רק עוד רגע, אמא – שיעור מס' 5

הורות כקורס התפתחות אישית, שיעור #5: לגדל סבלנות

לחכות.
זה מה שהורים עושים מסביב לשעון.
מחכים שהתינוק יירדם כבר, ואפשר יהיה להתגנב על קצות האצבעות מהחדר.
מחכים שייצאו כבר השיניים. שייגמרו הגזים. שהוא יתחיל ללכת.
מחכים שהיא תפסיק לבכות כל בוקר בכניסה לפעוטון.
מחכים לגן עירוני.
מחכים בדרך מחוג לחוג.
מחכים ולא נרדמים עד שהיא חוזרת מהמסיבה.
מחכים ולא נרדמים עד שהוא חוזר מהצבא.
מחכים. ומחכים. ומחכים.
ואם זאת לא גדלות נפש, בחיי שאני לא יודעת מה כן.
***
כל התורות והדתות מהללות את הסבלנות:
את היכולת לחכות בלי לחץ לזמן הנכון,
את היכולת לתת את הזמן לכל מי שצריך אותו יותר מאיתנו.
אבל זו ללא ספק אחת המידות שהכי קשה לתחזק בעולם הכאוטי, הקופצני והמכור לסיפוקים מיידיים שבו אנחנו חיים.
"גדול הוא האומץ לחכות מן האומץ לשפוך את הלב", אמר המשורר, וצדק: סבלנות דורשת מאיתנו תעצומות נפש אמיתיות.
היא דורשת מאיתנו לשים בצד את הצרכים הדוחקים שלנו, שצועקים: "טפלו בי! עכשיו!"
היא דורשת מאיתנו לשים בצד את המחשבות שלנו על איך הדברים אמורים להיראות, ולקבל את זה שהמציאות לא תמיד פועלת בקצב שלנו ולפי התכניות שלנו.
היא דורשת מאיתנו להתאפק. לא לשפוך את עצמנו החוצה רק מפני שקשה לנו להכיל.
היא דורשת מאיתנו לתרגל נוכחות בכאן ובעכשיו. בלי לרוץ למחשבות על העתיד.
היא דורשת מאיתנו ללמוד לנוח בתוך אי הנוחות: לגלות שגם אם לא טוב לנו כרגע, בכל זאת אנחנו מסתדרים עם זה.
***
ואת כל הדברים הנפלאים האלה הורים לומדים ומתרגלים, יום יום, שעה שעה.
מתרגלים נוכחות ברגע כשמשחק הקלפים על השטיח מתארך לאין שיעור.
מתרגלים איפוק כשהילד שר לנו בפעם ה-17 את השיר מחנוכה. ואז עוד אחד. ועוד אחד.
מתרגלים ויתור על התכניות כשאנחנו מבינים שהערב הזה כבר לא יסתיים בשמונה וחצי… יותר לכיוון תשע וחצי.
מתרגלים הכלה של צרכים דוחקים ומחשבות דוחקות כשאנחנו מבינים שלמרות שאנחנו ממהרים לעבודה, הילד צריך מאיתנו עוד חמש דקות בבוקר בגן.
מתרגלים מנוחה בתוך אי הנוחות בכל פעם שהפער הזה, בין "יאללה יאללה" ל"לא קורה כלום כרגע", מטלטל אותנו.
***
וזה מה שהופך את ההורות לקורס התפתחות אישית כל כך מוצלח גם מהבחינה הזאת:
שתכל'ס, אין לנו ברירה.
הורות היא לא משימה לסוליסטים. אי אפשר לבצע אותה לבד, בלי השתתפות של עוד אדם אחד לפחות – הילד שלנו.
הורות במהות שלה היא מערכת יחסים: קשר בין ההורה לבין הילד.
וזה אומר שאנחנו חייבים לקחת בחשבון כל הזמן גם את הצרכים של הילד,
את הקצב שלו,
את התכניות שלו,
את מי שהוא.
סבלנות – כבר אמרנו?
***
וכשאנחנו מצליחים לזוז רגע מהעור שלנו,
ולהסכים לכך שהעולם הפרטי שלנו יתנהל על פי קצב אחר מהקצב הפרטי שלנו,
קצב משותף –
של רגליים קטנות ורגליים גדולות
(ואחרי כמה שנים – של רגליים גדולות ורגליים ענקיות)
נוחתת עלינו בעדינות – הסבלנות.
וההבנה שכשאוהבים מישהו באמת,
זה בסדר לחכות לו כמה שצריך.

בתמונה: וואי, וואי, כמה חיכיתי שהילד הזה יירדם כבר (והיום אני רק מחכה שיתעורר).