כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

העונג בלהיות מיותרת

לאחרונה אני עסוקה בלשכנע את הסביבה שלי שהיא לא צריכה אותי. מין מצב משונה שכזה, שבו אני מסבירה לכולם שאפשר להסתדר מצוין בלעדיי, בעוד הסביבה מצידה מסבירה לי שזה מסובך.
קטע. בדיוק הפוך ממה שעשיתי כל החיים.
ביום רביעי הקרוב אני נוסעת לטיול של שלושה שבועות. בלי הדייג. בלי הילדים. רק אני. מתנת יום הולדת משובחת במיוחד מהמשפחה שלי. בפעם הראשונה מאז שנהייתי אמא – כמעט לפני 18 שנים – שאני נפרדת מהמשפחה לכל כך הרבה זמן. ובכל רגע עולה עוד עניין קטן שאני זאת שמטפלת בו בדרך כלל, ואני מזכירה לעצמי שאין בעיה בכלל. יש אבא, יש סבתא, יש אחים, יש חברות, יש תחליף.
ואני חושבת לעצמי, איזה שיעור לחיים מצוין שזה.

השבט של האקטיביים

אני לא חושבת שלפני חמש שנים הייתי מעיזה לעשות כזה טיול. לא רק בגלל שהילדים היו קטנים יותר, אלא בעיקר בגלל שלפני חמש שנים לא יכולתי לקבל את העובדה שיש לי תחליף. ואם הרשיתי לעצמי לחשוב על זה לרגע, נבהלתי מהרעיון שעוד אנשים יידעו את זה. כי אם יש לי תחליף, הרי שאני מיותרת.
ואז מה יהיה עלי?
***
בבסיס שלי אני שייכת לשבט של האקטיביים: אלה שנמצאים בכל מקום, שקשורים לכל דבר, ששולחים את ידם וליבם בכל צורך שמתגלה בסביבה. בבסיס שלי, יש לי צורך להיות מעורבת. יש לי צורך לעזור. ובעיקר יש לי צורך להיות נדרשת.
כי אני, כמו כל השבט שלי (אני מכירה אותם היטב. הם מגיעים אלי לטיפולי תטא הילינג), נוטה לאחריות יתר. חלק מזה מפני שאנחנו לא באמת סומכים על אחרים שיידעו לעשות את הדברים טוב כמונו (ענווה היא לא חלק מהרפרטואר של השבט שלי).
אבל חלק לא פחות חשוב מזה הוא תעודת ביטוח. אני עושה, משמע אני קיימת. אני עוזרת לאחרים, משמע הם ירצו בקרבתי. אני נחוצה, משמע לא יוותרו עלי.

להישאר חלק מהשבט

אני מאמינה שמתחת לעשיית-יתר ולאחריות-יתר מסתתר פעמים רבות הפחד להישאר לבד. לא רק הפחד להישאר עם עצמך (כמו שמזכירה לי לעיתים קרובות חברתי החכמה ע'), אלא באמת הפחד שלא יצטרכו אותך, שיוותרו עליך. זה כמו מנגנון קדום שדוחף אותנו להיות תורמים לשבט, כדי לא להישלח לערבות הקרח. כאילו יש תוכנה פנימית שאומרת לנו: "תהיה נחוץ, תהיה הכרחי, אחרת הלך עליך".
אבל בחצי השנה האחרונה אני חווה תיקון לתוכנה הזו. זו הייתה חצי שנה שבה עשיתי הרבה פחות, תרמתי הרבה פחות לסביבה שלי, נעדרתי הרבה (יחסית) מהבית ומהעבודה. וראה זה פלא? אף אחד לא וויתר עלי. בדיוק להיפך.

להרשות לעצמי להיות מיותרת

ואני מבינה שהשיעור הבא שלי הוא להרשות לעצמי להיות מיותרת. להרשות לעצמי להיות זו שלא חייבים את נוכחותה.
כי להיות נחוצה זה קצת כמו להכריח אחרים לרצות בחברתך, בנוכחותך, בכישורייך. כי אין להם ברירה, הם חייבים אותך.
ולהיות מיותרת זה להרשות לעצמי להיות מעבר לאינטרס, להכרח, לצורך.
סתם כי נעים.
וכשאני מרשה לעצמי להיות מיותרת, אני נותנת חופש גדול לכולם:
חופש גדול למי שסובב אותי, ויש לו מקום לגדול, לעשות בעצמו, לעשות אחרת ממני. חופש להאמין בעצמו ולא רק בי. חופש להסתדר בלעדיי, לא להיות תלוי.
וחופש גדול לי, שיכולה לזוז מהמערכת בלי לחשוש שמשהו יתמוטט. בלי לחשוש שלא אמצא לי מקום משלי. בלי לחשוש שאשאר לבד.
חופש להרשות לעצמי לא להיות נחוצה.
לא הכרחית.
סתם להיות.

נ.ב. 1: ואם גם אתם רוצים ללמוד להיות (קצת) מיותרים, מוזמנים להצטרף אלי לטיפול תטא הילינג. לוותר על כבלי "מוכרחים אותי" למען החופש האמיתי.

נ.ב. 2: בשלושת השבועות הקרובים לא אשלח פוסטים. נתראה אחרי פסח.

נ.ב. 3: כן, ויש עוד דרך ארוכה. לא נורא. יש לנו עוד זמן.