לא לזוז

רק אל תזיזו לי שום גבינה, בבקשה

לפני כמה חודשים כתבתי במוסף "לגבר" של "לאשה" (כן, כן) שאלון לגברים, שבודק עד כמה הם מכירים את בת הזוג שלהם. אחת השאלות הייתה: "מ-1 עד 10, כמה בת הזוג שלך מאושרת"?
אז לידיעת הקורא ד', שחולק איתי את החיים בעשרים השנים האחרונות: נכון לעכשיו, אני מאושרת תשע וחצי. ובמילים אחרות: אני מתה מפחד שמשהו יזוז לי מהמקום.
***
כי עכשיו, ממש עכשיו, הכל כל-כך טוב, טפו טפו טפו: העבודה שאני אוהבת (והעבודה השנייה, שאני אוהבת להפליא). הילדים, (והעובדה שרק עוד שנה אחת שלושתם בבית, אלוהים תשמור). קרבות הזוגיות שנעלמו עם השנים, ופינו את מקומם לקרבה. ויש תחושה של התקדמות, גם אם לפעמים מאומצת, והגוף שלי, שיהיה בריא, עוד עומד בקצב של הראש, והראש רוב הזמן עומד בקצב של עצמו (לפעמים בורחות לי מילים, אבל כבר למדתי שכמו עם ילדים, עדיף לחכות בסבלנות, בישיבה, והן ישובו). והבית. ועץ התות. והחברות. והיישוב. אני כל כך לא רוצה שמשהו מזה ישתנה. רק שיישאר ככה, כמו שהוא. להקפיא את הרגע שבו פחות או יותר כולם בריאים ומאושרים, ונמצאים בבית, לידי. אפשר?

עץ התות

עץ התות

הכל זז

ותוך כדי הכתיבה, אולי אפילו תוך כדי המחשבה, אני יודעת שזה לא אפשרי.
כי הכל זז. כל הזמן. הכל גדל ומשתנה. חלקים בי ובחיים שלי מתים כל הזמן; חלקים אחרים צומחים על הדשן של אלה שמתו. לרוב זה לא קורה במהפכים גדולים: רק בתנועה מינימאלית ועוד אחת, ועוד אחת. ואם אני מסתכלת על מי שהייתי לפני עשר שנים, אני רואה כמה הרבה השתנה. אני אמא אחרת לגמרי היום. אשה אחרת. אדם אחר.
וכן, הרבה גם נשאר. כמובן. אבל שונה. לפעמים בניואנסים, לפעמים מהותית. אבל רק מה שמת מפסיק לזוז. ומה שחי זז כל הזמן, לא עומד, לא יציב, חמקמק כמו הזמן עצמו.

ואולי טוב שככה

ואולי גם לא כדאי ששום דבר לא ישתנה. הרי אני לא באמת רוצה שהילדים שלי יישארו בבית לתמיד. אני רוצה שהם ימשיכו לגדול וימצאו לעצמם חיים. כן, גם אם המחיר הוא שהם לא יהיו לידי בכל רגע ורגע. גם אם המחיר הוא געגועים.
ועם כמה שטוב לי בעבודה, לא הייתי רוצה לחשוב שככה היא תישאר לתמיד: אני רוצה להמשיך להמציא אותה ואת עצמי. הרי העובדה שאני מרוצה כל כך עכשיו נובעת מכך שהסכמתי לפני זמן לזוז. אני לא ממשיכה לעשות את מה שעשיתי לפני שנתיים וחמש ועשר: אני כל פעם משנה קצת, משתנה קצת.

ועוד מהטוב הוא לא טוב

וכי אני מבינה כבר שמה שעושה לי טוב היום, לא ימשיך לעשות לי טוב לתמיד. זו רק ההיאחזות הזו שלי במה שעושה לי טוב, שהיא, הרי, חסרת תוחלת. בבודהיזם מדברים על כך שאוכל זה נפלא, עד שאתה שבע; ואז עוד אוכל הוא פחות נפלא. ושינה היא חלומית, עד שאת כבר לא עייפה. ואז הניסיון להמשיך לישון הופך לסיוט. הרי אם זה לא היה כך לא היינו ממשיכים לרצות כל הזמן דברים חדשים: היינו מרגישים סיפוק לעד מהנעליים שקנינו, מהבית שבנינו, מבן הזוג שבחרנו. הרי רגע לפני זה היה נראה כל מה שצריך בעולם, והנה – לא. כי אנחנו בעצמנו משתנים. כל הזמן משתנים.

להפסיק לפחד

ואני מבינה שמה שאני רוצה באמת זה לא שהדברים יפסיקו להשתנות: זה להפסיק לפחד מכך שהם ישתנו לרעה.
כי דברים ייקרו. הם תמיד קורים. חלק מהם יהיה לא לטעמי במידה כזו או אחרת. הם יקרו כך בין אם אדאג ובין אם לא.
אני רק יודעת שהחלק שלי הוא לעשות את החלק שלי, ולדעת שהעולם יעשה את החלק שלו. לזכור שאין לי שליטה בתוצאה, רק במי אני רוצה להיות תוך כדי התהליך.
ואני מעדיפה להיות אדם פחות דואג, פחות פוחד, יותר סומך.
אדם שמוכן לתת לדברים לזוז.

נ.ב. 1: אז אני מורידה לי בתטא גמישות. וידיעה שאני ואהוביי שמורים ובטוחים. וביטחון ביכולת שלי להתמודד עם מה שהעולם יביא. רוצים גם? כתבו לי ואוריד לכם.

נ.ב. 2:

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית, כללי, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות על לא לזוז

  1. מאת שירלי חזות‏:

    תמיד את קולעת בול באמצע…היכולת שלך לתמלל מחשבות מדהימה אבל יותר מכל תמיד מצליחה להפתיע אותי בשיר הכל כך מדוייק שאת בוחרת. מתגעגעת

  2. מאת אורנה‏:

    היי מור,
    היינו בקשר של כמה סשנים לפני כשנה או יותר…
    אני עוקבת אחרי הבלוג ולאחר הקריאה היום, אז גם אני רוצה…
    שתודירי לי בתטא "גמישות. וידיעה שאני ואהוביי שמורים ובטוחים. וביטחון ביכולת שלי להתמודד עם מה שהעולם יביא".

    שבוע טוב,
    אורנה

סגור לתגובות.