הנזירה מ'

דווקא בסיטואציות של שפע עצום, אני מוצפת ולא מסוגלת לקחת כלום

אז בשבוע שעבר הייתי במסיבת השקה מפוארת. האוכל זרם כמים, האלכוהול סחרר ראשים ורגליים, המוסיקה רעמה. אנשים מסביב צחקו ואכלו ושתו ושתו עוד קצת, ואכלו משהו לקינוח.
ואני? אני רציתי למצוא חור, רצוי קטן, ולהתכרבל בתוכו.
***
קשה לי עם המון. המון רעש, המון אוכל, המון גירויים. זה מסחרר אותי, מציף אותי לגמרי. כשאני נכנסת למכולת, אני תמיד קונה פי שניים מהרשימה. אבל קחו אותי לסופר ענק, ותגלו שאין לי צורך בשום דבר. ממש כלום. תודה, אני בסדר.
וככה בדיוק עמדתי מול הבאר במסיבת ההשקה, מול הבופה העצום ורב האפשרויות. מבולבלת ומוצפת, מעדיפה לזוז משם.
אני קצת כמו הילדים האלה, שמתבלבלים כשהם עומדים מול ארון הבגדים בבוקר. שתי אופציות? מצוין. ארבע אופציות? סבבה לגמרי. אבל שש? שבע? שמונה? אין לי אפילו במה להיאחז. זה רק נראה לי מאץ' טו מאץ'. בדיוק כמוהם, אני רואה את ערימות הבגדים, ומעדיפה להישאר בפיג'מה.

יותר מדי

פעם הייתי כועסת על עצמי על הנטייה הזאת. על הנזירות שנכפית עלי מבפנים, מול השפע האינסופי שהולך ומתגלה לי בעולם. הייתי רוצה להיות כמו כל אלה שבאים ופשוט מזמינים מה שבא להם מהבאר (איך הם יודעים מה בא להם? איך הם לא נבוכים?). כמו אלה שנהנים, ממש נהנים, מהשפע. עפים עליו, טועמים מהכל. רציתי להיות כמו אבל אף פעם לא הצלחתי.
ארון הבגדים שלי נזירי (ארון הנעליים פחות, אני מודה, אבל עדיין). כשאני נוסעת לטיול, אני צריכה להיאבק בעצמי כדי לא לקחת את הטרולי המינימלית, זו שעולה למטוס, גם לטיול של עשרה ימים. אבל האמת היא פשוטה: נורא מהר, נורא בקלות, עם נורא מעט – אני מרגישה שיותר מדי לי.

גודל הכלי

אבל יום אחד הזדמנה לפתח הקליניקה  הוירטואלית שלי (זו שמתקיימת בטלפון ובסקייפ) אשה אחת רגישה וחכמה, וסיפרה שגם אצלה זה ככה. שהכל יותר מדי לה. וכשהסתכלתי עליה דרך התטא, ראיתי דבר מופלא. ראיתי שבעוד לה היה נדמה שהיא הולכת בעולם עם כלי קטן מדי לקלוט את כל הגירויים, ולכן היא מוצפת מהר – האמת היא הפוכה. היא הולכת בעולם עם כלי רחב מאד, פתוח לרווחה. וכך, באותו זמן ממש שאנשים קולטים כמות מסוימת של גירויים, היא קולטת פי שניים. וכך, הרבה יותר מהר מכולם, היא מרגישה שזה יותר מדי לה, וצריכה לעצור הכל ולהתכנס.

אנשי ההצפה המהירה

ופתאום הבנתי שכך בדיוק זה אצלי ואצל אנשים נוספים, נקרא להם (לנו) "אנשי ההצפה המהירה". אנשי ההצפה המהירה הולכים בעולם פעורי עור, דלוקי סנסורים. הם רואים וחווים וסופגים מהר מכדי שיוכלו להכיל ולשחרר, מהר מכדי שאפילו יוכלו להסביר לעצמם שהתרחשה פה מתקפת מידע. הם רק יודעים שרגע אחד הכל היה בסדר, ורגע אחרי הכל היה טו מאץ'. מאץ' טו מאץ'.
וכך הולכים אנשי ההצפה המהירה בעולם, מוכנים בכל רגע לסגור את הפתחים, להוריד את התריסים. לפעמים על ידי התכנסות פיזית ("אני לא יכולה לפגוש כרגע אף אחד"). לפעמים על ידי ניתוקים ("מה אמרת? סליחה, בדיוק הייתי שקועה במחשבות"). לפעמים על ידי מסך רגשי שאוטם את ההתפרצות הזו, שאנחנו יודעים שתבוא, אם רק ניתן לגירויים לחדור. אז שמים את הרגשות בקופסה קטנה ואטומה, לא מתעסקים עם כאבים. לא עכשיו. כי אם רק נפתח, אם רק נרשה לעצמנו להרגיש את מה שאנחנו מרגישים – המבול יפרוץ פנימה ונטבע.

זה הזמן לפתוח

וזה בסדר להכיר בכך, אבל היום אני מבינה שכרגע העבודה שלי היא ללמד אותי מה שלימדתי אותה: לפתוח.
לפתוח, כי אני לא רוצה יותר לחיות בדלתיים סגורות.
לפתוח, כי אני רוצה להעז ולנסות ולהרגיש עד הסוף. בלי לפחד. בלי להתנתק. בלי להוריד תריסים.
ולשם כך אני צריכה ללמד את עצמי שיש לי בחירה.
יש לי בחירה כל הזמן – מה להכניס פנימה ומה לא. במה להתרכז ובמה לא.
ויש לי בחירה איך להגיב: אני לא חייבת להרגיש את כאבו של כל אדם שאני אוהבת: אני יכולה פשוט להיות לצידו בכאבו. אני לא חייבת לפתור כל בעיה: אני יכולה פשוט לתת לה להיפתר.
אני לא חייבת לטעום מכל מה שמגיש לי העולם: מותר לי להחליט לשים חלק בצד.
להשאיר לאחרים. אולי להם זה כן מתאים.
להישאר פקוחת עיניים. לא מנותקת. לא זרה. לא מתכנסת.
מסכימה לבטוח בעולם.
מסכימה לבטוח בי.
מסכימה להאמין שהכל פתוח, והרשות נתונה.

נ.ב. 1: ואם גם אתם מוצפים בקלות, ומוצאים את עצמכם נמנעים מלעשות דברים שאתם רוצים – מוזמנים לטיפול תטא הילינג. ביחד נאפשר לכם להכניס קצת יותר מהעולם פנימה – ולאפשר לעצמכם להביא קצת יותר מכם לעולם. כי הגיע הזמן לפתוח.

נ.ב. 2. קדימה, להתעורר ולשמוע את המוזיקה שבאוויר.

 

 

פורסם בקטגוריה התפתחות אישית, כללי, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הנזירה מ'

  1. מאת מרגלית‏:

    אני בחרתי להתכנס פנימה מרבית הזמן,אולי זה גם עיניין של גיל

סגור לתגובות.