להתאכזב, לנשום, לקוות

או: איך להפסיק לפחד מאכזבות ולהסכים – למרות הפחד – לקוות

אז השבוע הגיעו תשובות שחיכיתי להן, והן לא היו טובות כמו שציפיתי. לא תשובות גרועות: רק בינוניות. אבל ציפיתי לטובות. ממש ציפיתי לטובות. היה לי ברור שהן יהיו טובות. אוף.
הדייג, לעומת זאת, נשם לרווחה. מבחינתו, אם יש ספק, ברור שאין ספק. ואם לא בטוח שיהיו תוצאות טובות, זה אומר שצריך לצפות לתוצאות גרועות. תוצאות בינוניות הן כמעט סיבה לחגיגה.
וכך, חלוקת העבודה בינינו ידועה מזה שנים: האופטימיסטית והפסימיסט. אנחנו אפילו לא מנסים לשכנע אחד את השני.
***
אבל לפעמים אני פוגשת את הצד של הדייג בתוכי. זה קורה כשצעיר הבנים מחכה ומצפה לאיזו מסיבה שעתידה להתרחש, או אירוע אחר מרגש. והוא בונה בתוכו ציפיות והתלהבות, ובא לי לשים לו יד על הכתף ולומר: "הי, אל תצפה כל כך, יכול להיות שלא יגיע מה שאתה מחכה לו. תיזהר, אתה עלול להתאכזב בסוף".

אני ידעתי

ואני חושבת שזה מה שמפריד בין אופטימיסטים לפסימיסטים: הפחד להתאכזב. כי איזו סיבה אחרת יש לנו לא לצפות לטוב? איזו סיבה אחרת יש לנו להנמיך ציפיות, לשים תכניות על אש נמוכה, אם לא הפחד להתאכזב?
והוא הגיוני, הפחד הזה: כי אכזבה היא רגש לא פשוט. הנפילה הזאת מאיגרא רמא לבירא מעפנא כל כך לא נעימה. כל כך עושה בלגן בבטן. לפעמים ממש מרסקת.
ולעומת זאת כשמראש מקטינים ציפיות, מראש מנמיכים תקוות, הפער לא גדול כל-כך. מה גם שיש את פרס הניחומים השווה מכולם: פרס "אני אמרתי לך"; הדגל של הפסימיסטים, שעליו כתוב: "אני ידעתי".

למה אני לא, סעיף א'

אבל עד כמה שאני מסוגלת להבין את ההיגיון, את פחד ההתרסקות מהאכזבה (בחודשים האחרונים ידעתי כמה וכמה התרסקויות כאלו) אני לא מסוגלת להצטרף לשורות הפסימיסטים. לא באמת.
קודם כל כי אני כבר יודעת שמחשבות יוצרות מציאות. ברמה הכי בסיסית שיש, אם אני מאמינה שמשהו יכול להתגשם, מן הסתם אשקיע בו יותר מאמץ. אהיה נלהבת יותר כשאני מדברת עליו. אשתדל יותר לזהות ולמצוא מה תומך בהתגשמות של הציפיה שלי.
אם במקום זה אני מקטינה ציפיות, אני גם מקטינה מאמץ. מקטינה התכווננות. מקטינה את המידה שבה אני מאפשרת לזה להגיע. אני בעצמי פוגמת בסיכוי של הציפיות שלי.

למה אני לא, סעיף ב'

אבל מעבר לזה, כשאני מקטינה ציפיות, מתכווננת לרע במקום לטוב, אני פחות נהנית. פחות טוב לי בזמן שחולף מרגע יצירת הציפייה ועד הגעת התשובה. וכשפחות טוב לי, פחות טוב לי. ככה, הכי פשוט שיש.
והתשובה, כשתגיע, אם תהיה מאכזבת, הרי שהיא תהיה מאכזבת. גם אם התכוננתי אליה. ה"ידעתי" לא עושה אותה יותר מתוקה.
אבל מה שכן, הרווחתי ימים טובים בינתיים. ימים שבהם הייתי שמחה. ימים שבהם הייתי נלהבת ולא עצורה.
והימים האלה הם זכייה, לא משנה איזה הפסדים עומדים בפני בעתיד.
והרי העתיד תמיד לא ידוע, אבל ההווה כן. ההווה קיים עכשיו. ואם עכשיו טוב, הרי הוא יביא אותי אל מה שזה לא יהיה במצב קצת יותר טוב.

ללכת על הפרס הראשון

ובשביל זה אני מוכנה להקריב את פרס הניחומים של "אני ידעתי". אני מוכנה להחליף אותו בפרס הראשון: טוב לי עכשיו.

ואני פתוחה לטוב שיגיע.
באיזה אופן שהוא לא יגיע.
גם אם הוא נראה לי לא טוב כרגע.
לא להתאכזב, לא לסגור את הלב,
אלא להשאיר אותו פתוח לעולם ולכל מה שהוא מביא.

נ.ב. הוראות למתמודד עם אשה מאוכזבת לרגע. מוקדש לדייג, שעושה את זה בהצטיינות בכל פעם שאני נופלת

פורסם בקטגוריה בריאות, הורות וילדים, התפתחות אישית, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות על להתאכזב, לנשום, לקוות

  1. מאת עודד‏:

    ממש ביום שפרסמת את הפוסט האישי שלך, קבלתי את ההבט הכללי הבא בתור הרצאת TED:
    http://www.baba-mail.co.il/video.aspx?emailid=35126&memberid=901704
    שניהם מצויינים לדעתי.

  2. מאת אירית‏:

    אלופה שאת.

סגור לתגובות.