זה לא בדיוק זה

רע לי. למרות שהכל ממש טוב

בימים האחרונים עוטפת אותי תחושת אי-נחת. לא יודעת מה זה בדיוק. רק תחושה כללית שמשהו – לא ברור מה – לא נמצא במקום שלו. משהו לא טוב. משהו לא עובד.
כלומר, אם להיות כנה עם עצמי, זו התחושה ששום דבר לא באמת עובד. ששום דבר לא באמת טוב. לא העבודה שלי ולא ההורות שלי ולא הנישואים שלי ובעיקר לא אני.
הכל בערך. הכל ליד. הכל לא בדיוק כמו שרציתי. כאילו שרתי עם החיים בשני קולות, ופתאום הם התחילו לזייף (הם, כמובן. לא אני).
ועד שהתרגלתי לענות "מעולה" כששואלים אותי מה שלומי, פתאום יוצא לי מין "הכל בסדר" כזה עלוב.
בקיצור, לא טוב לי.
ועוד בלי שום סיבה מוצדקת.
***
כי באמת הכל בסדר. הכל יש. ובכל זאת אני מוצפת כל כך בתחושה של "לא משהו". אין טעם. אין ריח. אין כוח. לא בא לי. ואני עושה כרגיל, ופה ושם אפילו נהנית, אבל אז זה עובר והצרימה חוזרת. ומכיוון שהכל כל-כך בסדר אני אפילו לא יודעת איפה לשים את האצבע, איפה לתקוף, איפה להתגונן.

אין לך זכות

ואיך שאני מרגישה את זה, אני קודם כל כועסת על עצמי. "תסתכלי מסביב, חצופה", אני אומרת לעצמי. "איך את לא מתביישת, להרגיש שלא טוב לך. איפה הפרופורציות שלך. אנשים מסביבך עוברים דברים קשים. אנשים עוברים מחלות ותאונות ופיטורים ועוני ואבדנים.
"ואת? חיה בתוך חור התחת שלך, תסלחי לי, ולא מוציאה משם את הראש, ומעזה להתלונן שצפוף ולא נעים שם.
"אין לך זכות להרגיש רע, את עם המשפחה שלך והבריאות שלך והבית שלך והעבודה שלך. תגידי טפו טפו טפו ותפרשי חיוך גדול על השפתיים. מעולה לך, את שומעת? מעולה לך. חצופה".

תיכף תקבלי סיבה לבכות

ואיך שאני שומעת אותי מדברת לעצמי, עולה לי הפחד. שעוד מעט החיים יגידו לי (כמו שפעם הורים היו אומרים): "את בוכה סתם? חכי-חכי, תיכף ניתן לך סיבה לבכות".
הפחד הזה, שאם אני לא יודעת כמה טוב מה שיש לי, ואני לא יודעת להעריך, תיכף ייקחו ממני את זה, רק כדי שאבין ואדע.
ואני מתכווצת עוד יותר, ומבקשת סליחה בתוכי מאלוהים ואדם, ונשבעת שלא עוד. מעכשיו הכל מושלם לי, בחיי. רק שאז אני נזכרת שבדיוק לפני חודש הרגשתי בעוז שהכל נפלא, ומתתי מפחד שאם אצהיר יותר מדי שמעולה לי, יראו לי מאיפה משתין היקום. (ובקיצור, אני מבינה שהפחד הזה שהכל יילקח לי לא קשור לכלום. הוא פשוט שם. קיים. רוב הזמן).

תולדות הנעל האדומה

אבל בו זמנית, כשאני נזכרת שלפני חודש הרגשתי נפלא, ושמאז ועד היום דבר לא השתנה בעולם החיצוני, אני מבינה שהזיוף והצרימה לא קשורים לעולם שבחוץ. כלומר כן, נוצרה אי התאמה, אבל הסיבה לכך היא שאני השתניתי, ולו במעט.
ואם לפני חודש הנעל האדומה והמנצנצת על כף הרגל שלי התאימה בול, עכשיו היא פחות מתאימה, כי כף רגלי השתנתה בינתיים. אני דורכת אחרת. אני רוצה לעשות צעדים אחרים.
ולא, אני עוד לא יודעת מה הם, אבל התסכול אומר לי שהגיע הזמן לעצור ולהתכוונן.

החיים כיצירה מתמדת

ואם אני מרגישה רע, זה לא אומר שאני לא מעריכה את החיים שלי.
זה רק מזכיר לי שהחיים שלי הם עבודת יצירה נמשכת, לא כזו שמסיימים ומעמידים על מדף ומתפעלים ממנה. הם דומים יותר לתחזוקת בית, כשמדי פעם רוצים להחליף רהיטים או לצבוע את המטבח.
ואני עכשיו כנראה ברגע הזה, עוד לפני שיודעים מה צריך לעשות, אבל מרגישים שצר וצפוף ולא נוח. ואי הנחת מתגברת ומתגברת, עד שפתאום מתברר מה צריך לעשות (וילונות! להחליף וילונות! ולהעיף כבר את הארגזים מהאוניברסיטה. זהו, זה זה).
אבל עד שזה לא מתברר זה לא מתברר. ופשוט צריך להיות שם נוכחת (אני שונאת את ה'נוכחת' הזה של הניו אייג', כמעט כמו את המשפט 'תהיי בזה קצת'. אבל כשהניו אייג' צודק הוא צודק, לעזאזל הוא והשרוואלים הלבנים שלו).

מותר לי להרגיש רע

ומותר לי. מותר לי להרגיש רע כמו שמותר לי להרגיש טוב. ונכון שנורא קשה לי להיות בזה (קצת או הרבה), ואני תמיד מעדיפה לעשות (קצת או הרבה). אבל אולי עדיף לי לעצור רגע את הנטייה שלי לירות לכל הכיוונים, כי משהו בטוח יפגע, ולשבת רגע על התחת שלי (שנהיה לאחרונה בסיס רחב ויציב מתמיד).
ולזכור שזאת הרגשה. רק הרגשה. לא חוצפה ולא חזירות ולא עדות לחולשת אופי. רק סימן מהג'י.פי.אס הפנימי שיצאתי מהקואורדינאטות של קודם, ועכשיו צריך לחפש כיוון חדש.
אבל לפני החיפוש, פשוט להרגיש רע. להקשיב לצרימה. ולהקשיב למה ההרגשה הזאת אומרת.
ולהבין (אבל עוד מעט, לא עכשיו) מה עכשיו יעשה לי טוב.

נ.ב. 1: ואם גם אתם כועסים על עצמכם כשאתם מרגישים רע; אם אתם מאלה שאסור להם להיות חלשים; אלה שמחוייבים להציג לעולם תמיד פרצוף שמח, ולא משנה מה קורע אתכם מתחת – מוזמנים לטיפול תטא. ביחד נלמד איך להרשות לכם להיות הכל.

נ.ב. 2: ובינתיים, אני אשב לי רגע ואסתכל על הגלגלים מסתובבים