הורות כקורס התפתחות אישית

הורות 101, או: מה שיש לי לומר על הורות, במשפט אחד

אם תשאלו אותי מה יש לי להגיד על הורות במשפט אחד, אני אגיד את זה:
הורות היא קורס ההתפתחות האישית הכי טוב שיש.
למה?
פשוט מפני שאין שום דרך לברוח מהשיעור.
אנחנו שם מהרגע הראשון ועד יומנו האחרון.
מרגע שנהיינו,
מרגע שהונח בידינו תינוק,
אנחנו לתמיד "הורים של".
***
ומתוך המחויבות הזאת, האוטומטית וההוליסטית – גוף נפש-שכל וכל השאר, שאין כמותה בשום תחום אחר בחיים – אנחנו נאלצים לגדול.
כי התפתחות אישית מתרחשת כשאנחנו נאלצים להתמודד עם העובדה שאנחנו לא מרכז היקום. שצרכים של אחרים דוחקים לא פחות מאלה שלנו.
התפתחות אישית מתרחשת כשאנחנו מתמסרים למשהו או מישהו שהוא חשוב יותר, משמעותי יותר, מסך כל האומללויות והצרכים שלנו.
התפתחות אישית מתרחשת כשאנחנו מבינים שאנחנו לא הכי צודקים וחכמים בעולם: יש עוד נקודות מבט, תקפות יותר משלנו.
התפתחות אישית מתרחשת כשאנחנו מכוונים את עצמנו למטרה אחת: לאהוב מישהו אחר.
***
ולכן הורות היא קורס התפתחות אישית כל כך משובח:
מישהו אחר נמצא במרכז הפוקוס שלנו.
הצרכים של מישהו אחר משמעותיים יותר מהצרכים שלנו (כן, כולל פיפי ושינה ואוכל).
מישהו אחר מראה לנו שוב ושוב, בקולות ובבכי ובאותות ובמופתים, שיש נקודות מבט שונות משלנו. שמכריח אותנו להזיז את האגו הצידה, להתגמש, לפתוח את הראש, להקשיב.
ולא סתם מישהו – אלא מישהו שאנחנו אוהבים בכל ישותנו (למען האמת, מישהו שאנחנו אוהבים אפילו כשאנחנו לא מחבבים אותו במיוחד).
***
ומעבר לזה, ההורות מעמתת אותנו עם כל אחד מהמקומות שבהם אנחנו קשים.
גם אם עד עכשיו הצלחנו להימנע מלהתעמת איתם, ההורות מכריחה אותנו.
כמו קורס תפור אישית, אנחנו מקבלים כל אחד את המורה המיוחד לו:
האמא שחייבת לתקתק מקבלת ילד זורם וספונטני.
האבא שחושש להביע רגשות מקבל בת שמתעקשת להביא לו רגשות בווליום של מסיבת טראנס בינונית.
ההורים שלא יכולים לשחרר מקבלים ילדים שרק רוצים לבד.
***
במהלך ההורות שלי, מצאתי את עצמי עוברת שוב ושוב דרך המקומות התקועים שבי:
הרצון לשלוט. החרדות והדאגות האינסופיות. עשיית היתר. הלחץ. הנטייה לתקתוק על חשבון החוויה.
אני מכירה את כל הדפוסים האלה גם בשאר תחומי החיים שלי, כמובן. רק שכאן אין לי ברירה: אני חייבת להיכנס בהם, להביט בהם, למוסס אותם – למען אלה שאני הכי אוהבת בעולם.
ובכל פעם שאני כושלת, ומועדת שוב לאחד הדפוסים הללו, יש ילד אחד לפחות שעוצר אותי במבט, ורומז: "אמא, הגזמת".
"לא, אני לא אוותר על המסיבה רק כי את חוששת שאנהג".
"לא, את לא יכולה לחרב לנו את הנסיעה לחו"ל עם הלחץ שלך שנגיע בזמן".
"למה בעצם את לא מצטרפת אלינו לים? באמת יש לך כל כך הרבה עבודה?"
"אמא, תירגעי, טוב?"
ואני לוקחת אוויר, ונזכרת – בלית ברירה – מי רציתי להיות.
***
ובגלל זה, אני חושבת, הדרכת הורים עובדת כל כך מהר: כי מה שאנחנו מוכנים לעשות עבור הילדים שלנו, אנחנו לא מוכנים לעשות עבור אף אחד אחר (כולל עבור עצמנו).
אני מכירה הורים שהפסיקו לעשן למען הילדים. אימהות שישבו בשיא הסבלנות על שיעורים בתנ"ך אחרי יום עבודה. משפחות שלמות ששינו את סגנון האכילה – כדי שהילדים יאכלו נכון.
אני מכירה אותי – אותי, הפחדנית, הלחצנית, התקתקנית, המרובעת, השכלתנית – מתגמשת ונפתחת ומרפה ולומדת לאפשר ולכבד, ולאהוב, כל כך הרבה לאהוב.
***
אז נכון, אנחנו בני אדם. יש לנו אגו וצרכים ורצונות ועלבונות ואכזבות.
אבל אם יש משהו שמרגש אותי כל פעם בהדרכת הורים, זה לראות איך כשאנחנו פוסעים אל תוך תפקיד ההורה, משהו קורה לנו: אנחנו גדלים.
אנחנו נושמים, ונזכרים מי רצינו להיות.
כי זה טיבם של קורסים שווים באמת: אנחנו יוצאים מהם טובים יותר, קרובים יותר לעצמנו, קרובים יותר לאחרים.

בתמונה: הבת שלי ואני, לפני שהיא נהייתה גבוהה מספיק לחבק אותי מלמעלה