כדי שיהיה לך זמן להשתנות

למה הדברים לא קורים בקצב שלי? ובכן, יש תשובה, גם אם היא לא זאת שרציתי

אז אתמול, ביוגה, פתאום הייתה לי הבנה חדשה. ככה סתם, היא הגיעה, משום מקום, ומילאה לי את העיניים בדמעות (מזל שכולם באולם היו במדיטציה, עם עיניים עצומות, ולא ראו). הבנתי פתאום למה כל הסיפור הבריאותי שאני מתעסקת בו לוקח כל-כך הרבה חודשים. למה זה עוד לא מאחוריי. למה יש כל כך הרבה המתנות בין שלב לשלב, בין בדיקה לתשובה, בין החלטה על פרוצדורה לביצוע.
הבנתי: זה כדי שיהיה לי זמן באמת להשתנות.
***
כבר עברתי בעבר אירועים עם פוטנציאל להיות משני חיים. רק לפני שנתיים וחצי עברתי תאונת דרכים שבנס יצאנו ממנה בחיים. אחרי התאונה ההיא כתבתי פוסטים נפלאים על איך אני מתכוונת להאט. להתבונן יותר. לחוות יותר. להוריד מעצמי עומס. לא הרבה זמן אחרי כבר כתבתי (שוב) פוסטים על כמה קשה לי עם העומס ולהגיד לא לדברים (בלוג מכונה בעברית "יומן רשת", וכמו יומן, קצת מביך להסתכל ולראות את הלך הרוח שלך נפרש שבוע אחרי שבוע, כולל לופים בלתי אפשריים מהסוג הזה).
וככה חזרתי לסוּרִי. וסוּרִי הוא טוב במהות שלו, אני מודה. יש בו שפע של יצר חיים ועשייה ואקטיביות והתמסרות והתלהבות. אבל יש בו גם חוסר הקשבה לכל מה שלא ממלא לו את הראש באותו רגע. הוא שקוע ברעיונות שלו ופחות (הרבה פחות) מסוגל לשים לב החוצה – כולל לגוף המסור והסבלני שנושא אותו. כזה הוא סוּרִי. מלא כוונות טובות, עקשן, חזק, לא מסוגל להתפשר, רוצה הכל ורוצה את זה עכשיו.

כמה זמן זה לוקח

ואז הגיעו החודשים האלה. התחלתי בקיץ, וכבר תיכף חורף מגיע, ואני עדיין בפנים. אני זוכרת שהשאלה הראשונה לרופאה שאבחנה אותי הייתה על לוחות זמנים. מתי מתחילים, כמה זמן זה לוקח, מתי מסיימים. היא חייכה אלי ואמרה: "תקשיבי, מור, את חייבת לשנות את הגישה עכשיו. את חייבת לעצור עכשיו".
הקשבתי לה והנהנתי. אני הרי מטפלת אלטרנטיבית. זה בדיוק מה שאני הייתי אומרת על משבר בריאותי. השאלה היחידה היא מה לעשות עם היומן. מה לבטל ומה אפשר להשאיר, כי הרי אי אפשר לעצור לגמרי, לא?
והנה, כמעט חצי שנה עברה, ואני עדיין עם אותן שאלות. מה אפשר לבטל? מה להשאיר? זה קשה כשאת לא מוכנה להודות שיש מישהו אחר ששולט בחיים שלך עכשיו. שמי שקובע לך את לוחות הזמנים הן מרפאות עמוסות שבקושי מצליחות להכניס אותך פנימה ("את שעות הבוקר אנחנו שומרים למקרים הקשים", אמרה לי השבוע מנהלת מרפאה שהתנצלה על תורים לא אטרקטיביים במיוחד שהיו לה להציע לי. אמרתי לה שהיא משמחת אותי מאד).
"את חייבת עכשיו להיכנס למצב רוח של "זמן הודו'", אמרה לי חברתי החכמה ע'. "להתרגל לעובדה שהזמן שלך לא ברשותך, והדברים קורים בזמן שלהם". אז ניסיתי, אבל להגיד שאני לא מתאכזבת כל פעם מחדש כשאני צריכה לבטל? סוּרִי חזק ממני, כאמור.

כל כך הרבה ללמוד

וכשאני מסתכלת אחורה, יש כל כך הרבה דברים נוספים שהייתי צריכה ללמוד בזמן הזה. להתמודד עם אי וודאות, למשל. ועם המתנה סבלנית. ואני לומדת – לומדת לא לדאוג (או כמעט לא לדאוג). להתעסק (כמעט) רק בעכשיו. לקבל החלטות שטובות לעכשיו, כי אין לי מושג מה יקרה אחר כך.
או להיות הצד שמקבל. אלוהים, כמה זה קשה להיות בצד הזה. שהרי אני בסדר, בסדר גמור, תראו, אני מרגישה מצוין, עובדת כרגיל ומחייכת כרגיל ומוציאה את הכלבה לטיול כרגיל. לקח לי זמן – סליחה, לוקח לי זמן – להסכים לקבל את שפע האהבה והעזרה והרצון הטוב והנתינה העצומה שאני מוקפת בה, בבית, בין החברות שלי, במשפחה המורחבת, ביישוב, בעבודה, בין קוראי הבלוג הזה. לפעמים הנתינה הזאת מרגישה גדולה עלי בכמה מידות. כנראה שהיכולת שלי לקבל עוד זקוקה לשפצור רציני. והנה, אני מגלה את זה.
או למשל, הלמידה איך לעשות פחות למרות שאני יכולה יותר. להרשות לעצמי לא לעשות כמיטב יכולתי כל הזמן בכל כיוון. להסכים לדחות. לבטל. לנוח. ואז לנוח עוד קצת. למרות שבזמן הזה יכולתי לדחוס עוד אלף דברים אחרים. ללמוד לעשות בנחת, במקום לשאוב את הנחת רק מסיום מטלות ועשיית וי. וזה קשה לי, כל כך קשה לי. הראש שלי כל הזמן רץ קדימה. ואני לומדת – לומדת לתת זמן לעיכול. לתת זמן לפינוי פסולת. לתת זמן לשקט. לתת זמן להמתנה.

מה שקרוי שיעורים

ובשביל כל זה, כנראה, אני צריכה זמן. ומקבלת אותו. יכול להיות שגם אם לא הייתי צריכה אותו הייתי מקבלת אותו, אבל אז זה לא היה לי קשה. אם הייתי יודעת לקבל עזרה, לא היה לי קשה לקבל עזרה. אם הייתי יודעת לעמוד באי וודאות, לא הייתי מחכה שהיא תיגמר. אם הייתי יודעת להמתין בסבלנות, לא הייתי על קוצים בכל פעם שהזמן מתמשך.
ואולי זה ככה עם מה שקורים בשפה האלטרנטיבית "שיעורים". זה לא שמישהו מבחוץ – היקום, אלוהים, הנשמה בת האלמוות שלי או מי שזה לא יהיה שם למעלה – שולח לי משהו כי אני בדיוק צריכה אותו. זו אולי מחשבה מנחמת, אבל מבחינתי זה לא העניין.
העניין הוא שהמציאות היא רק המציאות. לא נגדי, לא בעדי, רק מציאות נייטרלית.
ואיפה שהיא קשה לי, סימן שאני עוד לא התרככתי. כי אם הייתי רכה ופתוחה לכל מה שבא, לא היה לי קשה. אם הייתי מוארת, שום דבר לא היה גורם לי לחוש חושך.
זה כמו שכשאנחנו נכנסים לים, שורף לנו בכל מקום שיש לנו בו פצע. הים לא נגדנו, והמלח לא בא ללמד אותנו שום דבר. הוא פשוט שם, ואם נשים לב, נוכל להיעזר בו כדי לאתר איפה אנחנו שרוטים. וכמו עם המלח בים, הכאב הזה הוא גם הדרך להחלמה.
כי כשיודעים איפה כואב, שם אפשר להתחיל לטפל.

נ.ב. ועכשיו: נקודה למחשבה: איפה כואב לכם בחיים? מה מציק לכם? ומה דעתכם במקום לנסות לשנות את המציאות בחוץ (נאמר – להתפיל את הים), להשתמש בכאב הזה כדי ללמוד איפה אתם פצועים? (ואם תחליטו לטפל – כמובן שהתטא ואני לשירותכם).

נ.ב. 2: שיר זמן. מוקדש למ', בתזכורת לשתינו: יש זמן לכל דבר. ואם בזמן הנוכחי לא קורה מה שרצינו, סימן שזה הזמן למשהו אחר (ועכשיו נשיר את זה בשלושה קולות. שתינו)

פורסם בקטגוריה בריאות, התפתחות אישית, כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

6 תגובות על כדי שיהיה לך זמן להשתנות

  1. מאת רביב‏:

    מטפורה נפלאה, הים…בכלל הוא יכול לשקף לנו המון, יופי של פסיכולוג

    • מאת MorAs‏:

      נכון… לכן הדייג הולך לשם כל כך הרבה. צריך לספר למישהו עלי

  2. מאת עמית ברןך‏:

    להתרכך זו לא רק מילה. צריך לעבוד על זה הרבה.

  3. מאת חגי,‏:

    אולי גם כי את הקצב שלנו אנחנו מגלים,
    אחרי 'שבהתחלה' אנחנו חושבים שאנחנו יודעים.

סגור לתגובות.