המדריך לננטשת

פוסט ובו ידובר על ייסורי פרידה, על הוראות הפעלה לנעזב, ועל ההסבר לפרידות לפי נומרולוגיה קבלית

לאחרונה שברו לי שתי נשים את הלב. לא, לא מדובר בווידוי אנושי מרגש של יציאה מהארון. מדובר בשתי נשים שבאו לייעוץ, וסיפרו בו על גברים שככה סתם, בלי התראה מוקדמת, הפסיקו לאהוב אותן.
שתי הנשים הללו יפות, חכמות ומעניינות. אצל שתיהן היה מדובר בקשר שנראה מבטיח, גם אם בעייתי במידה מסוימת. אצל שתיהן, כשבדקתי את המספרים, נראתה התאמה ויכולת למילוי צרכים הדדי. ושתיהן לא הבינו מה קרה פה, ושקעו בצער עמוק.
אין מה לדבר, (ולפעמים, כפי שאני מזכירה לעצמי, אפילו מוטב לשתוק): כשאדם אהוב מפסיק לאהוב אותך, לרצות בך, לבקש להישאר איתך, זו אחת החוויות הקשות ביותר שאפשר לחוות. לא במקרה מצבים כאלה מדרדרים אותנו לתהומות של ייאוש, צער, אפילו חוסר רצון לחיות: קשר אוהב הוא אחת הסיבות לחיים – ויותר מזה, אחד הכלים לחיים.

מאמי שלי, מותק שלי, חיים שלי

עבור רובנו, במידה מודעת יותר או פחות, הקשר עם בן הזוג הוא סוג של תחליף או המשך לקשר עם ההורה בינקות. לא במקרה אוהבים מוצאים עצמם (לפחות בתחילת הקשר) מתנשקים, נוגעים ומחליפים כינויי חיבה רכים (מאמי שלי, מותק שלי, חיים שלי) והגאים חסרי משמעות – בדיוק כמו שעושה אם לילד: האהבה מחזירה אותנו לפעם, למקום שבו רק המגע מדבר, ואין צורך במילים אלא רק במבט עיניים כדי להבין. למקום בו הורמונים מזנקים ויוצרים קשר עז (שלא במקרה, אצל נשים ואפילו אצל גברים מתרחשת בזמן ההתאהבות עלייה בהפרשת האוקסיטוצין, הורמון הקשר, שעולה גם אחרי לידה). למקום בו יש על מי להיסמך – ועם מי להתמזג; למקום שבו השלם הוא הרבה יותר מסך חלקיו. בשפת הפסיכולוגיה השלב הזה בחיי התינוק מכונה סימביוזה: למרות שהוא יצא מן הרחם, הוא עדיין לא מבין שאמא והוא הם שני יצורים נפרדים. בדומה לכך, מדברים האוהבים על התחושה שהם מצאו את החלק החסר להם; תחושת הפירוד נעלמה, ובמקומה חוזרים לגן העדן האבוד של הסימביוזה.
גם כשההתאהבות הופכת לאהבה יציבה יותר, בן הזוג נשאר עבורנו תחליף הורה: האדם שעליו אנחנו יכולים להישען בעת צרה; שמכיר אותנו לפני ולפנים ומקבל אותנו כמו שאנחנו, בדיוק כמו שעושה הורה (וכמו עם הורים – לא משנה כמה ביקורת מעורבת ביחסים: עצם ההישארות בקשר היא הצהרה על קבלה).
לכן, לא מפליא שכשבן זוג מחליט לעזוב אותנו, אנחנו הרוסים. התינוק שבנו, חסר האונים, שחייב את אמא כדי לשרוד, נזעק בחרדת קיום: האהוב הולך, ואנחנו, אנה אנו באים? מי יטפל בנו? מי יאכיל אותנו? מי יחמם אותנו? מי יגן עלינו מהעולם הגדול והקר?
לא משנה כמה גדולים, מנוסים ומפרנסים אנחנו היום: הנטישה נחווית מבעד שמורות עיניו המכווצות בבהלה של תינוק קטן, שננטש. הלב שמוסב, שנסגר בפנינו באחת, נחווה כמו הסתלקותה של השמש, כמו הסתלקותם של החיים עצמם.

סר הלב

האוטומטים של רובנו מגיבים לאובדן אהבתו של האהוב בבהלה, בהתכווצות, בחרדה. בתחושה שאין קיום. אבל אם נסתכל על זה קצת מלמעלה, בעיניים מפוכחות, נראה שהמצב שונה בתכלית.
למעשה, אצלנו לא קרה דבר. אנחנו בדיוק מי שהיינו קודם – אוהבים, שמחים, עשירים או בטוחים בדיוק באותה מידה.
המקום היחיד שבו חל שינוי הוא אצל האדם השני: הוא זה שמצב הרוח או מצב הלב שלו השתנו. אצלו משהו התכווץ או פנה. כמו שפעם היו אומרים: ליבו סר – כלומר, הלך למקום אחר.
אם ככה, מה מקור הבלבול? למה אנחנו מרגישים שאם הלב שלו הלך, אנחנו אלה שהלך עלינו? הסיבה לכך היא שרובנו לא באמת למדנו לחוות את עצמנו מבפנים. רובנו עדיין מקבלים אישור לקיום שלנו מבחוץ: זקוקים לרצפה כדי לחוש יציבות; למחמאה כדי להרגיש ערך, לחיבוק כדי להרגיש את הגוף שלנו, לאהבה כדי להרגיש קיימים.
במילים אחרות – רובנו לא באמת התבגרנו יותר מהתינוק הפנימי שלנו, שעדיין רודף נואשות אחרי הסימביוזה. בתוך תוכנו אנחנו עדיין מרגישים את חרדת הפירוד, את התחושה שבלי אהבת האחר לא נוכל לשרוד, וגרוע מזה: שבלי אישורים ממנו לא נהיה ראויים לשרוד.

נגמלים מחיתולים רגשיים

אבל דווקא משום כך, עזיבה של אהוב יכולה לאו דווקא להרוס אותנו – אלא לבנות מההרס הזה משהו חדש, בוגר יותר. כשאמא מתרחקת, התינוק נאלץ לגדול. ללמוד להרגיע את עצמו, אולי אפילו לזחול, לעמוד, ללכת. כשהיא מונעת ממנו את הסימביוזה, הוא נאלץ לפתח אוטונומיה: תחושת "אני" מוצקה יותר.
וכך, דווקא עזיבה של אהוב, שמכריחה אותנו לעמוד ללא אישוריו, הגנתו, אהבתו העוטפת, יכולה לגרום לנו לשים לב שלמרות שהוא איננו, אנחנו נשארנו. שאנחנו עדיין בדיוק מי שאנחנו (מינוס כמה קילוגרמים, אולי). שיש לנו את היכולת לשרוד. שיש לנו כל מה שאנחנו זקוקים לו כדי להמשיך הלאה.
ברגע שנבין שמה שלא קרה, קרה אצלו ולא אצלנו – נוכל לחיות טוב יותר עם כל פרידה. שהרי אם לו התכווץ או נסגר הלב, מה זה קשור אלינו? זה בדיוק כמו שאם כואבת לו הבטן או נתפס לו הגב, אין לכך שום קשר לכמה אנחנו שווים, יפים, חכמים או ראויים לאהבה. ואם הוא החליט מסיבותיו הוא שדרוש לו משהו אחר מהקשר איתנו – מה זה בעצם קשור אלינו?

אור ואהבה

ובכל זאת, גם אם גידלנו תחושת אני מוצקה יותר, מה עושים עם ייסורי הבדידות של אותו אני? מה עושים עם התחושה הקשה שלא אוהבים אותנו? כאן מגיע פרדוכס אמיתי, אבל הכרחי: ההבנה שאנחנו יכולים להיות שקטים, שלווים ובטוחים לבד, רק כשאנחנו מבינים שבעצם כולנו ביחד. שבמהותנו, כולנו חלק מאותה רקמה אנושית אחת, ומכיוון שבכל אחד מאיתנו יש גם חלק אלוהי – כולנו חלק מאותה רקמה אלוהית אחת. וכשאנחנו מבינים שאנחנו תמיד יחד, אנחנו יכולים לשרוד ללא סימביוזה.

אנחנו אף פעם לא לבד, כי בתוך כולנו שוכן אותו אור. ולכן, בסופו של דבר, אנחנו תמיד טובים, תמיד אהובים, תמיד ראויים לאהבה. כשמישהו מאיתנו מפסיק לאהוב בצורה שאליה הורגלנו, הוא בסך הכל מפנה לרגע את האור שבתוכו לכיוונים אחרים, או משנה את הצבע או עוצמת האור.
אבל גם אז, אנחנו יכולים להמשיך להיות אותם יצורים יפים, אהובים, מוארים שאנחנו, ולהמשיך ליהנות מאורם של אלה שכן רוצים להאיר לנו. לא במקרה נטישה של אדם אהוב, כשהאור הספציפי שלו מסתתר מאיתנו, מגלה לנו שפע אורות קטנים (של חברים, בני משפחה ואחרים) שלא ראינו קודם, שרוצים להאיר לנו את הדרך, להראות לנו שאנחנו יחד.
ואז, כשנתמקד באור, החושך יילך.

(והנה שיר של אהובי הנצחי דודו טסה, ששר בעיראקית שוברת לב על ייסורי פרידה)

וון יא גלוב

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

למה שאדם יחליט פתאום שהוא לא אוהב אותנו, או שאינו רוצה להישאר איתנו יותר? לפי נומרולוגיה קבלית, זה קורה בשתי סיטואציות עיקריות.
האחת – כשאין לגבר אפשרות לענות על צרכי אשתו. לפי נומרולוגיה קבלית, הגבר הוא הצינור (הא, הא, תחניקו כבר את החיוך הזה) דרכו מגיע השפע אל האשה. מכיוון שאצל כל אשה השפע (בכל התחומים – כלכלי, רגשי, מיני ועוד) מגיע בצורה אחרת ודרך שדות אחרים, חשוב שתהיה התאמה בין יכולותיו או תכונותיו של הגבר, לבין מה שכתוב ב"תוכנה" של האשה: למשל, אם אצל אשה כתוב שהשפע שלה צריך להגיע דרך טיפול, לימודים ורוחניות, גבר שבתכונותיו מכוון לעסקים ולכספים יתאים לה פחות, ויוכל לענות פחות על מה שהיא רוצה וצריכה. לעומת זאת, אם אצל האשה כתוב בגורל שהשפע צריך להגיע דרך מבנים וקרקעות, יהיה קשה לגבר שתכונותיו הן תכונות של מורה ומדריך לממש את צרכיה, וכשאשה זקוקה לסביבה שכולה רגש, גבר שכולו אינטלקט יתקשה לספק את צרכיה. כאשר אין התאמה בין צרכי האשה ליכולותיו של הגבר, טוענת נומרולוגיה קבלית, יקרה אחד משלושה דברים: 1) הגבר יפעל למילוי צרכי האשה גם במחיר ויתור על מי שהוא; 2) האשה תמלא את צרכיה בעצמה  גם במחיר ויתור על חלק מהמעורבות שלו בחייה, והלכידות בקשר; 3) אחד מהם ירגיש שהקשר הזה לא טוב לו, ושעליו לחפש פיתרון אחר. במקרה כזה, תתרחש פרידה. (איך יודעים אם יש התאמה בין היכולות של הגבר לצרכי האשה? ייעוץ נומרולוגי מקצועי בודק גם את זה).
אולם, לעיתים מתרחשת פרידה גם כשיש התאמה מושלמת בין יכולותיו של הגבר לצרכי האשה. זה קורה כשאנשים מפסיקים להקשיב לצו לבם ונשמתם, ומתחילים לשמוע קולות אחרים: את קולות הפחדים שלהם. אלה יכולים לומר להם שהקשר לא מתאים מבחינה חברתית, או שההורים שלהם לא יאהבו את בן הזוג הזה, או שהם בכלל מפחדים להתמסד. כשאדם מקשיב לפחדיו, הוא סוגר את לבו – כדי שהקול הפנימי לא יתערב לו. ואז, מסתלקת האהבה שהייתה יכולה להיות אש גדולה, ומשאירה אחריה חושך גדול.

וגם במקרה כזה, חשוב לדעת ולזכור: יש יותר מאדם אחד בעולם שמתאים לנו. היקום מחובר אלינו ודואג לנו. אם נקשיב, נשמע אותו רומז על הדרכים החדשות שיכולות להיפתח בפנינו, אם רק נאיר לכיוונן.