לא זזה מכאן – שיעור מס' 1

הורות כקורס התפתחות אישית, שיעור #1: להיות בכאן ובעכשיו

יש לי נטייה לחיות בעתיד.
לתכנן. לחשוב קדימה.
אפילו ההליכה שלי היא כזאת: עם הראש קדימה, הגב קצת באלכסון. כאילו אני רוצה להיות כבר במקום אחר.
במהלך שנות האימהות שלי, תכננתי בלי סוף:
איך לצאת לנסיעה בשעה המדויקת ככה שהילדים יירדמו (או לא יירדמו, תלוי בתכניות שנת הצהריים שלי).
איך לסנכרן הסעות לחוגים עם שעת ארוחת הערב. איך לקום בדקה הנכונה שהלחמניות יפשירו רגע לפני היציאה לבית הספר. איך לתזמן מקלחות כך שבשמונה וחצי כולם יהיו במיטות אחרי סיפור ושיר וכיבוי אורות סופי בהחלט.
וכל הדברים האלה החזיקו בדיוק עד שהמציאות התנגשה בהם ראש בראש.
***
אם יש משהו שהורות מלמדת אותנו, מאלצת אותנו לעשות, זה לעזוב את התכניות שלנו, את כל התרחישים והדאגות והמחשבות והחרטות שבתוך הראש שלנו, ולהיות בכאן ובעכשיו:
זה קורה בכל פעם שאנחנו מתכננים את לו"ז הערב לפרטי פרטים, אבל אז בדיוק הילד שלנו נופל וחוטף מכה בסנטר, ואנחנו מסיימים את הערב במיון.
זה קורה כל פעם שאנחנו כבר רוצים להתארגן ולצאת מהבית בבוקר, אבל הפעוט בדיוק עכשיו מתעקש לנעול נעליים לבד.
זה קורה כשבשנייה שהיינו בטלפון כי הייתה לנו שיחה חשובה לעשות, הילדים החריבו את הבית.
זה קורה אפילו כשאת חייבת, ממש חייבת, לטפל בכביסות של שבת כדי שהכל יהיה יבש ומקופל ליום ראשון בבוקר, אבל הבת שלך בדיוק עכשיו התפנתה ויכולה סוף סוף לדבר איתך על מה שקורה לה מחוץ לבית.
***
וברגעים האלו, אנחנו יכולים להתנגד למה שקורה.
להתנגד למציאות.
אבל מעצם היותנו הורים, אין לנו ברירה: אנחנו חייבים לאסוף את עצמנו. לשכוח מהתכניות. להכיר במציאות שמתרחשת כאן ועכשיו, ולא בשום מקום אחר.
ואם אנחנו מצליחים לעשות את זה, ולא משנה כמה קשה הסיטואציה – אנחנו מרגישים שלווה.
אנחנו אחד עם המציאות.
ובמקום הזה יש שקט וידיעה ועשייה.
במקום הזה אנחנו במיטבנו.
***
הורות היא הזדמנות בכל כך הרבה מובנים, וזה אחד מהם: ההזדמנות להיות בכאן ובעכשיו.
בתורות רוחניות קוראים לאיכות הזאת "נוכחות": הרגע הזה שבו אנחנו יוצאים מתוך הראש שלנו, ומצטרפים למציאות.
זו הזדמנות להצטרף אל הילד, להיות בזמן-אין זמן הזה של הילדות, בהווה המתמשך, המענג, שאין בו מה למהר לשום מקום.
ברגע שבו מה שקורה עכשיו, ממש עכשיו, הוא יותר חשוב מהכל:
היד המלטפת את מצחו של ילד בוער מחום.
הסיבוב הנוסף של משחק קלפים על השטיח.
הצחוקים בארוחת הערב.
הנשימה העמוקה שמסמנת את הנכונות שלנו להפסיק לכעוס על כך שהמציאות לא מתרחשת בקצב שלנו, ואנחנו מוכנים – סוף סוף מוכנים – לרקוד לפי המוזיקה שלה.