הפחד שמאחורי הכוח

כשאנחנו מרַצים מישהו אחר, סימן שאנחנו פוחדים. וגם הוא

לאחרונה מצאתי את עצמי מתמודדת מול אנשים שצריך לרַצות. ולא סתם, אלא אנשים שאני אוהבת ומרגישה שעלי לרצות. וכן, זה היה נעים בדיוק כמו שזה נשמע.
הבעיה העיקרית עם אנשים שצריך לרצות היא שהם אף פעם לא יודו שהם כאלה: הם פשוט דבקים בדרך שלהם. ואת? או שתלכי בדרכם, או שתספגי את חוסר שביעות הרצון שלהם, הקשה מנשוא, או שתלכי משם.
וזה מרגיש רע. רע לתפארת. זה מרגיש כאילו הם מכופפים אותך בכוח רצון הברזל שלהם, בכוח הידיעה איך דברים אמורים להיעשות / להיראות / להתנהל. כאילו אין לך ברירה, ובכל פעם שמתפלק לך איזה שביב אותנטיות פרועה או לא אסתטית או נצרכת משל עצמך, חובה עלייך להחניקו, וליישר קו.
ומצאתי את עצמי נזעמת. ופגועה. ומרגישה שלא מקבלים אותי כמו שאני. ועלובה, הו, כמה עלובה.

כשצריך לרצות אותי

רק שאז קלטתי שיש תחומים שבהם אני בדיוק כזאת – מקומות שבהם אני האדם שכולם חייבים לרצות.
למשל, כשמדובר בזמן, ועוד יותר כשמדובר בזמן ובנסיעות. אין אצלי לאחר, או אפילו לצאת לדרך בלי "פור" הגון. כך, למשל, מצאה את עצמה משפחתי כולה משתעממת למוות בנמל התעופה של ברצלונה ארבע שעות תמימות, כי התעקשתי לקחת את האוטובוס המוקדם ולא המאוחר, שהיה מביא אותנו להשתעמם שם שעתיים וחצי-שלוש בלבד (כן, ידעתי שזה מעל הראש גם ככה, אבל לא רציתי לאחר. בשום פנים ואופן וחס וחלילה. ולא לקחת סיכון שיהיו פקקים בדרך, שהאוטובוס יתמהמה, שמשהו יקרה. והם כבר ידעו שלא באמת יש להם ברירה, כי הברירה היא לבלות איתי את השעה האחרונה לחופשה כשאני מסתכלת בעצבנות בשעון, ממוללת מה שזה לא יהיה ורותחת על כולם. איכשהו, כבר עדיף להשתעמם בנמל התעופה של ברצלונה).

מאיפה זה בא

ואז אני חושבת על כך שמה שנראה מבחוץ כמו כוח, כמו רצון ברזל, הוא בעצם איזור רך וחלש, ושמה שנראה כמו ערך עליון, הוא פשוט חשש. חשש שלא נעמוד בזה. שמה שזה לא יהיה – איחור, או לכלוך, או בלגן, או קירבה ואינטימיות, או חוסר תכנון – יהיה יותר מדי בשבילנו. כי שם – בדיוק שם, במקום שבו צריך לרַצות אותנו – אנחנו בעצם פגיעים במיוחד.
כתבתי כבר פעם על כך שכשאנחנו שתלטנים אנחנו כנראה שרויים בפחד. שהרי מתי אנחנו מבקשים לשלוט במציאות? כשאנחנו לא מוכנים לתת לה פשוט להתגלגל. ומתי אנחנו לא מוכנים לתת לה פשוט להתגלגל? כשרק חלק מהאופציות העתידיות נראות לנו קבילות, ואופציות אחרות הן מבחינתנו ייהרג ובל יעבור. ולמה הן כאלו? מפני שהן מלחיצות אותנו מדי. אנחנו מרגישים שם שזה יהיה יותר מדי בשבילנו. אז אנחנו מפעילים שליטה ויד ברזל, כדי לוודא שרק מה שנוח לנו יקרה, ומה שלא – לא.

לעבוד את הפחד כמו אל

וכך, האדם האובססיבי לסדר וניקיון, שלא מוכן שיישארו שערות באמבטיה או טיפות על האריחים, הוא זה שמרגיש שאותם פרטים קטנים מערערים אותו. וזו שלא מוכנה לאחר בשום פנים ואופן, פשוט שרויה בפחד היסטרי שהיא לא תוכל להתמודד עם תוצאות האיחור (היא – כלומר אני – יודעת שהיו אנשים שפספסו טיסות ונשארו בחיים, אבל זה לא מרגיש לה – כלומר לי – אמיתי מספיק). וזה שמוכן לנהל רק קשר מוגבל, לא מספיק מחויב לזו שמולו, שמתבקשת לזוז במחילה אחורה כדי לרַצות אותו (ארבעה מתוך טיפולי התטא שערכתי בשבוע שעבר עסקו בגברים כאלה, תאמינו או לא), מת מפחד שאם היא תחדור קצת יותר עמוק, קצת יותר קבוע, הוא לא יעמוד בזה.
וכך אנחנו רואים אדם שצריך לרַצות, שנמצא בפחד גדול כל-כך שהוא כופה גם על הסובבים אותו לעבוד את פחדו כמו שעובדים אל. בלי לפקפק, או לפחות בלי להראות פקפוק, כדי לא להיות מגורש מעדת המאמינים (בעיני, זה הדבר הכי קשה בלרצות מישהו באופן קבוע: האופן שבו את אמורה לשחק אותה כאילו זה גם רצונך, כאילו את גם מאמינה בדת שלו – אחרת הוא יתייג אותך בתור בלתי אחראית, נדבקת או סתם מלוכלכת. במילים אחרות, לא ראויה).

אל שביעות הרצון

אבל לצידו נמצאים אנשים פוחדים לא פחות: המרַצים (איך אני יודעת? ובכן, כאמור, הייתי גם פה וגם שם). גם הם פוחדים שזה יהיה יותר מדי. רק שהפחד שלהם סובב סביב אי שביעות הרצון של האדם שהם מרצים.
כי שביעות הרצון שלו היא האל שהם (כלומר, אנחנו) עובדים. מה לא נעשה כדי שהיא תשרה עלינו ותביא איתה הרמוניה נפלאה. מה לא נעשה כדי שלא נחווה את החסד מסתלק מאיתנו – בצורת חמת זעם, או סתם בצורת התרחקות מעוקמת אף. מה לא נעשה, כולל להעיף לכל הרוחות את הרצון האמיתי שלנו: להתמהמה. לחוש. להתלכלך. סתם להיות. להתקרב.
רק שהבעיה העיקרית עם אנשים שמרגישים צורך לרצות היא שגם הם לא ממש מודים שהם כאלה. במקום להודות בכך שאנחנו אלה שמכופפים את עצמנו, שאנחנו אלה שחיים בתנאי 'אם – אז' ('אם אעשה את מה שמוצא חן בעיניו, הוא יהיה נעים אלי, ואם הוא לא יהיה נעים אלי לא אוכל לשאת את זה'), אנחנו אומרים שאין לנו ברירה, וזה הוא. הוא שקובע גבולות. הוא שמפעיל ומכופף אותנו. ואז כבר נוצרים כעס, ותסכול, ותחושה שהוא תוקפני כלפינו, ולפעמים אפילו מגיעה שנאה – לאותו אדם שאנחנו כל כך אוהבים. כי אנחנו מרגישים שבגללו אנחנו לא יכולים לחיות את מי שאנחנו באמת.

הדרך החוצה

ויש רק דרך אחת לצאת מהמעגל התוקפני והמכופף הזה, וזה להפסיק להאמין בפחד.
בתור התחלה, להפסיק להאמין בפחד שלנו: הפחד שלא נוכל לשאת את התסכול שלו. כי אנחנו כן. אנחנו לא באמת תלויים באישור ובשביעות הרצון שלו כדי להתקיים. אנחנו יכולים לחיות גם בחוסר הרמוניה חיצונית, אם אנחנו מצליחים לשמור על הרמוניה עם עצמנו.
ואנחנו אפילו לא תלויים בנוכחותו בחיינו כדי להתקיים. ואם נהיה יותר מדי בשבילו כשאנחנו חיים את מי שאנחנו באמת, סו בי איט. אולי הגיע הזמן לשחרר אותו מחיינו; לתת מקום בחיים אנשים שקל להם יותר עם מי שאנחנו באמת.
ובעיקר אנחנו לא תלויים בשביעות הרצון שלו שתחזיק לנו את הגבולות הפנימיים: אם גם לנו חשוב ניקיון וסדר, אנחנו לא צריכים לספר לעצמנו שזה הפֵטיש שלו. ואם גם אנחנו בעצם קצת חוששים מאינטימיות ומחויבות, אנחנו לא צריכים בשביל זה שהוא ירחיק אותנו. אנחנו יכולים לבד, במידה הטובה לנו.
ולהפסיק להאמין שהרצון שלנו לא בסדר. הוא מה שהוא, ויש לו (ולנו) מקום.
וכשאנחנו נקבל את עצמנו כמו שאנחנו, נוכל לקבל את האדם שמולנו כמו שהוא, כי מי שהוא לא יקטין את מי שאנחנו.
וכשאנחנו נפסיק לפחד – אולי גם הוא יפסיק לפחד. כי אין כמו ביטחון לפוגג פחד.
ואולי לא.
אבל זה בסדר.
כי כשאנחנו לא מפחדים, הכל בסדר.

נ.ב. 1: אם גם לכם יש בחיים אדם שאתם כל הזמן צריכים לרצות – בן זוג, הורה, ילד – כדי לא לשאת את אי שביעות רצונו או את ההתרחקות שלו מכם, מוזמנים לטיפול תטא-הילינג. ביחד נשלוף את האמונות שמחזיקות אתכם קטנים וכפופים ומרצים, ונעשה מקום לרצון שלכם.

נ.ב.2: שיר. רק לא לפחד. ולא להוריד את העיניים. מוקדש לא' וא' היקרות שלי, שמתנקות מריצויים ועושות לי השראה