לאהוב בלי תנאים מקדימים – שיעור מס' 4

הורות כקורס התפתחות אישית, שיעור #4: לאהוב את מה שיש

כהורים, אנחנו מושקעים מעל הראש בטובתם של הילדים שלנו.
חשוב לנו כל כך שהם יהיו כל מה שהם יכולים להיות:
שימתחו את מוטת הכנפיים המפוארת שלהם, וימריאו לחיים מוגשמים.
ודווקא בגלל שכל כך חשוב לנו שהם יצליחו, העין שלנו נמשכת כל הזמן לראות את המכשולים:
"אם היא רק הייתה קצת יותר פתוחה ומשתפת".
"אם הוא רק היה טיפה יותר מפעיל את הראש, לא כזה אימפולסיבי".
"אם הם רק היו משתדלים קצת יותר".
דווקא מפני שחשוב לנו כל כך שיהיה לילדים שלנו טוב,
אנחנו מנסים שוב ושוב לשנות ולתקן:
להאיץ את האיטי.
לפתוח את הסגור.
לחזק את החלש.
***
ולפעמים זה עובד.
אבל בו זמנית, זה הופך אותנו להורים ביקורתיים,
ואת הילדים שלנו – לילדים שאף פעם לא מרוצים מהם עד הסוף; ילדים שאף פעם לא מרגישים מספיק טובים.
וזה לא כייף לאף אחד מהצדדים.
***
ביירון קייטי, בשיטתה הידועה "העבודה", ניסחה רעיון פשוט: בכל פעם שאנחנו מתנגדים למה שקורה במציאות, אנחנו סובלים. בכל פעם שאנחנו מקבלים את מה שקורה במציאות, ואפילו מודים עליו – טוב לנו.
הבעיה היא שקשה לקבל את המציאות כשהיא לא עובדת לפי התכניות שלנו.
ובטח ובטח קשה להודות עליה.
או לאהוב אותה.
עד שזה מגיע לילדים שלנו.
***
כי מכל הקורסים ההתפתחותיים שבעולם, ההורות מלמדת אותנו גם את זה: איך לאהוב את מה שיש.
ואין הורה שלא אוהב את ילדו ומודה עליו, גם אם הוא שונה מהתכניות שלו לגביו.
לאהוב את הילד שלנו ככה. כמו שהוא. מיוחד ושונה ופגום ושלם.
***
כי ברגעי הקסם, שבהם אנחנו מצליחים לעזוב לרגע את תפקידנו הרם כ"משפרי הילד",
כשאנחנו מצליחים להיפרד מהקמט העבה של אחריות היתר בין הגבות,
ונשארים ברגע המזוקק של אהבה בלי תנאים מוקדמים –
קורה דבר נפלא פתאום:
במקום לראות את הילד האיטי, המופנם מדי או האימפולסיבי,
אנחנו רואים את הסבלנות, את השקט, את ההתלהבות.
כשאבן החכמים שמכונה "אהבה ללא תנאי" בידינו,
כל קש הופך לזהב,
וכל תסכול – לקבלה.
***
ובאותו רגע,
שבו הצלחנו באמת לאהוב את מה שיש,
להתפעל ממנו, לנצור אותו, להרגיש שהוא לא מובן מאליו –
אנחנו נותנים לילד שלנו את המתנה הגדולה מכל:
הידיעה שהוא אהוב,
שהוא בעל ערך, מכובד וחשוב,
רק מעצם היותו.
שהוא לא צריך לעשות שום דבר כדי שיהיה לו מקום בעולם.
***
ובאותו רגע ממש,
הלב שלנו מתרחב,
והמציאות היא כל מה שיכולנו לבקש.