לא אני היא האשה

למה החלטתי להפסיק לכתוב את הבלוג, ואיך קרה שבסוף אני בכל זאת כאן

לפני חמישה ימים החלטתי להפסיק לכתוב את הבלוג הזה. הרגשתי שאין לי זכות. אני יודעת, לא מחלקים רישיונות לבלוגים, ואף אחד לא דורש ממני להוציא תעודת הוכחה שאני ראויה לכתוב או להיקרא. ובכל זאת, הרגשתי שזה מוגזם – הפער בין ההבנות שאני פורשת כאן, לבין מה שאני מיישמת בפועל. הפער בין הכוונה לביצוע, בין הערך לדרך.
והפער הזה גמר אותי. לא העזתי להניח ידיים על המקלדת. הסתכלתי בבוז על רשימת הנושאים שמתארכת על שולחן הכתיבה שלי – היא תמיד ארוכה כל-כך, כך-כך הרבה דברים אני רואה שדורשים ביאור וחקירה ותיקון – והפכתי אותה. שמישהו אחר ידבר על זה. מישהו שעומד מאחורי הדברים שלו. מישהו שמיישם.

האשה שאני רוצה להיות

כבר שמונה שנים שאני בתהליך, כמו שנהוג לומר בחוגים שבהם אני מסתובבת. לומדת, מתבוננת, חוקרת את עצמי ואת העולם שסביבי. למדתי "מגירות", למדתי נומרולוגיה, למדתי תטא הילינג. למדתי מאנשים קרובים וחכמים. כל אחד מהם נתן לי עוד הבנה על האופן בו הדברים בנויים, על האופן שבו הם פועלים, על האופן שבו הם מפסיקים לפעול. ובכל זאת, אני מרגישה היום רחוקה מאי פעם מהאשה שאני רוצה להיות, שאני אמורה להיות. במקום לקרב אותי אל האשה הזו, עשתה לי ההתבוננות שלי טריק אכזרי: היא רק הראתה לי אותה טוב יותר, בהיר יותר, ברור יותר – ואז הראתה לי כמה רחוקה הדרך. ואני רואה, ולא יכולה לגעת. רואה, ולא יכולה לגשת. רואה ולא מצליחה לממש.

המכשולים שבהם אני נופלת

ומה שמכשיל אותי מלהיות האשה שאני רוצה להיות, אלה כל הבורות שעליהם אני תמיד כותבת; שגם אותם אני מכירה מקרוב.
ראשון הוא מכשול ההרגל. אני לא רגילה להיות האשה שאני רוצה להיות: האשה שאומרת "כן" ומתכוונת לזה, בלב שלם, בלי לשאול למה לעזאזל היא הסכימה ומה זה יגזול ממנה, או זו שאומרת "לא" מתוך לב שלם ולא הופכת בדעתה שעות אחר כך, איך היא יצאה פארשית ובעצם הייתה צריכה להסכים. אני לא רגילה להגיד את כל מה שיושב לי על הלב, אלא לסנן. אני לא רגילה להיות האשה שהולכת אחרי האמת הפנימית שלה עד הסוף, כי זה אומר לוותר על כל השקרים, ההסתרות, ההליכה מסביב למילים הישירות.
וכך אני נופלת גם בבור ההסתרות. אני רוצה להיות חשופה לגמרי, גלויה ובלתי חוששת, תוכי כברי. ובכל זאת אני ממשיכה, כמו כולם, להציג. להשתמש במטפורות וציניות במקום לומר את האמת כפשוטה. לשחק אותה מוחזקת כשאני מתפרקת. להסתיר את הילדותיות, העלבון, הרצון בחיבוק, בקבלה ללא תנאי שאני בעצמי עוד לא מסוגלת לתת.

ועוד כמה בורות

כי גם במכשול הזה אני נופלת חדשות לבקרים: מכשול הביקורת והשיפוט. ולמרות שעשיתי כברת דרך, ואת הבורות העמוקים באמת כבר למדתי לעקוף, אני בכל זאת האשה שהילדים שלה אומרים עליה: "אוף, על כל דבר יש לך מה להגיד; את אף פעם לא מרוצה". וזה נכון, אני באמת אף פעם לא מרוצה; לא לגמרי. תמיד יש בי עין שבודקת אפשרויות לשיפור, איך היה יכול להיות יותר טוב. והאויב של הטוב, כבר תנו רבנן, הוא הטוב מאד.
וישנו גם מכשול המהירות, והוא מכשול כפול. מחד, אני ממהרת כל הזמן. ממהרת כל כך להספיק, שאינני מספיקה לשהות. ("את רק רוצה לדפדף הלאה", הטיח בי בן התשע. "את לא מקשיבה לי עד הסוף"). ומאידך, עובר אצלי הרבה יותר מדי זמן בין רגע האמת, להבנה מה הייתי אמורה לעשות בו. וכך אני הולכת ומנתחת בדיעבד, מפזרת פוסט-מורטמים לאוויר העולם, לא מצליחה להיות ברגע הזה כי עדיין לא השלמתי עם הרגע ההוא.
ולצידו ישנו מכשול הכיווץ. התחושה הזו שהעולם מאיים. שיש לי מעט מדי – מעט מדי אנרגיות, מעט מדי אהבה, מעט מדי כוח, או כסף, או זמן – ועלי לשמור על מה שיש לי שמא יילקח. החשש הכוסס בתוכי מדחייה, מאלימות, החשש שיקרה משהו רע. וההתכווצות כדי לעמוד בפני האיום, כמו שרירי בטן דמיוניים שמתכוננים למהלומה. והרי אני כבר יודעת בתוכי שהמציאות היא לטובתי: אני רק מתנהגת כאילו היא לא. מתכווצת ולא מסוגלת להרפות.
והגרוע מכולם הוא מכשול הפחד. הפחד לאבד את מה שכבר יש לי אם אצא לבקש את מה שאני מבקשת. הפחד שאם אהיה מדויקת לגמרי – קשובה לחלוטין לקול הפנימי שלי – אשאר לבדי. הפחד לחבוש את כובע הנזיר מאונס, לא מרצון. ואני יודעת שמה שנדרש ממני זו קפיצת אמונה: קפיצת ראש מהמוכר אל החדש. היכולת לוותר על הישן והנוח, גם אם הוא כובל ובלתי מספק, לטובת החדש שעדיין לא קיים; לוותר כדי להשיג יותר. ואני, יש לי פחד גבהים. עומדת על קצה הצוק, מתבוננת למטה, ומתה מפחד. מתה מפחד, וכועסת על עצמי.

הבום שלא היה

הייתי רוצה לומר שהפוסט הזה נכתב כי הצלחתי להדביק את הפער בדיוק אתמול. רוצה לומר: "שמעתם את הבום? ביצעתי קפיצת אמונה". הלוואי. אבל האמת היא אחרת: התיישבתי לכתוב כי אני לא יכולה בלי. כי זו הדרך המרכזית שלי להבין את העולם. דרך המילים מתבהר משהו חדש, תמיד. משהו שלא ידעתי שידעתי.
ואולי אני לא יכולה להיות מי שאני רוצה להיות, אבל אני יכולה להיות מי שאני עכשיו במיטבה. ומי שאני עכשיו אולי לא יודעת ליישם, אבל יודעת לראות. ואם אקח ממי שאני עכשיו את היכולת הזאת, מי שאני עכשיו תהיה פחות. הרבה פחות.
אז אני כותבת. וגם בכך יש התגברות על פחד – הפחד שיגלו מי אני באמת מאחורי המילים היפות. הנני להצהיר קבל עם ועדה וקוראיו האינטליגנטיים של הבלוג הזה (אני יודעת. אני קוראת את התגובות שלכם בבלוג ובפייסבוק, וגם את אלה האישיות שאתם שולחים לי במייל): אין לי שום יומרות להיות מורה רוחנית. ראבאק, אני בקושי סטודנטית מן המניין. מה שכן? אני סטודנטית חרוצה. לרוב לא מצליחה, ובכל זאת ממשיכה לנסות.
ויש בכתיבה גם הרפיה, הרפיה מן הצורך לשלוט, להגן, לכווץ – כי כשאני כותבת אני חייבת להיות פתוחה לגמרי, בגוף ובנפש, אחרת המילים לא יגיעו. וכשאני מצליחה להרפות אני מרגישה שמישהו מדבר דרכי, מפתיע אותי, והמישהו הזה חומל ממני, רפוי ממני, מקבל ממני, מראה גם לי את הדרך.
ובכתיבה הזו יש גם קבלה – אולי לא ללא תנאי אבל בכל זאת – של מי שאני, של היכולות המוגבלות שלי. יש בה הרפיה מן הצורך ליישם, להיות מי שאני לא, או לפחות עדיין לא. ובעיקר יש בה הבנה שהתפקיד שנועד לי מצומצם משחשבתי. שבמחנה המטאפורי שאליו אני שייכת אני לא בהכרח מהעושים, אלא מהמראים. אני הצופה הקטנה שיושבת במגדל התצפית, לא האיש החסון, השקול והרציני שאומר "אחריי". וגם את התפקיד הזה, קטן כמו שהוא, צריך לעשות כמו שצריך.
ואם רק אסתכל מספיק, אאזור כוח בסוף, אני מקווה. ואז ארד ממגדל התצפית, ואתחיל ללכת.

ומשהו על נומרולוגיה:

ההבדל בין האדם שאנחנו עכשיו לבין מי שאנחנו רוצים להיות מתבטא לא פעם בפער שבין מספר יום הלידה שלנו, לבין מספר הדרך (נתיב הגורל) שלנו.
מספר יום הלידה מבטא את האדם שקל וטבעי לנו להיות. הוא המספר של התכונות שהכי קל ומתבקש לנו לבטא. הוא המספר של המתנות והכישרונות שאנחנו מביאים לעולם: יכולת הוראה והדרכה אם מספר היום שלנו הוא 9 (ילידי ה-9, 18, או 27 לחודש); או רכות, אימהות, דיפלומטיה וטיפוח אם מספר היום שלנו הוא 2 (ילידי ה-2, ה-11 וה-20), יכולת בנייה ועשייה יסודית אם מספר היום שלנו הוא 4   (ילידי ה-4, 13, ה-22 וה-31 לחודש).
נתיב הגורל שלנו – המספר שבו מסתכם כל תאריך הלידה שלנו – הוא כבר משהו אחר. הוא מי שנהיה אם נבטא את מכלול התכונות שלנו. אם נסכים ללכת בדרך לייעוד שלנו, ונקבל אותו על עצמנו. אם נסכים להיות אנשי רוח, לימוד וטיפול (נתיב גורל 7), או אם נסכים לקחת על עצמנו אחריות מלאה ולהיות מנהלים (נתיב גורל 1), או אם נסכים להיות אנשי משפחה לא רק למשפחתנו אלא גם לקהילה שלנו (נתיב גורל 6).
לא פעם, דווקא נתיב הגורל שלנו הוא שטומן בתוכו את העניין הבלתי פתור המרכזי בחיינו: ראיתי לא מעט אנשי 1 שמפחדים לקחת אחריות; אנשי 2 שמפחדים מהורות וזוגיות; אנשי 3 מרירים שלא יודעים לבטא את עצמם, אנשי 4 נטולי משמעת עצמית, אנשי 5 שחוששים משינויים. לא תמיד אנחנו מצליחים להיות מי שאנחנו אמורים להיות, וזה בסדר: הרי לא באנו לפה ליום אחד, אלא לחיים שלמים. אם רק נדע איפה המגדלור שלנו, מה מבקשת מאיתנו הנשמה שלנו לבצע – נוכל לממש את עצמנו לאט, אבל בטוח.

ולסיום, התנצלות. מי שאני זו מי שאני. למרבה הצער לא יותר, למרבה השמחה לא פחות. ופילוסופיה היא בהחלט מדרון חלקלק