לאט-לאט

פוסט על השבוע הראשון של שארית חיי, שהיה מתסכל לאללה

החיים החדשים שלי התחילו לאט.
יש כל מיני השלכות לתאונה שניצלת ממנה בנס. חלקן מביכות קמעה – כמו הנטייה להתמלא דמעות או לפרוץ ברעד ברגעים בלתי צפויים לחלוטין. חלקן נעימות – כמו העונג שאני שואבת פתאום מסתם להיות בבית. אבל ההשלכה שהכי פחות התכוננתי אליה היא דווקא האיטיות.
נכון, רציתי להאט. רציתי לחוות כל רגע במלוא הדרו. חשבתי שזה עניין של בחירה: הרגשתי גאה ורוחנית ומוארת כשהכרזתי את שבחי האיטיות. "הא! הנה לך, עולם ממהר וקפיטליסטי! אני? אני בוחרת להיות שונה".
רק לא חשבתי שהאיטיות דומה יותר לאילוץ, ופחות לבחירה. לא חשבתי שאצטרך להאט גם לא ארצה. שאגלה שהכל לוקח לי פתאום הרבה יותר זמן: לקום מהמיטה. ללכת. להתרכז. לנסות לכתוב. הרגשתי כאילו הגוף שלי, החבול במצב טוב, שולט בי. רע מזה: הרגשתי כאילו הראש שלי, החבול במצב טוב, בוגד בי. ומתברר שזה מרגיש אחרת לגמרי – לשלוט בגוף שלך ולהכתיב לו את הקצב בניגוד לרצונו, או שהוא מכתיב לך את הקצב בניגוד לרצונך.

לא יכולה ביחד

ומה שגילתה לי ההשתלטות המוזרה הזו של הגוף והנפש על הרצון, זה כמה הרצון שלי למהר חזק. כמה קשה לי לרצות להאט. כלומר, באופן כללי? זה בטח. רוצה להאט, לחוות, כל הג'אז הזה. רק שבשטח יש כלים לרחוץ וכינים לפלות. יש בירוקרטיות שדורשות טיפול , ואוכל להכין ותשומת לב להעניק. ואם עד לפני שבועיים יכולתי לעשות את כל זה פחות או יותר בסדר במקביל לכתיבה וטיפולים ואבחונים והרצאות, בשבוע הזה גיליתי שאו-או. לא יכולה ביחד. לא כשכואב לי ואני מתעייפת ומאבדת ריכוז ומוצפת. ואני רואה את המשימות וידי לא מגעת (או שהיא מגעת, אבל נורא-נורא מאוחר). כך שהשבוע הזה היה מתסכל לאללה. עד שבוקר אחד, בעודי מנסה לתקתק את סנדוויצ'י הבוקר ותולה מבט מיואש בשעון שמראה לי שזה לא הקצב הרגיל שלי, ניגש אלי בן העשר והניח יד על גבי, בתנועה שברור לי שיום אחד עוד תשבור לבבות: "לאט לאט", הוא אמר לי. "גם ככה את האמא הכי זריזה שאני מכיר. תנשמי רגע. את לא צריכה למהר".

הצורך לבחור

ואני יודעת שהוא צודק, רק שזה כל כך קשה. כי האיטיות הזאת גורמת לי לחוות הלכה למעשה את כל מה שכתבתי עליו בחודשים האחרונים… רק מאונס.
ראשית, את הצורך לבחור, ואת הנכונות לשלם מחיר על מה שאני לא. כי האיטיות אומרת לי שאני לא יכולה גם וגם. ומוטב שאבדוק מה הרצון האמיתי והעמוק שלי, ומה התניות ורצון לרַצות. על מה אני מוכנה לוותר ולשאת את מחיר הוויתור (מתברר שכלום. לא מוכנה לשאת מחירים, נקודה. מה הפלא שאני לא מתקדמת כמו שאני רוצה אם אני לא מוכנה לוותר בשביל זה על כלום?).
שנית, היא מראה לי פיזית לוחצת מה קורה כשאני מתעקשת לעשות יותר. אם קודם יכולתי להרגיש ברמה התיאורטית שכשאני עושה יותר מדי אני נהיית פחות מדי, עכשיו הגיע זמן החוויה: כשאני עושה יותר מדי – כואב לי. אני נשפכת. וזה דורש ממני לנהל את עצמי הרבה יותר בקפידה. פחות להגיב, יותר לעצור ולבדוק.
שלישית, היא דורשת ממני לגלות איך זה כשאני עושה פחות. נותנת פחות. עוזרת פחות. מתמסרת פחות. היא מאלצת אותי להשעין חלק קטן יותר מהערך העצמי שלי על עשייה; על תוצאות; על קבלות. ואלוהים, זה כואב. כמה אני מרגישה קטנה ומכווצת וחסרת ערך כשאני מוזמנת לארוחת ערב ומגיעה בלי משהו שהכנתי, למשל. כמה לא נעים לי מהדייג ומהחברות שלי מההפחתה הדרמטית בכמות ההסעות שאני מרגישה מסוגלת לעשות. מדהים אותי לגלות כמה מהעשייה הרגילה שלי היא לא באמת ביטוי עצמי, ולא באמת נתינה ללא תנאי, אלא פשוט קביים לערך העצמי שלי: "תראו, תראו כמה אני בסדר".

אזור הדברים הלא מסתדרים

אבל הדבר שהכי קשה לי עם האיטיות הזאת הוא הקושי לפתור דברים באופן מיידי. ואני יודעת, כתבתי כבר על כמה מועיל לפעמים לא לפתור, אלא לשהות קצת בלא נעים, בבלתי פתור. להישאר, למרות הקושי, באזור הזה של הדברים שלא מסתדרים.
אבל בשבוע הזה השהייה באזור הדברים הלא מסתדרים הציפה אותי בקטנות ובגדולות: בקטנות – כשלא הצלחתי לספק פתרון מיידי לבקשות של הילדים, בהמתנה לכל מיני בירוקרטיות תאונה שלוקח להן זמן להיפתר, בהתבוננות חסרת אונים בערימות הכביסה והכלים.
ובסופו של דבר, נתקלתי פנים אל פנים ב"בלתי מסתדר" הגדול שהעיף אותי לקרשים: תכננתי בסוף השבוע הזה ארוחת ערב לחגוג את העובדה שהתאונה מאחורינו וכולנו יצאנו מזה. הזמנתי את המשפחה של הילד שנסע איתי, ושוחרר בתחילת השבוע שעבר מבית החולים. אבל ביום שישי אבא שלו התקשר וסיפר שהוא אושפז שוב. שום דבר לא נגמר. עוד לא יצאנו מכלום. אנחנו עוד שם, לגמרי.
ואני יודעת אין דרך להתמודד עם זה חוץ מלחכות. רק להבין שעד כמה שאני רוצה להשאיר את התאונה הזו מאחוריי, עם התחושות הבלתי נסבלות של אשמה ואחריות (כן, אני יודעת שאני לא אשמה, אבל אני הסעתי, וההסעה לא נגמרה מבחינתי) ולצאת אל החצי השני של החיים שלי – התאונה עוד פה. והיא תהיה פה עוד הרבה זמן. כי ההחלמה לוקחת זמן, ולא בטוח ששום דבר יסתדר. והתחושה הזו, שאין פיתרון קל או מובטח אלא רק המתנה, מייאשת אותי. אני דואגת ומפוחדת וכל כך לא שקטה.
***
אבל אז המחשבות שלי קופצות אל משהו קטן שקרה לי היום: יצאתי להסעה (שהרי העולם כמנהגו נוהג), תכננתי את הזמן במדויק כי ידעתי שהכביש ליישוב יהיה סגור לשעתיים, וכשחזרתי גיליתי שסגרו אותו לפני הזמן, ואין לי שום דרך אחרת לחזור: רק לחכות שייפתח. ואז, פגשתי פתאום חבר אהוב שלא פגשתי מזמן, והיה לי זמן לא מתוכנן לשמוע ממנו מילים חשובות, משמעותיות, בדיוק אלו שהייתי צריכה לשמוע. מילים על ביטחון. על אמונה. על הצורך לסמוך על התבונה הגדולה מאיתנו שמנהלת את חיינו. בזמן ההמתנה הכפויה, קיבלתי מתנה בלתי צפויה.
ואני מזכירה לעצמי שזה מה שזה. שלכל דבר יש את הזמן שלו. זמן לחכות וזמן לעשות. זמן לכאוב וזמן להמתין וזמן לפעול. שאם אני רוצה להרגיש באמת, לחיות באמת, עד הסוף, זה אומר להתיר לעצמי לחוות את כל קשת הרגשות: שמחה ודאגה וכאב ופחד. ושלכל רגע יש את המתנה שבו – גם לזמן האיטי, הנוזל, המפחיד, הבלתי נסבל. הזמן שבו אני לא יכולה לעשות כלום, חוץ מלהיות, ולהקשיב, ולאהוב.

ומשהו על נומרולוגיה:

בזמנים שהכל בלתי מובן לי, שהכל הזוי ולא הגיוני, אני חוזרת אל הכלים המוזרים, הבלתי הגיוניים, שקיבלתי בשנים האחרונות במתנה: אל התטא הילינג ואל הנומרולוגיה. היום מצאתי את עצמי חוזרת אל הזמנים בנומרולוגיה: אל הפסגה שבה אני נמצאת, אל השנה האישית שלי.
ואני מזכירה לעצמי ששתיהן נותנות לי קריאת כיוון, רומזות מה המשימה שלי מול המציאות הלא מובנת. כי הפסגות במפה הנומרולוגית שלנו אומרות לנו מהי המשימה במחזור בן תשע השנים שבו אנחנו נמצאים; מה ההזדמנויות שיגיעו אלינו; איזה מסע אנחנו אמורים לעבור בתחנה הזאת בדרך אל הייעוד שלנו. והשנה האישית מדייקת עוד יותר, ואומרת מה צריך עכשיו להיעשות, ומה מוטב לו שימתין.
ואני נזכרת שהמסע שלי אל עצמי התחיל לפני שמונה שנים, כשהתחילה לי פסגה 7 – פסגה של חיפוש משמעות, רוח, התבוננות וטיפול. פסגה של תובנות ולימוד, לא של עשייה וניהול.
ואני מזכירה לעצמי שלפני חודשיים התחלתי את השנה התשיעית והאחרונה בפסגה הזאת: שנה של סיומים וסגירות מעגל, לקראת התחלה חדשה. ולכן אני מתירה לעצמי להמשיך עוד קצת לחכות. להתבונן. לברר. להשהות את הקצב שלי, עד שיתאים לקצב של המציאות שסביבי, שעונה בדייקנות מושלמת על הוראות המסע שהכנתי לעצמי מראש. כי הרי זה ממילא מה שאני אמורה לעשות.

ולזכור שהכל משתנה, ויש זמן לכל דבר * השיר מוקדש בתודה למרפאים שלי: לבעז שהביא לי הומיאופתיה עד הבית, ליאהלי שהשפיעה עלי מטובו של הרייקי, למרב ששלחה לי בתטא יציבות, ולשלומית שאין לי מושג מה היא עושה בטיפול, אבל זה כל כך נעים

פורסם בקטגוריה התפתחות אישית, כללי, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.