העלמה איילת

פוסט ובן ידובר: על הקונפליקט בין מה שאני רוצה למה שאני צריכה לעשות, ועל נומרולוגיה קבלית

"טוב, אז סנדוויץ' מוצרלה ואמריקנו. רוצה עוד משהו, גברת?"
"לא, תודה".
אני מסתובבת והולכת, אבל בא לי להסתובב בחזרה, ולהגיד למוכרת הצעירה והחייכנית שבקפה, "יודעת מה? התחרטתי. כן, אני רוצה עוד משהו. אני רוצה לבכות. כאן ועכשיו. אם אפשר עם קולות. אני רוצה לבכות כי אני רוצה כל כך הרבה יותר מסנדוויץ' מוצרלה ואמריקנו. אני רוצה לטרוף את העולם באופן כללי, ולא להשאיר שאריות. רק שקודם אני צריכה לעשות כל כך הרבה דברים, שבסוף אספיק מכסימום לאסוף כמה פירורים לפני שמורידים את המפה הלבנה. כי צריך לעבוד וצריך ללמוד. וצריך להחזיר טלפונים ולהסיע לחוגים ולדבר עם המורה של הילד ולעזור בשיעורים וצריך להיות אמא טובה, אישה טובה, בת טובה. וצריך לתפוס רכבת. לתפוס את ההיא בטלפון. לתפוס את הרגע שבו הכי נכון להטיף מוסר, לתת חיבוק, להוריד תובנה. צריך ללכת לפי החוקים. לא לעגל פינות. לקבל החלטות. לקבל את התוצאות של ההחלטות. צריך לדעת מה נכון. צריך לדעת מה לא. ובולבוסים צריך לקלוף, והרצפה צריך לשטוף,  וקצת לקרוא בטעם, וקצת לכתוב בטעם… מה אמרתי? אה, כלום. תודה רבה. אין צורך לחמם את הסנדוויץ', אני כבר רצה".
נעים מאד, אני העלמה איילת, בלי שמשייה כחלחלת, ובניגוד לבת דמותי הצעירה בשיר של קדיה, לא נסעתי על רכבת הכפתורים לשום מקום.
***
"קודם צריך, אחר כך רוצה". כך אמרתי בבהירות, בנחישות ואולי גם בטיפונת צדקנות (ממש כמו אמא של איילת מהשיר) לצעיר הבנים, שסדר העדיפויות שלו מעט שונה משלי. נגיד – קודם לרכב על אופניים, לצאת לרחוב לשחק, לקנח במשחק אינטימי עם שפע גיבורי על, לראות טלוויזיה, קצת אייפוד, קצת מחשב, טיפונת חברים – ובסוף, אם יישאר זמן, דווקא לא איכפת לו להחזיר לארון מהמדיח כוס או שתיים ולעשות איזה תרגיל במתמטיקה. והוא המום, אין מה לומר, המום – מסדרי העדיפויות המשונים שלי, ששמים קודם שיעורים ופירוק מדיח, ורק אחר כך – שומו שמיים! יציאה לשחק. (הסבר, שלוף מהמותן: הילד לא גדל בקולחוז בו גדלתי אני. הסבר שלוף מן המותן 2, בתוספת ניחוח ניו אייג'י: הוא השיעור שלי ואני השיעור שלו). נראה לו בלתי נתפס, סדר העדיפויות הזה ששם קודם את ה"צריך", ורק אחר כך את ה"רוצה". כל כך בלתי נתפס, שהוא מצליח לערער לרגע גם את הביטחון שלי בצדקת הדרך.

מה קודם?

כך שאני מוצאת את עצמי עסוקה לא מעט בזמן האחרון בשאלה הזאת של מה קודם ומה מנצח – הצריך או הרוצה. עסוקה בזה מהרגע הראשון של היום (צריכה לקום, רוצה לישון) ועד הרגע האחרון (צריכה לישון, רוצה לקרוא עד קצת). עסוקה בזה מול עצמי, מול הילדים שלי, וגם מול מי שבא להתייעץ בנומרולוגיה או בתטא הילינג, שכמעט תמיד מתחבא לו בין המספרים איזה קונפליקט קטן בין צריך לרוצה, בין חלום לחובה. ההוא שיודע שצריך לפרנס, כי יש לו ילדים שצריכים ללמוד בבית ספר פרטי וללכת לחוגים ואשה שלא נמצאת בשיאה בעבודה, אבל בעצם הוא רק רוצה לשבת ולנגן. ההיא שיודעת שזה לא הזמן עכשיו, עם התקציב המצטמצם וכל זה, אבל היא כל כך רוצה לנסוע, ורחוק, כי היא כבר בת ארבעים וקצת, ומתי אם לא עכשיו?. ההוא שחלם תמיד לפתוח עסק, הוא כבר אפילו יודע איך יקרא לו, אבל ה"צריך" מושך אותו למשכורת הקבועה, הבטוחה, והרי חבר שלו נפל ככה ובגדול ומי בכלל לוקח סיכונים היום, כשיש לך אחריות והמיתון בפתח. וההיא שיודעת שיש לה משפחה שצריך להיות איתה ולהשקיע בה ולבנות אותה, אבל הלב שלה נתון לאחר, מושך וקורע ומתחבט. שלא לדבר על ההוא שמזמן כבר אשתו לא רוצה בו ולא נוגעת בו, ואין אף אחד אחר בבית חוץ מהעצמי שלו שקמל ורוצה החוצה, למקום מיטיב ורך ומאיר פנים, רק ומאיר פנים כמו הילדה הקטנה שלו, שכל כך צריכה אותו לידה.

צבוטותי וכותותי הלכו לים

וכך אני רואה אותם: את הצריך והרוצה, נאבקים ביניהם. צבוטותי וכותותי. פעם זה מנצח ופעם ההוא.
אצל חלק מהאנשים שאני רואה מנצח ה"צריך" בגדול, מותיר את ה"רוצה" טבוע, עולה וצף פה ושם בין גלי הים, נטול נשימה. כשזה קורה, אני רואה מרירות, תחושת קורבנות, ייאוש, חוסר טעם בחיים. אנשים שויתרו על הרצון הם אנשים שויתרו על החלומות שלהם, וזה עצוב כמו שזה נשמע. זו תחושה שהקירות סוגרים עליך; שאין לך מפלט, שהבחירה נכפית עליך הר כגיגית, לתמיד. זו תחושה של עבדות, של שעמום נורא, של חוסר יכולת לנשום – כי זה מה שקורה כשהרצון טובע. זו התחושה שעשית בחירה אחת מוטעית, ומעתה אין לזה תרופה.
ואצל אחרים, ה"רוצה" שולט בעוז, וצריך איזו סמכות חיצונית שלא תמיד נמצאת כדי להציל את ה"צריך" מבין גלי הים. אצל אלה אני רואה תלישות, תחושה של חוסר קרקע מתחת לרגליים – כי החובות שלנו קשורות במחויבויות שלנו, ואת המחויבויות שלנו לא יצרנו במקרה: יצרנו אותן כדי לעזור לנו לתת מעצמנו לאחרים.

חלום וחובה

כי מה שאנחנו לא תמיד זוכרים הוא שגם הצריך וגם הרוצה (או בשמותיהם האחרים – חלום וחובה), הם חלקים מהמסע שבאנו לעשות כאן – מסע שכולו התנסות במי ומה אנחנו יכולים להיות. שניהם יחד עוזרים לנו להפוך את הפוטנציאל הגדול שלנו למציאות ממומשת.
ה"רוצה" נועד להזכיר לנו כמה רחוק אנחנו יכולים להגיע. כמה טוב יכול להיות לנו כשאנחנו נאמנים למהות הפנימית שלנו. הוא מזכיר לנו שאנחנו הבוראים, אנחנו היוצרים, אנחנו החווים והמתנסים. החזון, החוויה וההתנסות הם תפקידנו בעולם.
ואילו ה"צריך" נועד להזכיר לנו שאנחנו ממלאים באמת את תפקידנו רק כשאנחנו עובדים ברצינות: כשאנחנו מחויבים ונאמנים למה שלקחנו על עצמנו. ולא פחות חשוב: הוא מזכיר לנו שבאנו כדי לאהוב ולא כדי להיות נאהבים, כדי לתת ולא כדי לקבל – כי זו המהות האמיתית שלנו: מהות של אור תמידי, של שמש – שנותנת ולא צריכה דבר, רק שמחה כשמישהו נהנה מאורה ומחומה.
החלום מעיף אותנו למעלה, לדבר הבא. הוא גורם לנו להיות יצירתיים, לעולם לא לשקוט על השמרים. החובה מעגנת אותנו אל הקרקע, שלא נעוף מהר מדי. היא גורמת לנו לבחון אם עשינו כמו שצריך ועד הסוף, כמו שהתחייבנו בפני עצמנו.

אסור לוותר

ולכן אי אפשר לוותר על אף אחד מהם. הם חייבים להיות מאוזנים ומשולבים. כהורים אסור לנו לכבות את הרצון והחלום אצל ילדינו. כבני זוג, אסור לנו לכבות אותם אצל מי שבחר לקשור את עצמו אלינו בעבותות של חובה. כבני אדם, אסור לנו להחניק אותם בתוכנו, להטביע אותם מתחת לערימת החובות. אם עשינו זאת, בגדנו בעצמנו ובמה שהתכוונו לעשות כאן, על פני הכדור הזה, בסיבוב הזה.
אבל גם אסור לנו לשכוח את החובה בשם הרצון. אנחנו לא באמת יכולים לזרוק הכל כדי להגשים חלומות, כי אז נשאיר חלק מעצמנו בלתי מוגשם. ובאותה מידה, אסור לנו לוותר לילדים שלנו ולאנשים שסביבנו על מילוי חובותיהם; אם הם  שוכחים, עלינו להזכיר להם בעדינות. כמו שאובדן חלומות גורם לשקיעה ודכדוך, כך אובדן חובות גורם לתלישות ותחושה של חוסר מיצוי.
לא שפשוט לאזן ביניהם:  ההתלבטות היא קבועה. היא בולטת בהחלטות גדולות (לעזוב את העבודה, את הבית, את הארץ – או לא) אבל גם בהחלטות הקטנות, היומיומיות ביותר (להתעקש עם הילד על שיעורים או לא, לקום מהמיטה בבוקר כדי לצאת להליכה או לא). אחת הדרכים שמצאתי כדי לעזור לעצמי להחליט, היא לשאול את עצמי לפני כל "צריך" שלא בא לי לעשות: האם הוא מקדם איזשהו "רוצה" שלי? אם אקריב את הקריאה בספר המדהים שאני קוראת עכשיו לטובת עזרה בשיעורים לילד, אני בהחלט עושה מקדמת "רוצה" כלשהו – כי אני מקדמת את החלום שלי להיות אמא מיטיבה ומשמעותית, שהוא בהחלט אחד החלומות החשובים שלי. באותו אופן, צריך לשאול אם ה"רוצה" שאנחנו לא מגשימים, באמת לא מוגשם בגלל החובות שלנו – או שזה רק תירוץ. ייתכן שנגלה שמה שעוצר אותנו הוא לא המחויבות שלנו לאחרים, אלא דווקא חוסר המחויבות שלנו לעצמנו: חוסר המחויבות להיות הכי הכי שאנחנו יכולים להיות.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:
אחד הדברים המעניינים בנומרולוגיה קבלית, הוא האופן שבו אצל חלק מהאנשים הקונפליקט בין "צריך" ו"רוצה" נפתר. כשאני מסתכלת על מפה נומרולוגית, אני מבחינה ראשית בין מה שכתוב בתאריך הלידה, לבין מה שכתוב בפסגות ובאתגרים (המחושבים מתוך תאריך הלידה).
מספרי תאריך הלידה מדברים על התכונות שלנו. הם מספרים מי אנחנו, ומתוך כך – כיצד נוח לנו לבטא את עצמנו. כך, למשל, מספרי 9 אוהבים להורות ולהדריך, כפי שמספרי 1 אוהבים לנהל, ומספרי 5 אוהבים מרחבים. כשאנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים, אנו פועלים מתוך רצון טבעי, קל ופשוט, במשך כל החיים..
הפסגות והאתגרים, לעומת זאת, מדברים על הציוויים שלנו – על המסלול שהנשמה שלנו בחרה לעבור, על "הוראות הביצוע" שלה. לכל אחד מאיתנו יש ארבעה ציוויים שכאלה, שמופיעים לזמן מוגבל: בתקופה מסוימת עלינו לנהל, בתקופה אחרת – לטפל, בתקופה מסוימת ללמוד וכן הלאה. בתקופה שבה מופיע הציווי, מגיעות גם הזדמנויות לממש אותו. (כן, יש הזדמנויות נוספות, מעבר לתקופה, לממש את אותו ציווי – אבל אז זה יהיה פחות קל). גם אם איננו יודעים נומרולוגיה, אנחנו חשים את הציוויים האלה, ומרגישים צורך "לעשות משהו בעניין".
אצל מי נוטים פחות להופיע קונפליקטים בין "רוצה" ל"צריך"? אצל אותם אנשים שמספרי התכונות שלהם מופיעים ברשימת הציוויים שלהם: למשל, לאדם שאוהב לנהל, שברשימת הציוויים שלו מופיע ניהול. אנשים כאלה מכנה הנומרולוגיה "מחוברים": כלומר, יש אצלם חיבור בין התכונות (הרצון) לציוויים (החובה). לאלה קל יחסית לזרום בחיים, למלא את הפוטנציאל שלהם מתוך תחושת שמחה ומימוש עצמי.
לעומת זאת, אצל אנשים שאין חיבור בין מספרי תכונותיהם לבין מספרי הציוויים, מופיע לא פעם קונפליקט חזק בין רוצה לצריך. הם מחמיצים הזדמנויות למלא את חובתם ליקום כי התכונות שלהם מושכות אותם למקום אחר; מרגישים תקועים, מפוספסים, לא מממשים את עצמם.
יש פתרונות למצב כזה: למשל, גבר יכול לחבר אישה, שם יכול לחבר אדם במידה מסוימת, וגם – לעיתים – ידיעה של הציוויים מכוננת את האדם למקום טוב. יותר. זה אחד הדברים הכי חשובים שעושה ייעוץ נומרולוגי: מחבר בין ה"צריך" ל"רוצה", ומסייע לאדם הנועץ לגלות מה נכון עבורו בכל תקופה נתונה.

ואחרי כל הרצינות הזאת – שיר שבחרה בת הדייג בת ה-12. מוקדש באהבה לכל הגברים שלא מבינים למה נשים רוצות מה שהן רוצות (ועוד טוענות שהן צריכות את זה)

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית, זוגיות, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.