חופשת לידה

נו, אז מה יהיה איתי?

יש תקופות שבהן הדרך הרגילה שלך נגמרת במפתיע. השביל שהלכת בו בבטחה, פחות או יותר, מגיע לדד-אנד. את מגיעה לצומת שממנו לא ברור לאן הולכים. ואת נעצרת. שוקלת צעדים. שמה רגל ועוד רגל בצעדים קטנטנים. נאלצת להסתכל למטה במקום קדימה.
***
זו התקופה שאני נמצאת בה עכשיו. אני בחופשה מרוב מה שהרכיב את השגרה שלי בשנים האחרונות: כתיבה. הרצאות. תקתוקים למיניהם (חוץ מטיפולי תטא ועבודה עם הורים, שאיכשהו הפכו לביטוי המהות שלי). לאחר שנים של ריצה נלהבת קדימה, אני כמעט עומדת. או אולי יש לומר, יושבת. ומתבוננת. ותוהה: מה יהיה איתי?

לשחק עם עצמך כדורגל

יש אנשים שתמיד שוקלים כל צעד. מכינים את הקרקע לצעד הבא ואז, רק אז, פוסעים. לא אני. אני מהמתלהבים: שנים שאני משחקת עם עצמי כדורגל. בועטת את הכדור הרחק-הרחק, ואז רצה בעקבותיו. קובעת משימות שלא ברור לי איך אשיג; מציבה לעצמי מטרות קדימה בלי לחשוב בדיוק איך אגיע לשם. בוטחת בדרך שתוביל, בוטחת בעצמי שאצליח. אבל בחודשים האחרונים המשחק הזה נהיה בלתי אפשרי. ענייני בריאות, כאמור. כאילו יצתה בת קול ואמרה לי: "גברת, עכשיו עוצרים. נחים. מחכים. סבלנות שתהיה לך, כן?"
ואני, איפה אני ואיפה סבלנות. אני רוצה את הכל ואני רוצה את זה עכשיו.

אנשים ממשיכים לרוץ

ובזמן הזה אנשים ממשיכים לרוץ מסביבי. למהר, להספיק, לעשות, ליצור. לבשל-לעבוד-לשלם-לתכנן. ואני, היומן שלי מתנהל בזהירות. שום תכניות ארוכות טווח. לא כשלא ברור לי מתי הטווח יחזור. ולא פעם עולה בי הקנאה על השגרה הזו, הממהרת, שהייתה מנת חלקי עד לא מזמן. על כל היצירה הזו שגואה מסביבי. על המטרות שמושגות. בעצם, על המטרות שמוצבות. על תחושת השליטה בזמן. על תחושת השליטה על העתיד. מדהים כמה לקחתי כמובן מאליו את היכולת לשלוט על העתיד, בעודי יודעת כמה זו אשליה. ובכל זאת. כמה קשה לחוות את זה על באמת: לראות איך הכל קורה ואת לא חלק מזה.
(זה קצת מזכיר לי את היום שבו יצאתי עם בני בכורי מבית החולים, ונסענו בזהירות ולאט לאט הביתה עם אוצר של שלושה קילו בסלקל, ותהיתי איך יכול להיות שהעולם ממשיך קדימה, כשנפל דבר כל כך גדול. איך יכולה להימשך כל הריצה הזאת כשאני נוסעת בשלושים קמ"ש).

כשמסך האשליה נקרע

והיום, כמו אז, אני במצב Hold. תוהה מה יהיה איתי. איזה אדם, איזו אמא, איזו חברה, איזו אשת מקצוע תצא ממני אחרי שהמערבולת תזרוק אותי החוצה. אלוהים, מה יהיה איתי.
ובכל פעם שאני שוקעת בלחץ הזה, אני מזכירה לעצמי בעדינות: אין לי מושג מה יהיה איתי בעתיד. אין לאף אחד מושג מה יהיה איתו בעתיד. אני פשוט רואה את זה יותר בבהירות עכשיו. כנראה שטיבם של אירועים גדולים שהם קורעים את מסך האשליה לרגע; אותו מסך עליו מוקרנות תכניות חיים ברורות ומתוכננות מראש. ופתאום מאחורי המסך מתגלה האמת: אין מה יהיה. יש רק מה שישנו.

להקשיב למה שאני עכשיו

ובסופו של דבר, מכיוון שאין לי מושג מה יהיה איתי, אין לי אלא להקשיב למה שאני עכשיו. רק לשים לב לזה. למה שאני מרגישה בגוף. למה שאני מרגישה בלב. למה שאני רוצה ולא רוצה. למה שבא לי ולא בא לי. עכשיו. ממש עכשיו.
להיות כמו תינוקת: מרגישה עכשיו. לא עסוקה בפעם. לא עסוקה באחר כך.
כי גם זה, כנראה, סוג של חופשת לידה: לידה של עצמי. לא עוד מי שהייתי – החלק הזה הסתיים, כנראה. אין בכוונתי לחזור למירוץ המטורף של הספקתי ולא הספקתי, עשיתי ולא עשיתי. אני כבר רואה שזה לא טוב בשבילי. ועוד לא מי שאהיה, כי העכשיו מטביע בי את חותמו. הרצונות שלי משתנים. המחשבות שלי משתנות. האמונה שלי משתנה.
***
ובסופו של דבר, אין לי אלא להסכים: אהיה אשר אהיה.
מתישהו, פעם, בעתיד.
ואין לי איך להתכוון לזה ולקדם את זה ולתכנן את זה. רק להיות עכשיו.
להסכים לקפוץ ראש אל הלא נודע בלי הקביים של תכנונים מוקדמים.
לדעת שאולי יהיה לי טוב ואולי יהיה לי רע. אבל בינתיים, יש רק עכשיו.
אני עוד לא יודעת איך לעשות את זה, אבל בחיי שאני מוכנה לנסות.

נ.ב. שיר עם רמז איך לעשות את זה (כדאי להקשיב להקדמה של ג'. רלבנטי למאורעות האחרונים).