לא נעים לי

מה באמת יושב מתחת לביטוי הזה, ואיך מתחילים לעשות נעים זה לזה

אם יש משהו שלמדתי מילדותי בקיבוץ, הוא לא להתערב בחיי החברה של ילדיי. זה ג'ונגל שם בחוץ, אני יודעת. ולכן אני לא מתערבת: אני רק מנחיתה הוראות. "אם קבעת עם החבר, אתה לא יכול עכשיו להתחרט רק בגלל שחבר אחר גם רוצה לבוא", אני מודיעה בתקיפות. "מה זאת אומרת שאמרת לה כך וכך? תתנצלי!".
אוקיי, אני לא כזו נוראית. חלק ניכר מכל אלה אני אומרת בתוך הראש שלי. או מחכה שהילדים יבואו לשאול. אבל כשראיתי לאחרונה את ילדיי מתחבטים בסוגיות של "לא נעים לי", קלטתי שאפשר לצעוק נורא בשקט, ובכל זאת שומעים אותך.

ניהול חשבון

עם סוגיית ה"לא נעים לי" אני מתחבטת שנים. אם מסתכלים על המורשת הגנטית שלי, ה'לא נעים לי' תופס מן הסתם בערך שבעים אחוז מנפח הד.נ.א שלי (עוד עשרים אחוז מתעדים קורבנות נטו).
שנים שה"לא נעים לי" ניהל אותי בקפדנות: גרם לי לשמור גיליונות אקסל שלמים של התחשבנות בתוך הראש שלי ("היא עשתה בשבילי כך וכך, לא נעים לי לא לעשות אותו דבר"), הזיז אותי מהתכניות שלי, הריץ אותי לאירועים של אחרים, לתכניות של אחרים, למה שקורה בתוך הראש של אחרים (ובעיקר גרם לי להעריץ את הדייג שלא נושא איתו אפילו גרם מהחומר המעאפן הזה).
במסע שעשיתי בתשע השנים האחרונות חלק גדול מזה נשר מאליו. כשאת מכווננת פנימה, את פחות מושפעת מבחוץ. כשאת נפטרת בהדרגה ממשאות של אשמה, את פחות מופעלת על ידי מניפולציות. אבל כשראיתי את הילדים שלי עסוקים ב"לא נעים לי", התחלתי לחשוב על זה שוב. הרי אם הם ככה, סביר להניח שגם אני עוד לא התנקיתי לגמרי.

מתחת שוכבת איכפתיות

ושאלתי את עצמי מה זה מבטא, בעצם, ה"לא נעים לי". ובהפתעה גיליתי שהתכונה ששוכנת מתחתיו היא דווקא חיובית לגמרי: קוראים לה איכפתיות. אנחנו לא מרגישים שלא נעים לנו מאלה שלא מעניינים אותנו. רק מאלה שכן.
ה"לא נעים לי" אומר בעצם: "לא נעים לי לפגוע בך". או במילים אחרות, כשאני רק מעלה על דעתי את הרעיון לפגוע בך, זה עושה לי לא נעים בכל הגוף. ואני מוכנה לוותר על טובתי המיידית כדי לא לגרום לך להרגיש לא טוב.
ה"לא נעים לי" אומר, בפשטות, שאני מבינה שאנחנו קשורים. שאנחנו מערכת. שיש בינינו רצון – לא לפגוע, אפילו להיטיב. ועצם הידיעה הזאת מונעת ממני להעדיף את צרכיי, אם אני מעריכה שהמחיר יהיה פגיעה בצרכיך.

יכול היה להיות פשוט

אז אם זה כל כך פשוט, למה זה מרגיש מסובך? למה כשאנחנו מתפעלים חיים שמנוהלים על ידי "לא נעים לי" זה מרגיש לנו מזויף ולא אמיתי עם עצמנו ועם העולם?
אני חושבת שמשתי סיבות: האחת היא שלא לקחנו בחשבון שאם אנחנו קשורים זה לזה – אז לא רק הפגיעה בצד השני צריכה להילקח בחשבון, אלא גם הפגיעה בי. אם ייגרם לי כאב, גם לו ייגרם כאב. וכיוון שאני יודעת שזו אחריותי הבלעדית לדאוג לצרכיי ולכאביי, ושזו אנוכיות להפיל את האחריות הזו על מישהו אחר, אני צריכה לשקול גם את הכאב שלי, את הצורך שלי, את העונג שלי – מול אלה של שותפי למערכת. ואם אני מגלה שזה יותר מדי בשבילי, מוטב שלא אפתח גיליון ניהול חשבונות ("אני הקרבתי, עכשיו אתה תקריב"): אלא פשוט אומר את האמת – "איכפת לי ממך, אבל גדול עלי כרגע. בפעם אחרת, כן?"

האם זה באמת חשוב?

הסיבה השנייה היא שלא בדקנו עם השני האם זה באמת חשוב לו. אם באמת הדבר הזה שבשבילו אנחנו מקריבים את נוחותנו וצרכינו ורצונותינו, הוא באמת משמעותי מבחינתו. אולי הוא בעצמו הזמין או הציע רק כי לא נעים לו, ושנינו מחוללים במחול של שוטים וסומים?
כי לפעמים נדמה לנו שאנחנו משחקים תפקיד גדול בסרט של מישהו אחר, בעוד שלמען האמת אנחנו בקושי סטטיסטים. והתחושה של "לא נעים לי" בעצם משרתת את הצורך שלנו להרגיש משמעותיים, משפיעים, בידינו לפגוע או להיטיב. ודווקא הנכונות לוותר על כל הסיפור הזה תיצור שלווה ופשטות.

זה נראה לי תפור, זה נראה לי מודבק

אבל לפעמים זה מרגיש מזויף מפני שזה באמת מזויף. כי האמת היא, שלפעמים לא איכפת לי, ואז אני עושה רק מפני שאני מתחזקת מערכת ניהול חשבונות, או מפני שאני חוששת מהתגובה של השני, או מפני שלא נעים לי להודות בפני עצמי ובפני הסביבה שאני לא כל כך איכפתית ומתחשבת כמו שהייתי רוצה להיות. ואז ה"לא נעים לי" אומר בדיוק ההיפך ממה שהייתי רוצה לבטא או להרגיש: הוא אומר שאני לא באמת רוצה להיטיב, אלא רק לצאת ידי חובה.
וחובה היא הדבר האחרון שהייתי רוצה לחוש כלפי האנשים שאיכפת לי מהם. אני רוצה לחוש שמחה, ואהבה, ורצון לבטא אותם. חובה שייכת למערכת קשרים אחרת לגמרי – המערכת הכלכלית.
ולהבדל הזה אני רוצה להיות ערה כל הזמן. אני רוצה שימשיך להיות לי לא נעים לפגוע באחרים, כי אני מרגישה שאני חלק מהם והם חלק ממני. אבל אני לא רוצה לעשות כדי לנהל חשבון סמוי כלשהו – תודה, את השלב הזה אני ממש רוצה לעבור – ולא מפני שאני מרגישה אחראית לצרכיו של האחר (כי אני לא), ובטח לא כי אני מנסה להיות מישהי אחרת משאני.
אני רוצה לעשות באהבה ובאיכפתיות, או לא לעשות בכלל. נראה לי שזה יהיה ממש נעים.

נ.ב. 1: אם גם אתם שבויים בכבלי ה"לא נעים לי", ומרגישים שהוא מנהל אתכם הרבה יותר ממה שנעים לכם, מוזמנים אלי לטיפול תטא הילינג. ביחד נעבור מחובה לאהבה, מעשייה להרפיה.
נ.ב. 2. שיר שעושה לי נעים. מוקדש לחברתי נ' (מה, אנחנו שכנות?) מסיבות טובות מאד

 

פורסם בקטגוריה בחירת מקצוע, הורות וילדים, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.