדמה לך לרגע שאם אף אחד לא ראה – כאילו הוא לא היה.
אבל את יודעת שהוא היה, כאמור (ואת הרבה פחות סלחנית כלפי עצמך מהאנשים הטובים ורחבי הלב שמקיפים אותך).
אז שימי לב: יצאת פיתה? יצאת ביקורתית? יצאת מתחשבנת, אגוצנטרית, אובססיבית? מצאת את עצמך נבוכה מזה עד דמעות? מצוין. עכשיו לכי חשבי מסלול מחדש. רק תשתמשי בזה כנקודת משען. את יודעת כבר מה שאמרו על נקודת משען, נכון?
אז יאללה. תנשמי עמוק. הנה, כבר, את רואה איפה את מתכננת להיות.
שתי שניות, היית פה.
זוזי.

נ.ב. ואם אתם מרגישים יותר מדי פעמים אשמה ובושה, אם אתם שומרים לעצמכם סודות שנדמה לכם שמסוכן מדי שאחרים יידעו, אל תרדו על עצמכם. זה רק הג'י.פי.אס הפנימי שאומר לכם שאתם לא בדרך למקום שאליו תכננתם להגיע. זה לא חטא – זו החטאה. פשוט צריך חשב מסלול מחדש. ואם אתם מחפשים דרך אחרת – מוזמנים לסדרת טיפול בתטא הילינג. לנקות אשמה ובושה וחרטה, להשתמש בהן כנקודת משען לזינוק אל המקום שבו אתם רוצים להיות.

נ.ב. 2. כי מישהו כל הזמן מסתכל, ולא נותן לנו להתבלבל. תודה לאל.

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הופעה ייצוגית

  1. מקסימה שאת,
    מוארת, נאורה ומושלמת 🙂 בדרכך.

סגור לתגובות.