זה שיר פרידה

פוסט ובו ידובר: על אבידות הכרחיות, על שיער שיבה ועל נומרולוגיה קבלית

בטח לא חשבתם שזה יכול לקרות. בטח לא חשבתם שזה אפשרי. למען האמת, בטח לא חשבתם על זה בכלל, כי אין שום סיבה שזה יעניין אתכם. אבל למרות אי החשיבה שלכם, זה קרה: אחרי כמעט שלוש שנים של התלבטויות וחפירות אינטנסיביות (קידוח הגז החדש בים? זה שלי) סביב השיער המלבין שלי, החלטתי לצבוע אותו. ותאמינו או לא, אפילו עשיתי את זה.
טוב, נו, ביג-דיל, אתם מצקצקים בקוצר רוח. אפשר לחשוב. קצת צבע, מה זה בכלל משנה. ועל זה אני אומרת: זהירות, חבר'ה.  גם מרטין לותר קינג חשב שצבע לא משנה, ותראו איפה הוא גמר.
בשבילי, הצבע, או דווקא אי הצבע, שינה מאד. כמעט לראשונה בחיי תאבי המושלמות ועתירי הביקורת העצמית, הסכמתי לחלק בי להיות מי שהוא, קבל עם ועדה, גם אם הוא לא ממש מחמיא לי. לא במקרה, השיער הלבן קיבל רשות להצטמח יחד עם שיעורי המגירות והתהליך המפרך של התמרה שעברתי ועודני עוברת בשנים האחרונות: הוא הוציא החוצה מתוכי מישהי פנימית, שמוכנה להיות זקנה וחכמה ולא רק צעירה, אנרגטית והישגית.
במשך שלוש שנים התווכחתי עם כל מי שהעיר לי על השיבה – והיו הרבה כאלה, כולל כאלה שלא מכירים אותי בכלל (מתברר ששיער שיבה הוא המקבילה המבוגרת לתינוק שאת לוקחת לטיול, וכולם יודעים טוב ממך מתי חם לו וכמה בדיוק הוא צריך לאכול). ואז, בהבנה של רגע, החלטתי שמספיק. מותר לי גם בלי. או כמו שאמר לי דייג הבית, מגיש לי כמו תמיד את דג הזהב הסימבולי שלו: "מה בדיוק את צריכה להיות? סמל?"

נפגשות לדק, נפרדות לעד

אז החלטתי שלא. ממש לא. סמל הוא עדות למה שהיה, ואני מעדיפה להמשיך ולהיות. נפרדתי מהשיער הלבן כמו שנפרדתי מלא מעט דברים אחרים בשנים האחרונות: נפרדתי מהרגלים. נפרדתי מהלכי רוח. נפרדתי מלא מעט אמונות ששירתו אותי בעבר והפסיקו לשרת. נפרדתי מאנשים שאהבתי – חלקם בגלל הנסיבות (מתברר שבניגוד אלי, יש אנשים שנוסעים ועוברים דירה או אפילו ארץ, אלוהים ישמור) וחלקם בגלל שתפקידם בחיי תם, כנראה, ומהם הפרידות היו הקשות ביותר.
רובנו לא אוהבים פרידות. הן מכווצות אותנו, מעציבות אותנו, מזכירות לנו את מה שכבר לא יהיה. לא במקרה פרידה – מחפץ, ממקום, וודאי מאנשים – גורמת לנו לאחת משתי תגובות עיקריות: או שאנחנו נאחזים בכוח, מסרבים לשחרר גם אם ברור לנו שהחפץ, ההרגל או הקשר כבר לא רלבנטיים, לא שייכים לנו – או להיפך, אנחנו מכחישים שמשהו נגע בנו בכלל, מרפים וממשיכים הלאה בלי להביט אחור, מקשים את לבנו כלפי מה שהיה. כל עניין הפרידה פשוט טעון מדי מכדי להביט לו בעיניים, להודות בו, להתעצב עליו ובכל זאת להמשיך ללכת. כי פרידה, כל פרידה, היא מוות קטן.

ומעל הזמן מצווה ברכה

אבל אם אני מעזה להתבונן למושג הפרידה בעיניים, אין לי ברירה אלא להודות: פרידה, כל פרידה, היא גם מהות החיים.
כדי לגדול, אנחנו חייבים להיפרד. בתחילה אנחנו נפרדים מהרחם. אחר כך מזרועות אמא. אחר כך מנוכחותה הרצופה לצידנו. אנחנו נפרדים מהבית ואחר כך מהפעוטון, מהגן, מבית הספר. אנחנו נפרדים ממשפחת המוצא כדי ליצור משפחה משלנו, ואחר כך נתקלים בפרידה הכי-הכי כואבת, כשילדינו נפרדים מאיתנו כדי לגדול בעצמם. אנחנו נפרדים מעבודות, מבני זוג, ממקומות, וכל פרידה כזו מותחת עוד קצת את הגבולות שלנו, שוברת עוד קצת את הלב שלנו, כדי לאפשר לו מקום לגדול. אם לא ניפרד, לא נוכל לגדול, להתפתח, לצמוח. כמו אפרוחים מיומנים, אנחנו אמורים לבקע עוד ועוד את קליפות הביצה שיצרנו לנו.

לא יוכל למצוא את אשר אבד

ובה בעת, ממש באותו זמן שהפרידה היא-היא החיים, הרי שהיא גם ההיפך מהם. גם אם בתוך תוכנו אנחנו יודעים שכדי לגדול עלינו להיפרד, הרי שבאותו תוך שלנו חבויה ידיעה נוספת: שאחרי שנגדל מספיק, יגיע זמננו למות. ואולי הידיעה הזו היא שדוחפת אותנו להישאר מי שאנחנו, איפה שאנחנו, בתוך קליפת הביצה שלנו. לבצר אותה עוד ועוד. לא לתת לה להיסדק. לא להשתנות, לא לגדול, אלא להיאחז. כאילו שיש סיכוי שזה יעזור.
אבל שוב, בינינו לבין עצמנו, אנחנו יודעים שזה לא יעזור. שגם אם נתעקש לא להיפרד מדבר, הפרידות יגיעו. כי החיים הם רצף של אובדנים, ואם נרצה או לא, נמצא עצמנו מאבדים חפצים, אנשים, את היכולות הפיזיות שלנו, לעיתים את היכולות הקוגניטיביות שלנו, את הנעורים, את היופי, ולבסוף את החיים עצמם.
ואולי דווקא ההבנה הזאת, שוברת הלב בפני עצמה, הופכת את הנכונות שלנו להיפרד לאימון בדבר היחיד שאי אפשר להתאמן לקראתו: המוות. היא הדרך האמיצה להסתכל לו בעיניים, ולומר, "אני יודעת שאני בדרך אליך, ולמרות זאת לא אפסיק ללכת. אני יודעת מה קורה כשגדלים מספיק, ולמרות זאת לא אפסיק לגדול".
סטינג שר: If you love somebody, set them free, ואני אומרת לעצמי: אם את אוהבת את עצמך, שחררי אותך לחופשי מכל ההיצמדויות שלך, מכל הדברים שמהם את מסרבת להיפרד (ועצמי אומרת: "באמת? אפשר להסתלק?" ואני עונה לה, "כן, בטח, אחרי שתגמרי את כל השיעורים").
כי באופן אבסורדי, כמעט בלתי מתקבל על הדעת, דווקא ההסכמה להשתנות, להיפרד, לשחרר כל דבר וכל אדם שתם זמנם בחיינו – הופכת את החיים לטובים יותר: כי היא מאפשרת לנו להבין שהחיים הם לא דבר אחד ויחיד שאי-אפשר בלעדיו. דווקא ההסכמה להיפרד היא הודאה בכך שיש בחיים עצמם מהות פנימית שאינה תלויה בדבר. רוצים הוכחה? עובדה, הם נמשכים גם כשהדבר שאליו היינו כה קשורים כבר יצא מהם. ואם זה לא ניצחון על מושג ה"סוף", אני לא יודעת מה כן.

והנה טקסט של שיר, הכי יפה בעולם, לטעמי, על שיבה, שינויים ופרידות: (כמובן, לאה גולדברג האחת שאין בלתה)
אני הולכת אלי

ומכיוון שאי אפשר בלי מוסיקה, אז קבלו גם את זה:
שיר סיום (של חווה אלברשטיין, שגם היא אין עוד מלבדה)

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

לפי נומרולוגיה קבלית, יש תקופות שונות בחיים שמועדות יותר לפרידות ולשינויים מאשר תקופות אחרות. תקופות כאלו הן התקופות שקשורות למספרים 4 ו-7: שנה אישית 4 ושנה אישית 7, פסגה 4 ופסגה 7.
פסגה, לפי נומרולוגיה קבלית, היא תקופה בת 9 שנים, שמאופיינת באנרגיה מסוימת, ברוח גבית מסוימת, שדוחפת אותנו לכיוון ספציפי. באותה תקופה, מגיעות אלינו הזדמנויות לנהוג באותו אופן שאליו מכוונת אותנו הפסגה. הציווי וההזדמנויות של הפסגה נקבעות באמצעות חישוב שנובע מתאריך הלידה שלנו, וכל אחד מאיתנו עובר בחייו ארבע פסגות שכאלו. צירוף הפסגות, אם כן, משפיע על ההזדמנויות והכיוונים שיגיעו לחיינו.
בתוך כל פסגה, לכל אחת מתשע השנים יש אנרגיה ספציפית נוספת, ממוקדת יותר. אלו נקראות "שנים אישיות", והן מחושבות מיום הולדת אחד למשנהו.
פסגות 4 ו-7, כמו שנים אישיות 4 ו-7, הן תקופות של בדיקה וחשבון נפש. הן מעניקות לנו משוב על התקופות שעברנו לפניהן, ועל האופן שבו נרצה לפעול להבא.
מכיוון שהיקום מעניק לנו משוב לא בצורת מילים אלא בצורת מעשים ואירועים, בתקופות 4 ו-7 אנחנו מקבלים משוב ברור במיוחד בדמות הצלחה וכישלון: אם משהו מתאים לנו, עושה לנו טוב – בתקופות הללו הוא יצליח. אם לא – בתקופות הללו הוא ייגמר.
לכן, לא פעם פסגה 4 ופסגה 7, כמו גם שנה אישית 4 ושנה אישית 7 (ובמיוחד שנים 4 ו-7 בתוך פסגות 4-7) מזמנות לנו פרידות. למה? ראשית מפני שבתקופות הללו יכולת האבחנה והבדיקה שלנו מתחדדות. ברור לנו יותר מה עושה לנו טוב – ומה כבר לא. שנית, גם אם אנחנו מעדיפים לא לראות ולהתעלם, בתקופות האלו היקום מתערב לטובתנו: הוא מרחיק אותנו ממה שכבר לא מתאים לנו (עבודות, מקומות, אנשים), כדי שיתפנה מקום חדש – למה שיתאים לנו יותר. אנחנו נפרדים כדי לפנות מקום; נפרדים כדי לצמוח. זה אולי לא נעים, אבל בסופו של דבר משתלם ואפילו הכרחי.

(שימו לב: כולנו עוברים שנים אישיות 4 ו-7 – אבל לא לכולנו יש פסגות 4 ו-7: זה כבר תלוי בתאריך הלידה הספציפי שלנו. איך יודעים אילו פסגות יש לכם ומה הציוויים וההזדמנויות שלכם? הולכים לייעוץ נומרולוגי).

פורסם בקטגוריה התפתחות אישית, זוגיות, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.