זמן פינוי

בתקופה האחרונה אני לומדת לתת זמן לא רק ליצירה, אלא גם לפינוי

אני אוהבת לרוץ קדימה.
אין לי הרבה סבלנות. אני רוצה לתקתק, להזיז עניינים, לרוץ הלאה.
מרגיזים ואותי דברים קטנים שגוזלים לי זמן; מונעים ממני להתקדם: הכיור שרק רוקנתי אתמול ושוב התמלא. הכביסה. הרצפה. הבדיקה אצל רופא השיניים שצריך לקבוע. המסמכים בסלסלה שמחכים לתיוק. הבקשות שמגיעות בדיוק כשאני עומדת לצאת מהבית (בת ה-15, בתגובה: "טוב, רק כשאת יוצאת מהבית את נמצאת!").
ודווקא הבוקר, כששוב כל אלה עיכבו אותי בדרכי אל כתיבת הפוסט השבועי, פתאום חשבתי שאם יש משהו שחצי השנה האחרונה מלמדת אותי, הוא להקדיש זמן לא רק לעשייה, אלא גם לפינוי.

לתת למערכת זמן לעכל

כי אי אפשר לרוץ כל הזמן קדימה בלי לעצור מדי פעם, ולתת למערכת זמן לעכל. אי אפשר להיות רק עסוקה בעשייה, בלי לתת לעצמך זמן לעשות סדר בכלים ובחומרים, לנקות אותם, לשים כל דבר במקום, לפנות את הפסולת שנוצרה תוך כדי.
כלומר, אפשר – אבל אז מתחילות צרות. כי כשאת (כלומר, אני) עושה את זה, למערכת אין זמן לחזור לעצמה אחרי המאמץ. אין לה זמן להתארגן, להתפנות, להתנקות.
זה כמו רק לשאוף בלי לנשוף. כמו רק להימתח בלי להתכווץ. כמו לעבוד בלי לישון.
בכל סדנת אומן שזה מה שיתרחש בה (כולל הסדנה המדהימה שקרויה הגוף האנושי), יהיה ניתן לראות אותו דבר: אזורים שחוקים (שנעשה בהם שימוש יתר), ומקומות שנערמה בהם פסולת. נו-נו, ועכשיו, לכי תהיי בריאה.

מתחמקת מעבודות רס"ר

ואם אני מסתכלת על עצמי בכנות, יש מצב שזה מה שעשיתי לעצמי שנים: רצה במהירות, לא עוצרת להתארגן, ממריאה ברוח המשכרת של היצירה בלי לעצור ולתת לכנפיים לנוח.
מעמיסה ומעמיסה עוד קצת, כי אין ברירה, כי צריך, כי אין מי שיעשה.
מפנה רק את מה שחייבים. מה שלא חייבים לפנות ברגע זה – משאירה שיצטבר בצד: עבודה. מילים. רגשות.
כי מי יכול להרשות לעצמו לבזבז זמן על פינוי, כשהחיים כל כך תובעניים. כשאת (כלומר, אני) מבססת את הערך העצמי שלך על ייצור ללא מעצורים: אני מייצרת – משמע אני קיימת. או אפילו: אני מייצרת – משמע אני שווה. וכשאת חייבת כל הזמן לייצר, כל הזמן להוכיח, כל הזמן להצדיק – מתי יכול להיות לך זמן לעצור ולנקות פינות?
ולמי יש חשק להגיד "את זה אני חייבת להוציא מחיי", כשהרבה יותר פשוט להשאיר את הישן, וגם להכניס משהו חדש?

ו…כי למען האמת, למי יש חשק להתעסק עם עבודות פינוי וסדר. תכל'ס, מדובר בעבודות רס"ר, ומאלה הצלחתי אפילו בצבא להתחמק. לא יותר כייף / חשוב לעשות במקום זה משהו מועיל?

סדנה מוארת

אז זהו, שאני מתחילה להבין שלא פחות מועיל לעצור מדי פעם, ולהקדיש זמן לפינוי.
פשוט כי אחרת המערכת תקרוס.
לשים כל דבר במקום. לבדוק מה רלבנטי ומה לא.
לקחת זמן מנוחה כדי שהדברים יתבררו, וייפלו מעצמם בתבנית.
לנקות ולשמן ולטפח את מה שכן,
להפסיק למהר לייצר, לייצר, לייצר.
לעשות לעצמי בפנים ובחוץ סדנה מסודרת, נקייה מפסולת, מוארת.
כי בסופו של דבר,
זה מה שנקרא
לעשות לי מקום.

נ.ב. 1: ואם גם אתם מרבים כל הזמן לעשות ולייצר, ומתקשים לתת לעצמכם זמן להתבונן, לנקות, לארגן, להחליט… אם אתם מתקשים לתת מקום לרצונות שלכם, לתחושות שלכם… אם אתם פשוט לא יודעים לנוח – פרגנו לעצמכם טיפול תטא הילינג. לפני שהסדנה האישית שלכם תתמלא בלגן.

נ.ב. 2: יש לי חדר משלי, ובחדר יש אור

פורסם בקטגוריה בריאות, התפתחות אישית, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

5 תגובות על זמן פינוי

  1. מאת אירית‏:

    אלופה ומדויקת כרגיל. תענוג לקרוא אותך. שבוע טוב ומואר.

  2. מאת ליאת הלוי כהן‏:

    מעוררת מחשבה
    כתמיד
    שבוע נפלא שיהיה

  3. מאת דפנה‏:

    השורה הסוגרת חזקה
    3 מילים שקושרות הכל יחד
    שבוע נקי ורגוע מור יקרה

סגור לתגובות.