כל הדרכים מובילות לאהבה

פוסט ובו תפילה: לתת לאחרים לאהוב אותי בדרכם, ולתת לעצמי לאהוב אותם בדרכי

אם לא הייתי רואה במו עיניי את הריב הזה, בין שתי האחיות שגילן המצטבר קרוב ל-120, כנראה לא הייתי מאמינה. הסיבה לריב: האחות הצעירה חלתה. התגובה: האחות הבכורה נוזפת בה ורושפת אש, ניצוצות ותמרות עשן. "את רואה? זה כי את לא מתלבשת כמו שצריך! את יוצאת עם קצר כאילו קיץ עכשיו! עוד לא קיץ! ואת עוד מעשנת! מה את חושבת שאת עושה, שאת מעשנת? וסתם אוכלת! סתם! פלא שאת מרגישה לא טוב?"
האחות הצעירה – שבעצמה מתקרבת לגיל 60 – שותקת ומורידה את הראש, נזופה. מעל לראש שלה כמו מתנפחים בלוני מחשבה, ובהם אשמה, כעס, איבה, השפלה. מה שהיא לא רואה, זה את בלוני המחשבה הסמויים מן העין שסובבים סביב ראשה של האחות הגדולה, שבהם כתוב באותיות שקופות כמו דמעות: "אני אוהבת אותך. אני דואגת לך. מה אני אעשה בלעדייך. אני מרגישה חסרת אונים כשאת ככה. בבקשה, תבריאי".
אבל ראיתי, ולכן האמנתי. וזה גרם לי לחשוב על הפערים הבלתי אפשריים, הבלתי נסבלים אפילו, שמופיעים לעיתים בין מה שאנחנו מרגישים, לבין האופן שבו אנחנו מבטאים את הרגשות שלנו; רק אלוהים יודעת כמה עקום זה יכול להיות. וזה גרם לי כמובן לחשוב על כך שכל כך הרבה פעמים אני שותקת את האהבה שלי. כל כך יותר מדי פעמים. וכל כך הרבה פעמים – יעידו הילדים שלי –  האהבה שלי מתבטאת בכעס. טרוניות. נזיפות. הטפות מוסר. הרצאות מלומדות. אם רק הייתי יכולה לומר פשוט: "אני אוהבת אותך. אני רוצה שיהיה לך טוב. הלוואי וידעתי מה לעשות לשם כך".
***
לפעמים אני מתעוררת בבוקר עם משפט בראש – כאילו המלאכים הטובים שלי שתלו אותו בלילה, כדי שאבין משהו חדש. ביום ההולדת שלי, שהיה בדיוק לפני חודש, התעוררתי עם תפילה: לתת לאחרים לאהוב אותי בדרכם, ולתת לעצמי לאהוב אותם בדרכי.
מאז, כבר חודש, אני הופכת והופכת בו, מנסה להבין מה בדיוק זה אומר, ואיך מיישמים את הרעיון המופלא הזה במציאות.

הפער בין המילה לרגש

וכפי שזה נראה לי כרגע, צריך להתחיל משתי הבנות שהן לכאורה פשוטות, אבל למעשה מתעתעות להפליא. ההבנה הראשונה היא שאנחנו לא תמיד אומרים בדיוק מה שאנחנו מרגישים. כל עוד זה נוגע אלינו, ההבנה הזו ברורה לחלוטין: הרי ברור שאנחנו לא תמיד אומרים הכל, ולפעמים אנחנו אפילו אומרים להיפך. אנחנו עוקצים במקום לבטא חיבה. מרימים להנחתה במקום לבקש מחמאה. כועסים במקום לבטא חוסר אונים. משתמשים במשפטי סרק במקום לומר: "אני רוצה קשר איתך".
רק מה? כשזה מגיע למה שאחרים אומרים לנו, אנחנו שוכחים הכל. נדמה לנו שהם מתכוונים בדיוק למה שהם אומרים. נדמה לנו שהם פוגעים בגלל שהם שונאים אותנו. עוקצים כי הם בזים לנו. משתמשים באירוניה כי הם חושבים שאנחנו פתטיים. אנחנו מתעלמים לחלוטין מהאופציה לראות את בלוני המחשבה השקופים, כאילו הם לא שם בכלל. אם רק היינו מסוגלים להרים לרגע את הראש, ולשאול את עצמנו "מה בעצם הוא אומר לי פה", יכולנו לשים דברים על דיוקם, לעזור למי שמולנו לוותר על הפער בין מה שנאמר למה שנחשב – אבל בעיקר לעזור לעצמנו להבין שגם בדברים הקשים ביותר שנאמרים לנו מסתתרים לא פעם אכפתיות, חום, אהבה.

מיליארד גרסאות כיסוי

ההבנה השנייה היא פשוטה לא פחות – אבל מתעתעת אפילו יותר. מדובר בהבנה שכל אחד מאיתנו אוהב בדרך אחרת – שאינה זהה לדרכו של אף אדם אחר.  כי גם אם נניח שהרגש זהה אצל כולנו (הוא לא, אבל נניח), כל אחד מאיתנו רואה את העולם אחרת, מגיב אחרת לגירויים, מרשה לעצמו אינוונטר אחר של התנהגויות וביטויים. לאהבה יש מיליארד גרסאות כיסוי: יש כאלה שיבטאו אהבה עם יהלום, ואחרים – עם פרח מהשדה, או בבישול ארוחה. יש כאלה שיבטאו אכפתיות בכתיבת שיר, ואחרים – בנזיפות. בגלל שכל אחד מאיתנו קונצרט חד-פעמי של כלי נגינה, תווים וצלילים, כך גם הדרך שלנו לבטא אהבה.
רק מה? נדמה לנו שהדרך שלנו היא הדרך הקבילה היחידה, וכל השאר לא באמת אומר משהו. אני שומעת נשים שמתלוננות שהגבר שלהן לא זכר את יום הנישואים, אבל שוכחות שהוא זכר היטב את מועד הטסט של הרכב שלהן ודאג לטפל בו בזמן. אני שומעת גברים שמתלוננים שהאשה שלהם לא רוצה אותם מספיק בלילה, אבל שוכחים שבבקרים היא מכינה להם בתשומת לב גדולה סנדוויצ'ים ליום העבודה.

על החירשות

ומכיוון שהאוזן שלנו מיומנת לשמוע את המילה "אהבה" רק בסוג מסוים של התנהגויות או ביטויים, אנחנו מתעלמים מכל השאר. כמו זרים שאינם דוברים את אותה שפה, אנחנו הולכים זה לצד זה חירשים, עטופים בבועה של ניכור שאינה נפרצת. אנחנו חשים לא אהובים כי איננו מזהים את האהבה אפילו כשהיא מתחת לאף שלנו – רק בגלל שהיא מגיעה בפורמט אחר מזה אליו הורגלנו; מעניקים אהבה ולא מבינים למה היא לא מתקבלת בברכה – רק מפני שאיננו מבינים שהצד השני בכלל לא זיהה אותה בתור אהבה. היא נראתה לו משהו אחר בכלל: התנשאות, קטנוניות, תלותיות, התעסקות בטפל.
כמה עצובה הבדידות הזאת, וכמה לא הכרחית. כמה פשוט היה אילו יכולנו לפתוח את האוזניים והעיניים, ולהבין שמה שהאחר אומר – קשה ככל שיהיה – בעצם מקפל בתוכו אהבה. כמה אהובים יכולנו להרגיש אילו רק ידענו לשמוע ולהבין שפות נוספות.

ובחזרה לתפילה

ולכן, התפילה שלי לשנה הזאת היא זו: קודם כל, ללמוד לתת לאחרים לאהוב אותי בדרכם. אני רוצה לפתוח את העיניים והאוזניים, ולשמוע לא רק את המילים, אלא גם את מה שמעבר להן; לא רק את ההתנהגות – אלא את הרגש שאולי מסתתר מאחוריה. אני רוצה להניח לכל מי שמסביבי לאהוב אותי בדרכו, גם אם זו לא הדרך שלי; אפילו אם היא לא עונה על הצרכים שלי בשום אופן. אני רוצה לראות את הרצון הטוב, הלב שנפתח, הרצון לתת משהו – מאחורי המתנה הלא קשורה אלי לחלוטין, מאחורי השתיקה ואפילו מאחורי הנזיפה .
וכן, יכול להיות שבאמת אין שם כלום. זה גם בסדר. אבל מה הפסדתי אם הנחתי שיש? לכל היותר, הרגשתי לרגע קצת יותר אהובה.

לאהוב בדרכי

ולא פחות חשוב – השנה אני רוצה ללמוד לקבל את הדרך שלי לאהוב. ואם דווקא לי, אשת המילים, קל יותר לבטא אהבה באמצעות עשייה פיזית – לו יהי כן. אולי בהמשך אלמד לבטא יותר.
יותר מזה: אני רוצה לשחרר את מלוא האהבה שלי החוצה. להפסיק לסנן אותה, לקצוב אותה כאילו לא יישאר, לפחד שלא יהיה מי שמסוגל להכיל. אין לי שליטה על המידה שבה אחרים יקבלו או לא יקבלו את האהבה שלי, אבל יש לי שליטה על כמה אני אקבל אותה.
אני רוצה לקבל את האהבה שלי כמו שהיא, כי אז לא אצטרך תחפושות בשבילה: היא כבר לא תצטרך להגיע על תקן עצות טובות, נזיפות או הרצאות. היא תוכל להיות מה שהיא. ונדמה לי שאז – כשאלמד לקבל בדרכם, לתת בדרכי – תהיה מסביב הרבה יותר אהבה באוויר.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

על פי נומרולוגיה קבלית, אהבה קשורה למספר 3. לכן, אם נביט בהקשרים הנוספים של מספר 3, נבין משהו נוסף על מהותה של האהבה.
ראשית, המספר 3 קשור לביטוי עצמי. בכל מקום במפה הנומרולוגית שלנו, כאשר המספר 3 נמצא, הוא מצווה עלינו: הביעו את עצמכם. תנו ביטוי לאיכויות הפנימיות שלכם. תנו להן לנבוע החוצה, תנו לעצמכם לעשות את מה שאתם טובים בו, את מה שאתם נהנים לעשות. משום כך, אין פלא שכל אחד מאיתנו מבטא אהבה בדרך משלו, שאינה דומה לדרכי האחרים.
שנית, המספר 3 קשור ליצירה, לעשייה שקשורה בדמיון וביכולת להפעיל את הידיים או את הראש בצורה יצירתית. מכך ניתן להבין שאף האהבה עצמה היא מלאכה של יצירה, של עשיית יש מאין. אין ספק שזה מה שקורה לנו כשאנחנו מתאהבים ובוראים בדמיוננו דמות כלילת מעלות של האהוב. אולם דווקא אלה מאיתנו שחיים שנים ארוכות בזוגיות קבועה, לעיתים שוחקת, יבינו כמה חשוב להשתמש בדמיון וביצירתיות כדי לחזק את האהבה, להעיר אותה כאשר היא מסתתרת מתחת לשמיכות הישנות (איך בודקים אם זה עדיין אפשרי? בין השאר, ייעוץ נומרולוגי יכול לעזור).
שלישית, המספר 3 קשור לילדותיות. ליכולת לראות את העולם בעיניים חדשות, משתאות, מתפלאות, קונדסיות אפילו. בדיוק כמו האהבה, שמאפשרת לנו לראות את העולם אחרת לגמרי מרגע שהאהוב בסביבה.
ולבסוף, המספר 3 קשור למזל. אנשי 3 (כלומר, אלה שנולדו ב-3, 12, 21 או 30 לחודש, או אלה שסך תאריך לידתם הוא 3, נוטים להיות מוגנים מלמעלה, ולזכות בהצלה וישועה ברגע האחרון. ומה זה קשור לאהבה? ובכן, לטעמי, היכולת לזכות באהבה היא אולי המזל הכי גדול, ההגנה והישועה, התחושה האמיתית שיש מי ששומר עליך כאן, בעולם הזה, על האדמה הזאת.

ולסיום, שיר שכבר התארח פה פעם. אני מתנצלת בפני הקוראים הקשובים והעוקבים, אבל ביום שישי היה ל-ד' יום הולדת, ואני לא מכירה שיר שהוא ברכה קולעת יותר. ד' , שים לב: דלתות נפתחות ממש עכשיו בשבילך. הלוואי שעבורך הים תמיד יהיה מלא דגים

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית, זוגיות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.