יאללה, שחררי

למה קשה לי לשחרר. למה אני מתאמצת בכל זאת

"אני משאירה לכם את החיסול", אמרתי באלגנטיות לבני הבית בתום ארוחת השבת, וטופפתי מעדנות לקומה העליונה, גאה בעצמי עד אין קץ על יכולתי לשחרר לאחרים משימות, בלי רגשי אשמה ובלי אובססיביות אופיינית. עשר דקות אחר כך, עם זנב מקופל בין רגליי האחוריות, חזרתי להתייצב מול השיש. "עזבי", אמר לי הדייג. "אני מטפל בזה". "בטח", מלמלתי. "אני רק מרוקנת את הסיר הזה וזהו".

להעז לזוז מהפריים

בשבוע שעבר כתבתי כאן איך הבנתי שאני צריכה לעשות פחות, לבחור במה אני לוקחת חלק ובמה לא, כדי שלא אתמוטט. השבוע עמדה בפני המשימה המפרכת לעמוד בדבריי (אלוהים, איך להגיע לתובנות זה קל לעומת המאמץ שכרוך בלתרגם אותן למעשים).
וכך מצאתי את עצמי מתמודדת כל יום עם ההתלבטות: אם כבר זיהיתי שהגדשתי את הסאה, איך לבחור מה להוציא מהסאה ומה להשאיר בפנים? ואם כבר זיהיתי שמשהו הוא מעבר לכוחותיי, האם אני יכולה באמת להגיד לו לא? ובמילים אחרות – האם להעז לזוז מהפריים ולראות מה קורה כשאני משחררת? לתפוס כרגיל מקום, או שלא כרגיל – לעשות מקום?
כי זה לא משהו שבא לי טבעי, לזוז מהפריים. אחריות? שמי השני. לא לבקש טובות, אלא לעשות לבד? שמי השלישי. להגיד שאני לא יכולה ולשחרר? סליחה, אבל אין לי מושג מי זאת הבחורה הזאת בכלל.

למה קשה לי לוותר

וכך יכולתי השבוע להתבונן ולראות כמה – ובעיקר למה – קשה לי לשחרר ולוותר גם על מה שאני כבר מבינה שהוא מיותר לי. והתעצבתי אל לבי לגלות שבין השאר זה מפני שאני חוששת להפסיד: שיקרה משהו חשוב או נעים או מגניב או מעניין, ואני לא אהיה שם בסביבה להיות חלק ממנו. ושמתי לב שזו הסיבה שיושבים אצלי במגירת העומס בראש פרויקטים נפלאים שאני לא מסכימה לשחרר, למרות שאני לעולם לא מגיעה אליהם. כמו כילי מהאגדות שיושב על ערימת אוצרותיו, לא יכול לאכול אותם, לא מוכן למכור אותם ונותר רעב, כך אני יושבת על ערימת האוצרות הדמיונית שלי: עוד ספר מקצועי ואולי גם רומן. קורס הורים וירטואלי, הרצאה חדשה, קלפי אימון. אני מביטה בהם, נפעמת מזוהרם, לא מסוגלת לעשות ביהלומים שימוש וגם לא מוכנה להיפרד מהם. כי אז אצטרך להודות שאני באמת מוותרת, שלא יהיה לי. וזה כבר קשה מכוחותיי.

אני עצמי ואנוכי

ועוד ראיתי שקשה לי לשחרר מעצמי מטלות בגלל החשש שהן לא ייעשו בדרכי, או גרוע מכך, לא ייעשו בכלל. כי אני הרי יודעת טוב מכולם מתי וכמה צריך להוציא את הכלבה (מה זאת אומרת? יש לי אותה כבר חודש!), איך צריכים הסירים להיות מסודרים במקרר (הם לא! צריכים להיות! במקרר!); למה בדיוק הילדים זקוקים ואיך בדיוק צריך למלא את הצורך שלהם. ובאותו אופן, כמה אני מתקשה לומר למטופל חדש שאין לי זמן, גם אם היומן שלי מפוצץ, מפני שאני חוששת שיהיה לו קשה מדי אם לא נקבע מייד. וראיתי איך מרגע שאני חושבת שאני יודעת איך מטלה צריכה להיעשות, אני חייבת שהיא תיעשה, ובדיוק באופן שבו אני חושבת. ומכיוון שאני כבר מספיק מפותחת כדי להבין שאם לי חשוב משהו אני לא יכולה להפיל אותו על אחרים ולדרוש מהם לעשות בדרכי – אני פשוט עושה אותו בעצמי.

שכבת הפחד

ועוד המשכתי וראיתי את הפחד לא להיות משמעותית. שהרי כל כך התרגלתי לבסס את הדימוי העצמי שלי על עשייה ותפקוד, על היותי נצרכת ונדרשת – שבכל פעם שאני משחררת אני יודעת שכולם יודעים: אפשר גם בלעדיי.
וקצת מתחת לשכבת הפחד הזאת שוכן עוד אחד, עמוק ומציק: הפחד לגלות שאני חסרת אונים. כי התרגלתי לסמוך על כוחותיי הבלתי נדלים, על כך שאם רק ארצה הכל יסתדר. ודווקא דרך ההבנה שיש גבול לכוחותיי, ושאני צריכה לשים לב אליו רגע לפני שאני מקבלת איתותים גופניים, אני מקבלת תזכורת בכל פעם שאני משחררת מטלה: את לא כל-יכולה. את יכולה רק מה שאת יכולה. וזה לא אינסופי, ה"יכולה" הזה. יש מקומות שבהם את חסרת אונים. יש מקומות שבהם את חייבת לזוז הצידה. לזוז מהבמה. לתת לאור להאיר כוחות אחרים.

בוחרת להתמודד

ואני בוחרת להתמודד עם כל אלה למרות שזה קשה לי. אני בוחרת להמשיך לבדוק מה הכרחי ומה מיותר. בוחרת לוותר על חלק מהיהלומים שלי; אם אני לא עונדת אותם, לפחות שמישהו אחר יענוד – במקום שהם ייקברו במערת האוצרות האפלה של "אין לי זמן". בוחרת להחליט.
בוחרת להאמין שאם דברים לא ייעשו כראוי (לטעמי) או אפילו לא ייעשו בכלל, גם לא נורא. ושמותר לעולם להסתדר בלעדיי – הרי יום אחד, במוקדם או במאוחר – הוא יסתדר בלעדיי. ושאני יכולה להיות משמעותית גם אם אני לא במרכז העשייה.

יכולה לתת מקום

ויותר מזה: שאני יכולה לתת מקום גם לאחרים להיות משמעותיים. להיות במרכז הפריים. שזה לא יפגע במקום שלי בעולם – אם אני אזוז ואעשה מקום.
פשוט על ידי כך שאשחרר.
אני בוחרת לשחרר.
מעכ-שיו.

נ.ב. 1: ואם אתם רוצים לשחרר גם את הצורך להיות בכל מקום כל הזמן, ורוצים ללמוד לעשות לעצמכם מקום – מוזמנים לטיפול תטא.

נ.ב. 2: כי ללא כנפיים לא נוכל לראות מי אנחנו באמת. וכדי לאפשר לכנפיים לעוף, מוכרחים לשחרר מטען עודף. מוקדש ל-ל' האהובה שלי, שמחזיקה יותר מדי מטען על הכנפיים היפהפיות שלה

פורסם בקטגוריה התפתחות אישית, כללי, תטא הילינג, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.