היפהפיה הנרדמת בתוכי

עם כל הכבוד לאינטליגנציה, תמיד הכי רציתי להיות יפה

הרי לכם וידוי: מעולם לא הייתי יפה.
היו לי את הרגעים שלי. זה כן. והיו תקופות שנראיתי טוב במיוחד: בצבא למשל. או כשהייתי מאוהבת. שאר הזמן הייתי ועודני (כך אני חושבת לפחות), מה שמקובל לכנות "נאה", או "נראית לא רע".
אבל יפה באמת – יפה מאלו שמסובבים אחריהן את הראש; מאלו שאומרים עליהן: "נו, זאת, היפה הזאת" – מעולם לא הייתי. וכל כך רציתי להיות. ממש מאז שאני זוכרת את עצמי.

בחוץ הייתה המציאות

אבל לא הייתי יפה. ו' הייתה היפה הבלתי מעורערת של הכיתה שלנו (היא יפהפיה עד היום, יש לציין). אני הייתי הפרופסור, תולעת הספרים, זו ששקועה בעולמות פנימיים רומנטיים של נסיכות שוברות לב ביופיין.
אבל בחוץ הייתה המציאות, שבה במראה האחת בבית הילדים בקיבוץ נשקפו אלי פנים ממוצעות לגמרי. עיניים חומות. שיער חום. אף רחב.
והכמיהה שבין זה לבין זה: אני זוכרת את עצמי מודדת את הסנדלים הכסופים של אמא שלי (יפהפיה ידועה בזמנה, שלא נכנעה מעולם למוסכמות הקיבוציות בעניין היופי), את מכנסי ההרמון התכולים שלה, רוצה להרגיש לרגע יפה כמוה. רוצה שיהיה תואם בין מה שאני מרגישה בפנים למה שנראה בחוץ. להוציא החוצה את היפהפיה הנרדמת בתוכי, זו השבויה בתוך כבלים של גנטיקה מקרית.

למה בכלל

למה בעצם רציתי להיות יפה? שאלה שנשמעת כמעט מטופשת, אבל אולי ראויה לבחינה מחודשת. אולי בגלל שתמיד היה נדמה לי שהכל הולך להן בקלות, ליפות האלו. הכל נסלח להן. הכל זורם אליהן. כולם מתאהבים בהן.
ואולי בגלל שיופי הוא עונג. הוא תואם והרמוניה. וכשאת יפה, כאילו את נושאת את מתנת התואם וההרמוניה לאן שאת הולכת. כשאת יפה את לא צריכה להוכיח כלום: בעצם הנוכחות שלך את כבר מוסיפה יופי לעולם.

אני מתאמצת יותר

בגיל 16 התאהבתי בחבר הרציני הראשון שלי, בין השאר מפני שהוא היה הראשון שחשב שאני יפה. אהבתי לראות את עצמי דרך העיניים שלו (שהיו ביקורתיות מספיק כדי שאאמין להן). והוא בעצמו היה יפה כל כך. כשנפרדנו חזרתי להיות הברווזון המכוער, האפרורי. אחר כך זה חזר על עצמו: בכל פעם שהתאהבתי הרגשתי יפה. אחר כך חזרה אני הישנה.
עם השנים גדלתי והחכמתי, ולמדתי (שוב) שיש עוד דברים חשובים בעולם חוץ מיופי. תבונה, למשל. או חמלה.
אבל לא הפסקתי לרצות להיות יפה. מצאתי את עצמי מתנחמת בשטויות: שאני נראית טוב לגילי. שיש לי טעם טוב (כולם חושבים את זה על עצמם, לא?) ואני יכולה להוציא מהנתונים הסבירים שלי את המיטב. שבזכות זה שאני לא יפהפיה התאמצתי יותר לפתח תחומים אחרים, כמו התבוננות ואכפתיות. שאני מתאמצת יותר.

גלאי שקר

אבל מי שגילה את האמת היו התמונות. שנאתי להצטלם. פחדתי להצטלם. עידן הפייסבוק הילך עלי אימים. ככה בקלות אפשר להעלות כל תמונה מקרית ולחשוף לעולם את מה שאני מסתירה בכזו מומחיות. עברתי במסננת דקה על התמונות שבהן צילמו אותי אחרים, מאפשרת לבודדות לצאת החוצה לעולם. רואה את כל הפרטים המאוסים: האף הגדול מדי. הקמטים המוקדמים בזוויות העיניים. השיער. הירכיים. הטוסיק. אוף.

בזכות איילת

אבל בימים האחרונים איכשהו הכל משתנה, בזכות איילת, שצירפה אותי לפרויקט שלה, שבו היא מצלמת נשים בבתים שלהן. אני לא יודעת מה דחף אותי לכתוב לה "אני" כשהיא שאלה מי רוצה להצטלם אצלה. אולי קיוויתי שסוף סוף אצא יפה. אולי רציתי לנצח את הרצון להיות יפה. כך או כך, היא הגיעה עד מצפה הילה, עם המצלמה והמבט שלה, שהוא בוחן ומלא תום בעת ובעונה אחת, וצילמה אותי עוד ועוד ועוד.
פחדתי נורא לפני הצילום. והייתי נבוכה במהלכו. ועד שהפסקתי להיות נבוכה היא סיימה.
ואתמול היא שלחה לי את התמונות. וברגע הראשון כאבתי, כי ראיתי את כל הפגמים שאיכשהו קיוויתי שהמצלמה שלה תעלים.
אבל אז הסתכלתי שוב, ופתאום לא ראיתי את מה שתמיד. פתאום יכולתי לראות אותי מהצד, כמו שאחרים רואים אותנו, ולהבין את מה שאיילת קלטה והראתה: את המכלול.
פתאום לא ראיתי קמטים אלא חיוך. לא טוסיק וירכיים אלא גוף מלא תנועה. לא אף גדול ועיניים קטנות אלא צחוק.
וככל שהסתכלתי יותר נעלמו הפרטים הפיזיים, ונשארה הרגשה, תחושה, אווירה.

היציאה החוצה

ואז, תוך שאני מדפדפת ומדפדפת, מתרככת ומתרככת, הבנתי פתאום משהו גדול ועצום ורב: שההיא הנרדמת בתוכי כבר מזמן לא כלואה בפנים. שהיא יצאה החוצה, קורנת ושמחה ובטוחה ונהנית.
לא מכיוון שאני יפה, ולא מכיוון שאיילת 'הוציאה' אותי יפה: אלא מפני שבתמונות שלה ראיתי את מה שלא יכולתי לדעת לבד: מה אני משדרת לעולם.
היא נתנה לי לראות אותי מהצד, כמו שפתאום ניתנת לנו הזדמנות לשמוע את הקול שלנו כמו שהוא נשמע לאחרים.
וראיתי שבעוד אני כלואה בפרטים, רואה אותם ורק אותם, מי שבחוץ רואה משהו אחר לגמרי: הרגשה, תחושה, אווירה.
ובצילומים האלה של איילת פתאום זיהיתי את עצמי. הזדהיתי עם עצמי. לא עם כל פרט, אלא עם המכלול. ראיתי איך הבפנים יוצא החוצה. איך הוא כבר בחוץ.
והיה שם יופי שאינו יופי, תואם שאינו תואם, הרמוניה שאינה הרמוניה.
כי אני הייתי שם לגמרי. והיה תואם והרמוניה בין מה שאני בפנים ומה שאני בחוץ.
***
היה מתבקש לסיים את הפוסט הזה במילים: "ועכשיו אני מרגישה יפה".
היה מתבקש אבל לא. אני לא. אני לא מרגישה יפה יותר משהרגשתי קודם.
אבל אני כן מרגישה תואם.
והרמוניה.
וידיעה שאני לא צריכה להוכיח ולהתאמץ יותר. רק להיות.
ממש כמו היפות ביותר.

נ.ב. 1: ואם גם לכם קשה לקבל את הגוף או הפנים שלכם, אם אתם לא אוהבים את מי שאתם כמו שאתם, ויש חוסר הרמוניה בין היפהפיה הנרדמת שבפנים למכסה הפיזי שלה – מוזמנים לטיפול תטא. ביחד נלמד לאהוב ולשמוח ולהרגיש טוב.

נ.ב. 2: יש רק שיר אחד שמתאים פה באמת. מוקדש לאיילת לנדאו, אלא מה.

פורסם בקטגוריה התפתחות אישית, כללי, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.