יש לך זמן

פוסט ובו יסופר למה אני לא מוכנה יותר לנצל את הזמן

היום אני בת 44. ובמילים: ארבעים וארבע. אלוהים, זה עובר מהר. וכמו בכל יום הולדת, אני מתפתה לשבת ולעשות רשימה: לספור ולמנות מה עשיתי, איך ניצלתי את כל הזמן הזה.
ועשיתי, הרי, בין ריצה לריצה. עשיתי מהר, עשיתי בו-זמנית, עשיתי בכוונה ועשיתי כבדרך אגב ועם ידיים קשורות מאחורי הגב. עשיתי שלושה ילדים, עשיתי סנדוויצ'ים, עשיתי ראיונות, כתבתי כתבות, כתבתי ספר עם חברתי ע'. למדתי מגירות, רייקי, נומרולוגיה, תטא הילינג (בדיוק בסדר הזה). למדתי לישון גם ברעש. למדתי לקפל חולצות כמו שצריך, ולא כמו בקיבוץ. למדתי לבשל כמו שצריך, ולא כמו בקיבוץ. למדתי להסתדר לבד בערים זרות. למדתי לעצור ולהקשיב לגמרי (אני עדיין עובדת על זה, אבל הביצועים שלי הולכים ומשתפרים). למדתי לבקש שיקשיבו לי במקום לצעוק או לשתוק. למדתי לקח, לא פעם ולא פעמיים. לא למדתי מתי די, וכנראה כבר לא אלמד (אולי תמיד צריך להיות אחד או שניים בסביבה שלא יודעים מתי די).
ואיכשהו, יום הולדת תמיד זורק גם להסתכל על מה שלא עשיתי: על העובדה שלא המשכתי באוניברסיטה אפילו לתואר שני ובטח שלא לדוקטורט. ולא עשיתי ילד רביעי. ולא רכשתי לי מקצוע עתידי, אלא דווקא אחד שנדמה שגוסס, ואפילו לא עושה את זה בשקט. ולא עברתי לתל אביב. ולא ממש התקדמתי בחיים, אם סופרים תעודות וקרדיטים. נשארתי עם אותו אחד, באותו מקום, באותו עיתון.
ומתבקש לשאול אם ניצלתי את הזמן הזה כראוי. אם עשיתי, הספקתי, כיוונתי נכון. מתבקש, אבל דווקא היום ברור לי מאי פעם שאני לא רוצה. תודה רבה.

די לניצול

כי אני לא רוצה יותר לנצל את הזמן, כמו שאני לא רוצה לנצל אף אחד ושום דבר אחר. די לי בניצול. לא רוצה יותר להסתכל על הזמן שלי – המתנה המוזרה הזאת, שקיבלתי בהשאלה ואין לי מושג מתי תילקח ממני – כעל משאב שצריך לחטוף ממנו בטרם ייגמר. לא רוצה לכבוש בו שטחים ולהכריז עליהם "פנאי, שטח סגור" לפני שאחרים יכבשו. להגן עליו כדי שלא ייקחו ממני, להשתמש בו כדי שלא יחלוף לו סתם כך. לחסוך אותו שלא יחסר. לא רוצה עוד לראות את עצמי קופצת באוויר לחטוף בשיניים עוד רסיס זמן, כמו כלב אחרי עצם.
אני לא רוצה להשתמש בזמן. לא רוצה לעשות בו מניפולציות. לא רוצה לחלק אותו למקטעי דקות מתוכננים היטב, שבהם אפשר להספיק גם וגם וגם.
לא רוצה, כי לאחרונה אמתי מגד (מטפל משפחתי ואחד האנשים שאני הכי אוהבת לראיין) הזכיר לי חוק פיזיקלי שהוא חוק לחיים: כל דבר שאני מפעילה עליו כוח, מפעיל עלי את אותו כוח בחזרה. אם אני דוחפת את הקיר, הקיר דוחף אותי באותה עוצמה (למה אני לא מרגישה את זה? בגלל כוח החיכוך. נסו לדחוף קיר כשאתם על רולרבליידס, ותבינו למה הכוונה).
וכך, אני מבינה, אם אני דוחפת את הזמן, דוחקת בו, חותכת אותו, עושה בו מניפולציות, טוענת שהוא לא מספיק – זה בדיוק מה שהוא עושה לי בחזרה.

הכל עובר עליך

כי אם אני מנסה לחתוך את הזמן, לעשות בו גם וגם (למשל – גם להיות עם הילדים וגם לענות לטלפונים מהעבודה), אני מגלה שגם אני חצויה לשניים בתוכי.
ואם אני מנסה למתוח את הזמן – קמה יותר מוקדם, הולכת לישון מאוחר יותר, מוותרת על מנוחת הצהריים המקודשת שלי – אני מגלה שגם אני יותר מתוחה.
ככל שאני ממהרת, אני מגלה שגם הזמן ממהר. כשאני טסה, הוא טס לפני. וככל שאני עסוקה יותר בחוסר הזמן, כך אני בעצם אומרת שאני חסרה. אם אני מרגישה שאני לא מספיקה, מה שבעצם אני מרגישה הוא שאני לא מספיקה (לא מספיק עושה, תורמת, בעלת ערך), כי קשה לי לראות את הערך שבעצם קיומי.
כי הזמן הוא המציאות. הוא מה שקורה רגע אחרי רגע. הוא מה שאני יכולה רגע אחרי רגע. ואם אני רבה עם הזמן, אני רבה עם המציאות. אני כועסת על כך שהיא הולכת מהר מדי או לאט מדי לטעמי. אני לא מנסה להסתנכרן איתה, אלא מנסה לגרום לה להסתנכרן איתי. ויותר מזה: אני רבה עם עצמי. אני לא מקבלת את הקצב הטבעי שלי. אני מנסה לתכנת אותי, לתכנת את העולם, לפי התכניות שלי. להשתמש בנו לצרכיי. אלוהים, חתיכת היבריס.

את תלכי בשדה

והרי הזמן הוא לא רק משאב (בדיוק כמו העולם שלנו. תראו מה קרה כשהחלטנו שהוא לא בית, אלא משאב). הזמן הוא החיים עצמם; הזמן הוא מה שתוחם אותם: לידה מצד אחד, מוות בצד שני. הוא כמו שדה גדול ופורח שמשתרע לרגליי, שקורא לי לעבור דרכו. ויש לי שתי אפשרויות מול השדה הזה: אני יכולה להכין תכנית מפורטת, ואז ללכת עם סל ולאסוף את מה שתכננתי לאסוף (חרציות ליום ראשון, פרגים ליום שני, רקפות ביום השלישי), ואז, אם חס וחלילה אין חרציות בסביבה, למהר ולרוץ ולמצוא, אולי הן כאן מאחורי ההר; ואם מצאתי – לעצור ולשמור שאיש לא ייקח לי.
או שאני יכולה לבחור באופציה האחרת: להחליט שהזמן הוא לא שלי, אלא שאני שלו. ללכת עם אותו סל, ולקטוף את מה שנקרה בדרכי: קצת מזה וקצת מזה. רקפת פה, כלנית שם (בדמיון הן לא מוגנות, ומותר לי). ומדי פעם, לעצור ולנוח בפינת שדה מוצלת, ורק לנשום.
אני חושבת שלאופציה השנייה קוראים נחת.

ואף מילה (כמעט) על נומרולוגיה ותטא הילינג

חוץ מתודה על כך שהן הביאוני עד הלום.

ושיר יומולדת, לסיום. ומי ייתן שאזכור בכל יום ויום ללכת אלי.

פורסם בקטגוריה בחירת מקצוע, הורות וילדים, התפתחות אישית, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.