יש הכל.

הרחבה, בירור, פעולה. זה כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לקבל את מה שאנחנו רוצים

את יכולה ללמוד שנים. לעשות קורסים, סדנאות, רטריטים. את יכולה לעשות מדיטציה יום יום. את יכולה לדבר על זה, לקרוא על זה, לחשוב על זה מפה ועד הודעה חדשה.
ואז מגיע רגע אחד קטן, ופתאום את יודעת.
פתאום זה ברור לך בגוף:
יש הכל.
את צריכה רק להושיט את היד ולקטוף.
***
הרבה זמן לא כתבתי. ימים עמוסים מאד, עמוסים מדי, כאלה שמשאירים אותך בלי נשימה (שהראו לי ששוב לא למדתי לקח מניסיון העבר). ואז, כשהלחץ ירד, ישבתי רגע בשקט, עם ספר ביד, בלי לקרוא בו. ופתאום ראיתי את זה באופן ויזואלי, מול עיני: כל מה שדיברתי עליו שנים, אבל לא יכולתי להבין.
ראיתי שהכל קיים סביבנו. כל מה שאנחנו רוצים. הכל. כמו גן עדן מלא ופורח, שיש בו מכל טוב: אהבה. זוגיות. חברות. זמן. כסף. אפילו בריאות.
כל מה שצריך זה להרחיב את ההגדרות ואז זה נמצא שם, מול עינינו, כל מה שרצינו.
ואז, רק צריך לעשות את מה שצריך לעשות כדי לקבל את זה.

העולם מבלבל

אני יודעת, אני נשמעת כמו מטיפה ניו אייג'ית מהסוג המאוס. לא התכוונתי, אבל ככה יצא. וכן, אני יודעת שבעולם הרגיל שבחוץ זה ממש לא נראה ככה. אכן, העולם מבלבל: יש כל כך הרבה אנשים שאין להם אהבה, או זוגיות, או בריאות, או חברות, או זמן, או כסף.
אבל זה כך רק מפני שאנחנו שבויים בפורמטים צרים. אנחנו לא מחפשים זוגיות: אנחנו מחפשים בן זוג עם כך וכך תכונות. אנחנו גם לא מחפשים אהבה: אנחנו מחפשים שמישהו אחד, שהחלטנו עליו, יאהב אותנו, באופן מסוים (כך וכך פרחים בוולנטיינ'ס, כך וכך שותפות במטלות הבית). אנחנו לא מחפשים חברות, אלא אדם שיהיה (תמיד!) פנוי אלינו, מוכן להקשיב לנו ולשתף אותנו, שיעמוד לצידנו בכל צרה ומצוקה, כולל צרות ומצוקות שאין לו מושג איך להתמודד איתן. ובאותו אופן, אנחנו לא מחפשים כסף באופן כללי – אלא דורשים שהוא יגיע מעבודה מסוימת שנוח לנו לעשות, או מאדם מסוים שאמור (לדעתנו) לתת לנו אותו.
***
זה כאילו שאנחנו יוצאים לחפש מים, אבל מוכנים להכיר בקיומם רק אם הם מגיעים בבקבוק סגור עם לוגו מסוים עליו. "סליחה", אומר לנו העולם מבחוץ, "מחפשים מים? אז הנה, פה משמאל יש קולר. ובמקרר יש קנקן מים קרים. אה, ואם תצאו החוצה, יש שם מעיין ונחל זורם".
ואנחנו? אנחנו מפנים את גבנו בנימוס, אוטמים את אוזנינו לקולות ולמראות, וממשיכים ללכת מחנות לחנות, צמאים ומיואשים, לחפש את הבקבוק הספציפי שעליו החלטנו. כמה עצוב.
(מטופלת חכמה שלי קראה לזה "עיוורון תודעתי": הדבר נמצא מול עינינו, אבל איננו מבחינים בו כי הוא לא מגיע בפורמט שציפינו לו).

להרחיב את ההגדרה

ומה שהבנתי פתאום זה שלא משנה מה אני מחפשת, לא משנה מה חסר לי בחיים – הדבר הראשון שאני צריכה לעשות הוא להרחיב את ההגדרה. ובמילים אחרות, לעזוב את הפורמטים, וללכת למהות. כי מה זה משנה מאיפה אני שותה את המים, כל עוד הם צלולים ומרווים?
ולכן, אם אני מחפשת אהבה, אני צריכה להבין מהי אהבה. ואם אני מחפשת בריאות, אני צריכה להבין מהי בריאות. ואם אני מחפשת חברות, אני צריכה להבין מהי חברות. מהן המהויות העמוקות ביותר- ולכן הפשוטות ביותר – של המושג הזה. מהן הגדרות הבסיס, נטולות הקישוטים וההתניות.

כבר יש לי את זה

ואז מייד נגלה לעיני הדבר המפתיע הראשון: כבר יש לי את זה. כי אם אהבה היא הרצון להיטיב עם האחר – הרי שרוב הזמן אני חיה אהבה. ואם חברות היא הרצון להביע אהבה ולקבל אהבה – הרי אני מוקפת בחברים. ואם בריאות היא תנועה והרמוניה ואיזון – טוב, אז גם אם אני נראית בריאה כרגע, ואפילו מרגישה בריאה כרגע, אני יכולה לראות איפה הבריאות שלי לא שלמה (איזון, כמובן. ימים עמוסים וכל זה), ולהבין איך אני מארגנת לעצמי יותר בריאות.
וככל שאהיה ערה יותר למה שכבר יש לי, לא משנה באיזה פורמט – כך אצא אל העולם פתוחה יותר לקבל עוד. לא נזהרת. לא מתגוננת. לא חשדנית ומכונסת. אצא אל העולם כמו שעשיר הולך אל הבנק, ולא כמו שעני נכנס אליו. ובדיוק כמו העשיר, יהיה לי קל יותר להשיג עוד מזה.

ואם אין לי את זה?

ומה אם אין לי את זה? אז מגיע השלב השני: שלב ה"לשם מה". לשם מה אני רוצה כסף? או בריאות? או אהבה? כי לעיתים, המושג עצמו הוא רק פורמט. כי אם אני רוצה יותר כסף כדי להרגיש יותר ביטחון, הרי שמה שאני מחפשת הוא לא כסף, אלא ביטחון.
וכאן אני צריכה לחזור אחורה ולהרחיב את ההגדרה: מה זה ביטחון? (הידיעה שלא יאונה לי רע). איפה בחיים שלי כבר יש לי ביטחון כזה? (למשל – הידיעה שיש לי את היכולת להתמודד עם כל מה שבא אלי, הידיעה שאגדל מזה.) ואיפה עוד מחכה לי בחוץ ביטחון, שרק רוצה שאבוא ואקטוף אותו מהעץ שעליו הוא גדל?

להושיט את היד

כי כאן בא החלק האחרון במשוואה: הפעולה. כי לא מספיק לדעת שיש מים בנחל (ולא רק בבקבוק): צריך לצאת החוצה, להגיע אל הנחל, להתכופף ולשתות.
וכאן אני מזהה עצלנות מסוימת בחוגי הניו אייג' שבהם אני מסתופפת: במקום לצאת ולעשות משהו בעניין, אנשים ממשיכים לבקש, להתפלל, להתמקד, לזמן… ולהתאכזב.
כי לא, זה לא מספיק.
כי אחרי שזיהינו איפה ובאיזה פורמט מסתתר מה שביקשנו, אנחנו צריכים לצאת לשטח. להתאים את עצמנו לפורמט – כלומר, להתגמש. לצאת החוצה אל הנחל. להתכופף. להושיט יד. לשתות. גם אם זה לא הכי נוח.
כי אם נסתכל על אלה שיש להם את הדבר הזה שאנחנו רוצים, נגלה שזה מה שהם עושים: הם מתגמשים. הם מתאימים את עצמם לפורמט. כשהם מזהים הזדמנות על עץ גבוה, הם לא עומדים ומחכים שהיא תצנח אל חיקם: הם מטפסים על העץ וקוטפים אותה. אם הם רוצים כסף, הם עושים דברים שמביאים כסף. אם הם רוצים חברים, הם משקיעים באנשים סביבם. אם הם רוצים זוגיות, הם יוצאים מהבית. אם הם רוצים עניין, הם נרשמים ללימודים, או מאמצים תחביב חדש, ולא מחכים שיגיע עניין משומקום לפוגג את ענני השיעמום.
***
ולפעמים נגלה שהברכיים שלנו לא מספיק גמישות, או שהגב שלנו כואב כשאנחנו מתכופפים אל הנחל. וזה אומר שנצטרך אולי לשכלל יכולות, לעשות יוגה או פילאטיס או אפילו לגשת לרופא, לפני שהמים יהיו זמינים אלינו בנחל.
ובדיוק באותו אופן, לפעמים לפני שיהיה לי כסף, או בריאות, או אהבה – אני צריכה לשכלל יכולות. ללמוד משהו חדש, לטפל בעצמי, להתגמש.
וזה בסדר.
כל עוד אני זוכרת שיש הכל.
אין מחסור. הכל נמצא.
ועלי המשימה: לזהות. לגשת. לקטוף.

נ.ב. רק לא להיות ענן

פורסם בקטגוריה בודהיזם, בריאות, בריאת מציאות, התפתחות אישית, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות על יש הכל.

  1. ברוכה השבה. והשווה (שווה לנו שחזרת לכתוב).

    וגם חסכת לי עבודה.
    נושא אחד פחות לכתוב עליו, אחרי שעשית זאת באופן מושלם 🙂

    • מאת MorAs‏:

      תודה רבה! אשמח לקרוא אותך על הנושא. בטוח תוסיפי לי…

סגור לתגובות.