כמו עפיפון קשור בחוט

אני לא יודעת אם זה החופש הגדול. או זה שהבת שלי כבר שבוע בחו"ל. או זה שבעוד חודש הבן הגדול יוצא מהבית והולך לשנת שירות.
ואולי זו בכלל העובדה שעברו חודשיים מאז שהפסקתי להיות שכירה. או הקיץ. או מועדי הביקורות הרפואיות שמתקרבות.
כך או כך, אם הייתי צריכה להגדיר את התחושה שלי כרגע, הייתי אומרת: כמו עפיפון קשור בחוט.
נידפת ברוח.
לא ממש קשורה.
לא ממש מקורקעת.
לא ממש יודעת לאן תוליך אותי הרוח.
***
וזה לא מתאים לי. ממש לא מתאים לי. אני מהמתוכננות. ממטילות העוגן. מאלה שעובדות לפי יומן. שצריכות לדעת מה יקרה ואיך יקרה בדיוק.
ובמקום זה, אני מוצאת את עצמי משוטטת בבית, בלתי יעילה בעליל. מעבירה חפצים מצד לצד. כותבת ומוחקת. לא מספיקה לטפל בניירת.
הטלפון שלי על שקט, כי לא בא לי להתמודד עם גירויים מבחוץ. לא כשאני לא מכווננת אליהם.
וכועסת על עצמי, מין כעס הרגלי שכזה: איך זה שאת לא. את לא עומדת בציפיות. את לא עושה מה שצריך.

נותנת לעצמי לנוע ברוח

ובימים משכבר – נגיד, לפני שנה – הייתי ממהרת לעשות סדר. לקבוע מטלות ומטרות. לארגן את עצמי. להפעיל את עצמי.
אבל לא היום.
היום אני נותנת לעצמי לנוע ברוח. לראות לאן היא תיקח אותי.
כי כן, ברור, אני מאמינה בבריאת מציאות, ויודעת שרצון מוגדר מביא תוצאות.
שהתכווננות ושתילת זרעים בעתיד יוצרות ממנו גן פורח.
אבל למדתי עוד משהו בשנה הזאת: להכניס ולא רק להוציא. לנוח ולא רק לעשות. להרפות ולא רק להחזיק.
לדעת להמתין עד שהזרעים ינבטו, בלי למהר לשתול עוד ערוגה ועוד ערוגה, רק כי עוד אין שום סימן לנביטה.

להקשיב לתנועה הפנימית

כי אני יודעת היום שאני – אנחנו – פועלים כמו לב פועם: מתכווצים ומתרחבים.
ושאי אפשר להתרחב כל הזמן, או להתכווץ כל הזמן.
צריך לתת מקום וזמן גם לזה וגם לזה.
לא רק ליזום אלא גם לקבל.
גם לעשות וגם לנוח.
והדרך היחידה לדעת מתי הזמן הנכון, הוא לשים לב לתנועה הפנימית.
להרפות בלי להיבהל. לסמוך על הרוח הטובה שמביאה אל פתחי הזדמנויות, בלי להתעקש לנשוף אותה בעצמי (או לפחות, לא לעשות את זה כשזה לא מתאים).
להתכווץ ולהרפות.
להרפות ולהתכווץ.
כמו לב.
ולחכות בסבלנות שיגיע הרגע הנכון שבו הכוח יחזור אלי.
שיבוא לי שוב להזיז, ליזום, ליצור, להוריד אל החומר.
ובינתיים, לנוע ברוח הטובה.
ואולי אפילו, פה ושם –
ליהנות מהתחושה הזו, של השחרור והקלות.

נ.ב. 1: אז בינתיים אני מכריזה על חופשת אוגוסט המסורתית של הבלוג. נתראה בקרוב, בעוד שלושה שבועות.
מוזמנים בינתיים לפגוש אותי אצלי בקליניקה, במזגן, בשקט… או בהרצאות : "איך לדבר עם מתבגר" (9.8.16 בפאב המפלט בקיבוץ מצובה); "להיות סבים אהובים ומשפיעים" (23.8.16 במתנ"ס סביונים במעלות).
נ.ב. 2: עוד מעט זה יעבור

פורסם בקטגוריה בריאות, הורות וילדים, התפתחות אישית, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.