טעם נרכש

או: איך אפשר לשנות את ההתנהלות בחיים בלי שזה יכאב יותר מדי

אז לאחרונה עברתי לתפריט טבעוני מיוחד (אל תדאגו, זה לא הולך להיות פוסט על דיאטות. אין דבר משעמם בעיני יותר מלשמוע על דיאטות של אחרים). ובכל זאת אספר שהורדתי מהתפריט שלי המוני דברים – ממוצרי חלב ועד סוכר בקפה. וקיטרתי רבות ונצורות, וייללתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע, עד שהבוקר שמתי לב שהכנתי לילד שלי תה בלי סוכר (לאמיתו של דבר זה היה נס קפה, אבל לא נעים לי לספר). ופתאום שמתי לב שכל כך נהיה לי טבעי לשתות בלי סוכר, ששכחתי בכלל ששמים סוכר בנס קפה. איך אומרים? טעם נרכש.
ונזכרתי בסרטון שראיתי לא מזמן, ובו טוען קרדיולוג אמריקאי קשיש שכל הטעמים (חוץ מחלב אם) הם טעמים נרכשים. קצת סבלנות, קצת התמדה, והטעם משתנה. ופתאום צריך פחות מלח ופחות סוכר ופחות תבלינים. סתם כי התרגלנו. והופ, אנחנו בריאים יותר, וטעים לנו באותה מידה.
***
וזה גרם לי לחשוב איך שזה ככה לא רק באוכל אלא בחיים. איך הטעמים שלי השתנו בכלל בשנים האחרונות. ואיך עם התרגול אני הולכת ומתרגלת לטעמים יותר מעודנים, פחות בולטים וחזקים. ואיך זה כך בכל מקום: בעבודה. בבית. באהבה.

טעם נרכש לדיבור עם הילדים

כך, למשל, פיתחתי בשנים האחרונות טעם נרכש מחודש לדיבור עם הילדים. אם פעם הייתי נוזפת ומנחיתה פקודות, בשנים האחרונות למדתי לבקש בנימוס. ולבקש מהם להודיע לי כשהם פנויים לשמוע את מה שיש לי לומר.
ואם בעבר הייתי מרוכזת בעיקר בכל מה שהם לא עושים, למדתי להסתכל על מה שהם כן. למדתי לראות את הניסיון, את ההשתפרות הקטנה, את המאמץ. למדתי להודות עליו, להחמיא עליו, לפרגן גם אם לא קרה מה שרציתי. למדתי להסתכל על מה שאני רוצה ללמד, במקום על מה שאני רוצה שיקרה.
ובהתחלה זה היה נשמע לי מעושה. טלוויזיוני בנוסח סופר-נאני. צבוע. מיופייף. כי מי זאת האמא הזאת שאומרת לילדים: "אני מעריכה את זה שזכרת לסדר את החדר רק בגלל שביקשתי"? אבל כשבוקר אחד בן ה-12 אמר לי את המשפט האלמותי: "אמא, אל תתבאסי שלא אכלתי. אני מודה לך על האוכל שהכנת לי, הוא היה טעים, אבל אני מעדיף לחמניה מסוג אחר", הבנתי שהצליח לי. השפה החדשה שתרגלתי הפכה לטעם נרכש עבור כולם.

טעם נרכש לריגושים

ועוד חשבתי איך פיתחתי לי טעם נרכש בכל עניין הריגושים וההתלהבויות. שאם בעבר הייתי צריכה מינון גבוה להפליא של ריגוש ואדרנלין, ושחקתי את עצמי עד דק כדי להשיג אותו, היום אני כבר לא. אני כבר לא הולכת עד הקצה כדי לרגש את עצמי. אני כבר לא נופלת לתהומות כשהריגוש העז מסתיים. אני נעה הרבה יותר בניחותא בטווח הביניים: ריגוש קל ונעים, ירידת ריגוש קלה ונסבלת. הטעמים שאני צריכה היום כדי להיות מאושרת הם פחות חזקים וחריפים. אני צריכה פחות מתוק. פחות חמוץ. פחות שורף. טעים לי גם בתיבול עדין: אהבה פשוטה וזהו. מכסימום זרזיף קל של שנינות.
תודה, ויתרתי על הצורך בסרקאזם ופאתוס, דיכאון והיסטריה. זה עושה לי שורף בלשון.

וכמו כן, בתקופה האחרונה, ויתרתי על הטעם העז של סיפוקים מיידיים. בלית ברירה. מצאתי את עצמי בתקופה של בדיקות ובירורים רפואיים, ובכל פעם צריך לחכות. ולהרים טלפונים. ולברר לאן נעלם הפקס. ולשאול למה עוד אין התחייבות. ולקבוע תור (יש עוד שלושה שבועות. לא, אין קודם, גברת). ואז לחכות לחכות לחכות. ולמדתי, להפתעתי המאד רבה, שאני יודעת לנוח בתוך ההמתנה. שאני יודעת ליהנות ממנה, אפילו. להרגיש שאני בחופש מפעולה כל עוד איני יודעת איך לפעול. ליהנות מהחופש הזה.

טעם נרכש בהרגלים

וגם חשבתי על טעם נרכש בהרגלים: איך בשנים האחרונות למדתי להתנהג אחרת. לרצות לחשוב פחות על עצמי, ויותר על אחרים (זה לא תמיד הולך לי בקלות, אבל אני כבר יודעת שלשם אני מכוונת). איך התרגלתי להחזיר תמיד את עגלת הסופר למקום. לפנות מקום בתור למי שנראה לי ממהר במיוחד. בכל נסיעה לאפשר לפחות פעם אחת לנהג אחר להשתלב בתנועה. להשתדל לא לדבר בטלפון במקומות ציבוריים. להתחשב יותר, לא כי לא נעים, אלא כי אני רוצה להיטיב. ואיך זה היה קשה בהתחלה, ולא נעים ולא טעים, והיום זה כבר ממש בסדר. שום טעם לוואי של קורבנות. רק הטעם הטרי של שביעות רצון.
ובאותו אופן, איך למדתי שאני לא חייבת לעשות הכל כל הזמן. שמותר לי להשאיר מקום לאחרים. להשאיר קרדיט לאחרים. להשאיר הזדמנות לאחרים לעשות מעשים טובים. כן, גם אם זה אומר שאני נדחקת הצידה. זה לא היה פשוט. במיוחד לא בבית. זה לא פשוט עדיין. אבל ככל שאני מתרגלת, זה הופך לטעם נרכש.

תקווה לעתיד

וההבנה הזאת נותנת לי תקווה לעתיד. היא מזכירה לי שכל דבר שאני רוצה להיות, לעשות, להיהפך, הוא עניין של טעם נרכש. תרגול ועוד תרגול ועוד תרגול. אני יכולה ללמוד להיות נדיבה יותר, אסרטיבית יותר, מאורגנת יותר, חביבה יותר לעצמי ולאחרים. רגישה יותר לזכויות וצרכים של אחרים, שאולי לא ראיתי קודם. ובהתחלה זה אולי קשה, אבל אחר כך יוצא החוצה וכולם שמחים.
במיוחד אני.

נ.ב. 1: ואם גם אתם רוצים לשנות הרגלים ודפוסים מעיקים וישנים, אין על התטא הילינג. אני לשירותכם.
נ.ב. 2: ובכל זאת. שיר געגועים (מוקדש לר', בוחר השיר, קורא מסור ומורה רוחני)

פורסם בקטגוריה התפתחות אישית, כללי, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות על טעם נרכש

  1. מאת רביב‏:

    יופי כתבת…לרכוש טעמים חדשים. עוד אחד מהכישורים שהגיל מאפשר על חשבון הנרקיסיזם של הנעורים

  2. מאת רותי פשר/ המבורגר‏:

    אהבתי, ואני מפנימה תהליכים אלה, רק שאצלי זה לוקח יותר זמן, ומאד מעודד אותי לקרוא ולשמוע מאחרים שזו הדרך הנכונה.
    תודה

סגור לתגובות.