יותר טוב ככה

פוסט יום הולדת, אלא מה

זו הייתה אחת השנים העצובות ביותר בחיים שלי.
ואחת הטובות ביותר.
זו הייתה שנה של סערה אחת נמשכת.
שנה שבה הייתי חשופה לצער גדול.
אנשים סביבי חלו. חלקם החלימו. חלקם לא.
שנה שבה ראיתי אנשים סביבי עושים את הכל עבור אלה שהם אוהבים. שנה שבה ראיתי אנשים בגדולתם בעת צערם ופחדם.
שנה שבה איבדתי את תחושת המטרה שלי, את ההתבוננות העקבית לעתיד, והסכמתי להרגיש את מה שאני מרגישה כאן ועכשיו, לעשות רק את מה שנראה לי מתאים כאן ועכשיו. השארתי את העתיד בחוץ כמו שבחיים לא השארתי אותו.
שנה שממנה אני יוצאת עם תובנה אחת ברורה: אם החיים האלה כל כך מלאים עצב, לפחות מזל שאני מעבירה אותם בחברה ממש טובה.
***
לפני כמה שנים ביום ההולדת שלי כתבתי פוסט על כמה הכל טוב. ביקשתי שלא ייגעו לי בגבינה. שלא יזיזו לי כלום. רק שהכל יישאר ככה.
כמובן שקצת אחר כך הגיע הסרטן וטרף את הכל, וכשהחלמתי, החיים המשיכו להשתנות. החיים שלי, החיים של האהובים עלי מסביב.
הגבינה זזה. למען האמת, היא זזה ביג-טיים. למען האמת, אולי היא כבר אפילו לא גבינה (לא, אין כאן רמז לטבעונות בת השלוש שלי. בעצם, אולי כן).

אחרת, אבל ממש טוב

ולא מזמן קלטתי שעדיין הכל טוב. טוב אחרת, אבל ממש טוב.
אני עושה דברים שלא חשבתי שאעשה (התחלתי לכתוב רומן רומנטי, למשל. וכשאני אומרת "התחלתי", אני מתכוונת שאני בעמוד 203).
הייתי במקומות שלא חשבתי שבאמת אגיע אליהם (יפן, למשל. הודו, שימי לב, את על הכוונת. יום הולדת 50, עוד שנה, נראה לי עיתוי סמלי).
עזבתי עבודה שאהבתי כדי לבטא את עצמי יותר בדרכים שאינן כתיבה. להרצות, לטפל, להדריך.
הנישואים שלי השתנו. מערכות היחסים שלי עם הילדים השתנו. מערכות היחסים עם ההורים שלי השתנו. לא בהרבה, כמובן, אבל מספיק כדי שהחיים שלי יהיו היום הרבה יותר טובים מכפי שהם היו רגע לפני שביקשתי לעצור את העולם, שרק לא יזוז.

דווקא בגלל ההרס

ובמפתיע, כשאני חושבת על זה, החיים שלי טובים היום יותר לא מפני שאני מדחיקה את האפשרות לשינוי והרס של כל מה שמשמח אותי היום, אלא דווקא מפני שאני ערה לאפשרות הזאת.
נלקח ממני הביטחון התמים שהיה לי קודם – הביטחון שאם אהיה ילדה מספיק טובה, אשה מספיק טובה, אם רק אזהר ואשמר ולא אעשה בעיות – הדברים יישארו יציבים, כמו שהם.
היום אני יודעת – יודעת בגוף – עד כמה הכל שברירי. עד כמה כל מה שנראה לי מובן מאליו הוא לא. עד כמה הכל מועד להתקלקל מעצם טיבו. וכן, זו קלישאה מטורפת, אבל הידיעה של השבריריות הופכת אותי ליותר מוצקה.

עולם בלי חוקים

כי בעולם הזה אין חוקים, חוץ מהחוקים שאותם אני לוקחת על עצמי. אין הבטחות, חוץ מאלה שאני מוכנה להבטיח לעצמי. אין עונג, חוץ מזה שאני מוכנה לחוות. אין סבל חוץ מכך שאני לא מקבלת את מה שקורה, כמו שהוא קורה.
(כאב יש הרבה. כאב יש בכל מקום, מעצם היותנו מי שאנחנו, יצורים שבריריים ועדינים. אבל הסבל – אמר ג'ק קורנפילד ב"הלב הנבון" – נובע רק מההתנגדות למה שקורה. מהכאב אי אפשר להימלט. מהסבל אפשר לנסות. אני מנסה).

להיטלטל עוד 100 פעם

העולם שלי עתיד להיטלטל עוד מאה פעם. שלוש-מאות פעם. אלף פעם. והידיעה הזו הופכת כל רגע מתוק למתוק יותר. הוא הופך את הרגע הזה (שבת בבוקר, כוס תה לידי, המילים קולחות מבפנים החוצה בקלות ובטבעיות) לקסום וחד-פעמי. לא תמיד יהיה לי זמן לכתוב. לא תמיד יבואו המילים. בוודאי יהיו ימים שבהם המוח שלי יהיה פחות פורה, פחות שמח. בטוח שיהיו ימים שבהם הגוף שלי יקשה עלי אפילו את הפעולה הפשוטה של כתיבה.
ויכול להיות – סביר להניח, אפילו – שיהיו זמנים שבהם עומס הצער יכריע אותי כל כך שאף מילה לא תעזור.
אני לא מאחלת את זה לעצמי, כמובן. אבל מהתבוננות בעולם שבחוץ, אני מבינה שקשה להאמין שדווקא אני אהיה היחידה בעולם שלא תחווה כאב וצער.
***
אז הכל טוב עכשיו.
הכל טוב ושברירי, טוב ורעוע, טוב ויפה להפליא.
אני מוצאת את עצמי מוקסמת ממוזיקה, מוקסמת ממילים, מוקסמת מצבעים.
כולן חולפות. רגע אחד הן פה, ורגע אחר כך כבר לא.
ואני לומדת להקשיב, ולראות, ולהרגיש, ולחוש.
לומדת להיות בתוך היופי הזה, בלי לנסות להחזיק בו, לתפוס אותו, לייצב אותו.
אני פה.
בינתיים.

נ.ב.: ככה זה בעולם. הרוח פראית. אבל כמה טוב לאהוב ברוח פראית.

פורסם בקטגוריה בודהיזם, בריאות, בריאת מציאות, התפתחות אישית, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.