לא לפחד. להתרכך

קל לפחד. אבל עדיף ללמוד איך לא. לא ככה?

יותר קל לי מתמיד לפחד עכשיו.
ולא שזו בעיה גדולה בדרך כלל: אני פחדנית ידועה. פוחדת מכל דבר: מלשחות עמוק. מלעלות למתקנים הגבוהים בלונה פארק (בעצם, גם לנמוכים). מלנסוע מהר. מלטוס (במיוחד מההמראה). משייגמר לי הכסף יום אחד. אני מפחדת שהילדים שלי יעשו דברים מסוכנים. או סתם מזה שהם יוצאים מהבית, עד שהם חוזרים.
חזרתי לפני כמה ימים מצרפת. פרובאנס, דווקא. היא הייתה שלווה ומתוקנת באופן שבו רק מקום שבו אנשים יושבים לאכול צהריים שעה וחצי יכול להיות. בקלאב מד שבו התארחתי היה מטע זיתים עצום בגודלו, ואיש לא מסק את הפירות. העצים צמחו רק ליופי. "ככה זה", חשבתי לעצמי. "כשאתה נמצא במקום שאין מה לפחד בו, לא חייבים להיות יעילים. אפשר להתמקד ביופי". החלטתי שכשאני מסיימת את כל ענייני הבריאות שלי, בעוד כמה חודשים, אני נוסעת לפאריז. עוד לא הייתי שם.
והנה, החדשות.
***

פרובאנס, בשבוע שעבר

פרובאנס, בשבוע שעבר

לא שצריך להרחיק עד פאריז כדי לפחד. לא שחסרים פיגועים אצלנו ליד הבית (כלומר, אצלי ליד הבית, בגליל המערבי, דווקא שקט, טפו-טפו-טפו. מקווה שנמשיך להצליח להיות שכנים טובים). אבל באמת, אפשרויות של אלימות מרימות את ראשן המכוער מכל פינה. ילדים הולכים עם סכינים לבית הספר (אלוהים יודע איפה זה ייגמר. אקדח שיורה במערכה הראשונה וכו'). כשנסעתי לתל אביב ראיתי – או אולי דמיינתי, מי יודע – מבטים חשדניים. המאבטחים היו מתוחים. פחד. רק רציתי לחזור הביתה. להיות במקום הבטוח שלי, עם המשפחה והחברים. בלי ללכת לשום מקום.

המקלט הכי אינטימי

אבל אז אני מזכירה לעצמי את השיעור הכי גדול שלימדו אותי החודשים האחרונים: שאת יכולה להיות בסכנה גם בלי לצאת מהבית. שאת יכולה כל חייך לעשות רק דברים שקולים ובטוחים ומוגנים, לא לנסוע מהר ולא לקפוץ באנג'י ולא לבזבז יותר מדי; וקצת לקרוא בטעם וקצת לכתוב בטעם. לא להגזים. להיזהר ולהישמר.
ואז – פתאום – לגלות שבתוך הגוף שלך קורים דברים שמסכנים אותך. בגוף – המקלט הכי אינטימי שלך. והנה.

מקום לא בטוח

כי נראה שלא משנה מה תעשי ואיך תתארגני על זה, העולם הוא מקום לא בטוח. יש בו רעידות אדמה וצונאמי ומכות קור וחום ומפולות שלגים. ויש בו חיות טרף (המסוכנות ביותר הן כנראה אלה מהסוג האנושי) וקוקוסים קטלניים שהורגים (כך שמעתי) 150 אנשים בשנה, וטרקים מסוכנים וברקים שעלולים לפגוע. ויש בו תאונות דרכים ותאונות טיסה וצבא שאליו את אמורה לשלוח את ילדייך. ויותר מכל יש בו אנשים המשחרים להרגך רק בגלל שאת יהודיה או ישראלית או מערבית או סתם בגלל שאת נמצאת שם במקרה ויש להם מסר קטלני כלשהו לאנושות.
החיים – איך אומרת הקלישאה? נורא מסוכנים. אף אחד לא יוצא מהם בחיים.

פתאום זה קל

ואיכשהו, דווקא כשאני מזכירה לעצמי את זה אני נרגעת. אני משחררת שליטה, ופתאום זה קל. אני אמות מתישהו. זה בטוח. ואין לי שום דבר לעשות בעניין. שום זהירות לא תעזור לי. ובפרספקטיבה גדולה, זה כמעט לא משנה מתי.
ובנוגע למה שיקרה עד אז – זה כבר תלוי בי. ואם יש משהו שאני כבר יודעת בבירור, הוא שככל שאהיה רכה יותר, פתוחה יותר, מקבלת יותר את המציאות – כך החיים יהיו קלים יותר.
אני כבר יודעת שדברים שפעם נראו לי בלתי נסבלים, שבלתי אפשרי לחיות איתם – היום אני יכולה לקבל. כי תרגלתי ותרגלתי שוב קבלה, התרככות, התעגלות כלפי המציאות.
ועוד אני יודעת, שהיכולת שלי לקבל את המציאות עולה ככל שאני מפחדת פחות. היא גדלה כשאני מזכירה לעצמי שיהיה לי כל מה שאני צריכה באמת. שאני אדע להסתדר עם כל דבר. ובקיצור, היכולת שלי לקבל את המציאות עולה כשאני זוכרת שהסיפור הוא לא המציאות, אלא מה שאני מספרת לעצמי על המציאות.
(דוגמה קטנה ובלתי מייצגת: איך תגיבו כשנהג יחתוך אתכם בפראות בכביש, וכמעט יגרום לכם לעשות תאונה? ועכשיו, איך תגיבו אם תדעו בוודאות שהוא בדרכו לבית החולים, לאשתו שנפצעה קשה? המציאות אותה מציאות. אבל ההתייחסות אליה אחרת לגמרי).

הנוסחה הפשוטה

כי בסוף, הנוסחה היא פשוטה:
ככל שאני מפחדת יותר ממה שעלול לקרות, ככה אני יותר מתכווצת, יותר נוקשה; יותר דורשת שהתנאים יהיו מסוימים ולא אחרים ("אני לא יכולה להסתדר אם כך וכך לא יקרה").
וככל שאני דורשת שהתנאים יהיו מסוימים, ככה אני פחות מקבלת את המציאות כפי שהיא.
וככל שאני פחות מקבלת את המציאות, ככה קשה לי יותר כשהמציאות היא מה שהיא. (סססאמק, היא תמיד בסוף מה שהיא).
ויש לי יותר ממה לפחד.
וחוזר חלילה.
***
אז אני מורידה לעצמי בתטא הילינג רכות.
וקבלה.
וידיעה שאני בטוחה ומוגנת.
ושכל מה שיבוא יבוא, ויהיה בסדר.
בעצם, כבר בסדר.

נ.ב. 1. ואם גם אתם מרגישים את הפחדים עולים וצפים, וזקוקים לאיזו שיחת איפוס שאחריה תרגישו רגועים יותר, שקטים יותר עם המציאות ומה שהיא מביאה איתה – צרו קשר. אני והתטא לשירותכם.

נ.ב. 2. שיר ותזכורת לעצמי: Well it's all right, doing the best you can
Well it's all right, as long as you lend a hand

פורסם בקטגוריה בריאות, הורות וילדים, התפתחות אישית, כללי, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות על לא לפחד. להתרכך

  1. מאת יעל‏:

    המוות הוא מחלה סופנית המועברת ביחסי מין…

סגור לתגובות.