לגעת עם הידיים ברצפה

או: שימו לב איך אני מתרגלת גמישות

שבת. קצת אחרי חמש וחצי אחר הצהריים. בעצם רק ברגע הזה החלטתי לכתוב את הפוסט השבועי.
שזה אומר שמשמונה בבוקר אני מתלבטת אם בא לי או לא בא לי לכתוב. אם יש לי חשק לשבת ליד המחשב, או שכל מקום אחר בבית או מחוצה לו קורא לי פי אלף.
עד עכשיו התשובה הייתה כן. הספקתי לטייל עם הכלבה, לבלות עם הכביסה, לעשב בגינה עם הדייג, לקרוא ספר במיטה, לשנו"צ היטב.
וכל הדבר הזה לא היה מתקבל על הדעת בכלל קצת יותר מחצי שנה.
עד אז הייתי קמה בבוקר – חמש שנים – כן? כל בוקר שבת, ומייד מתיישבת לכתוב. ועד שלא סיימתי שום דבר אחר לא היה בא בחשבון. לא ילדים, לא בית, לא טיול, בטח לא שנ"צ. כמו שעון. כי אלה הכללים שקבעתי לי כדי לעמוד במה שתכננתי ורציתי.

מסע בין הבלתי מתוכננים

אבל בזמן האחרון אני דווקא מתרגלת גמישות. מתרגלת יציאה מהכללים שקבעתי לי. מתרגלת קוים מעוגלים במקום ישרים.
יש לומר, לשם ההגינות, שהמציאות התחילה: היא זו שהתעקשה לסדר לי יציאה מהשגרה, יציאה מהכללים, וכמו שמציאות בדרך כלל עושה, עשתה את זה בהמון טקס בישבן. שבעה חודשים פשוט יצאתי מכל עבר. כל פעם הגיעה אלי עוד הפתעה ועוד הפתעה (לא כולן היו משמחות. אבל בסופו של דבר קיבלתי אותן בשלווה שהפתיעה אפילו אותי).
אבל יותר מכל התפרקו לי לוחות הזמנים. בכל פעם שתכננתי משהו אחד, הגיע משהו אחר. ועד שהתרגלתי, הגיע עוד משהו בלתי מתוכנן. חברתי החכמה ע' לימדה אותי לקרוא לזה "זמן בית חולים", שכמו "זמן הודו" מתנהג לפי כללים אחרים. זמן שאי אפשר לתכנן בו כלום, אלא רק להתמסר אליו.
אבל התקופה הזו של הבדיקות ובתי החולים עברה, תודה לאל. מקווה שלבלי שוב. ובכל זאת אני מוצאת שאת מה שהיא השאירה לי, בא לי להשאיר עוד: במילים אחרות, החיים עם פחות מסגרת, והרבה יותר גמישות.

להקשיב החוצה

כי גמישות אומרת דבר אחד פשוט (עקרונית, כן?) – שאת לא קשובה רק למה שקורה בתוך ראשך הקודח, אלא שמה לב לעוד כמה דברים.
למשל, ללב שלך, שבא לו או לא בא לו.
למשל, לבטן שלך, שלוקחת למחוזות אחרים (המקרר למשל).
למשל, למציאות. כי אם יש יום שמש משגע בחוץ, למה לך להיתקע מול המחשב, שפחה חרופה של הראש שלך?
במילים אחרות, גמישות אומרת להקשיב החוצה, ולא רק פנימה.

להתעגל כלפי המציאות

כי בחוץ יש עולם גדול ופתוח, ועננים בסך הולכים, ויש בו דברים שלא מתאימים ללוחות הזמנים שלי, לתכנונים שלי, למאוויים שלי. יש בו רצונות של אנשים אחרים. יש בו לוחות זמנים שלא קשורים אלי. יש בו התרחשויות שלא חשבתי שיקרו.
יש בו המון דברים, גדולים וקטנים, שאין סיכוי שאשים לב אליהם כל עוד אהיה שקועה בהסתכלות רק דרך המשקפת המצומצמת של הראש שלי.
וגמישות אומרת שאני מוכנה לשים לב אליהם. להתעגל כלפיהם. להתרכך מולם. להתאים את עצמי אליהם.

הגדרת הבורא לסבל

פעם-פעם, כשעליתי לתטא וביקשתי לדעת את הגדרת הבורא לסבל, אמרו לי שסבל פירושו אי הלימה. כל פעם שיש אי הלימה בין חלקים בגוף; בין הציפיות למציאות, בין מה שנוח לנו לבין מה שקורה בחוץ – אנחנו חווים סבל. ולהבדיל, כשהמציאות תואמת לציפיות ולרצונות שלנו, אנחנו מרגישים טוב.
אז כן, אם זה כך, דרך אחת להתמודד עם בעיית הסבל היא לאלף את המציאות. לסדר אותה, לתקתק אותה, להעמיד אותה בשורות. להזיז עניינים. להוציא לפועל תכניות. להגן על עצמנו מאבן קלע, מסכין, מציפורניים.
הבעיה היחידה עם הדרך הזו – שבה כולנו, פחות או יותר, נוקטים – היא שהיא לא עובדת. איכשהו המציאות תמיד גדולה מדי, הפכפכה מדי, מכדי לתת לנו את כל מה שאנחנו רוצים, ולהרחיק מפתחנו את כל מה שאנחנו לא רוצים. וכשהיא לא, אנחנו סובלים.

***

אבל אם זה כך, יש דרך נוספת לא לחוות סבל: להתאים את הציפיות שלנו למציאות. לא להתנגד אליה, לא משנה למה שבא איתה. כי אם הוא בא, הוא פה. ואם הוא פה, מוטב לכוון מסלול מחדש.
וזה לא קל לי: כי תמיד יש את הרגע הזה של ה"אוף, אבל לא ככה תכננתי", ו"אם זה יישאר ככה, בחיים לא אספיק", וגם "לא בא לי על זה. בכלל לא בא לי על זה".
אבל כשאני מוכנה לזוז רגע מהעמדה המבוצרת שהכינותי מראש, קורה דבר נפלא פתאום: נקודת המבט מתרחבת. מה שהציק ודרש ולחץ פתאום מתרכך. אני מצליחה לוותר על מה שתכננתי, ונגלות לפני אופציות חדשות לקבל את מה שרציתי.
אופציות גמישות.
רכות.
אפשריות.

נ.ב. 1: מה אומר לכם? תטא הילינג עושה נפלא לפיתוח גמישות מול כל אי ההלימות של החיים. ולהפחתת הסבל מהמציאות הבלתי תואמת את הציפיות. מוזמנים.

נ.ב. 2:בסוף זה רק זה:  Plant my love and let it grow

1 מחשבה על “לגעת עם הידיים ברצפה”

  1. לימור

    אני מסכימה אותך וזה עובד באופן מפליא ולעיתים אף מביא לסוג של נינוחות גם אם זה לא בדיוק מה שרצית או תכננת

סגור לתגובות